בקונגרס העולמי ה-15 למדעי היהדות שהתקיים באוגוסט 2009 באוניברסיטה העברית בירושלים, ארגנה "תמורה" סימפוזיון שהוקדש לעיון במשנתו של חיים כהן. תמורה הוא המכון להכשרת מנהיגות ביהדות הישראלית ורבנות חילונית - חלק מהמכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית, אשר חיים כהן היה אחד מראשיו בתחילת דרכו.
לאחר מותו הופיעו שלוש ספרים מפרי עטו של חיים כהן:
"מבוא אישי" - הספר האוטוביאוגרפי אשר חלקו השני נכתב על ידי מיכל זמורה כהן "להיות יהודי" - אסופתמסות, הרצאות ומאמרים בעריכת רות גביזון והקדנמותיה למדוריו "דת ודין" - פרסום כתב יד השאיר אחריו חיים כהן עריכה ומבוא מאת דניאל פרידמן
הסימפוזיון שנערך באוניברסיטה העברית התרכז בתרומתו של חיים כהן כהוגה הומניסט ביהדות ימינו שבכתביו בוטאה אמונתו באדם ועוצבה אחת הגירסאות המובהקות ומלאות ההשראה של השקפת העולם ההומניסטית היהודית החילונית.
אנו מביאים כאן את תמלילי הרצאות במושב שכותרתו: "תרומתו של חיים כהן ז"ל להומניזם ביהדות".
חיים כהן הוא ההוגה היהודי ההומניסטי הראשון שביסס אמונתו באדם כהשקפה
פוסט-תאיסטית: משמע אמונה הומניסטית המתפתחת מעבר לדת ולאתאיזם אמונה באדם הבאה במקום האמונה באלוהים: אמונה באדם כריבון לחייו.
גישתו של חיים כהן, האומרת שהאדם אחראי על עצמו, ואינו זקוק לכוח עליון כדי לעשות זאת. מצד אחר, הומניזם פירושו ראייה כוללת של אינטרס אנושי, כלומר בראש וראשונה שמירה על חייו וכבודו של האדם.
חיים פקח את עיניו לעולם שהושתת על מסורת דתית ותרבותית כאחד, בחינת "תורה עם דרך ארץ". הלא היא מטבע הלשון שאותה טבע הרב שמשון רפאל הירש, מי שנחשב כאבי האורטודוקסיה הגרמנית.
עוסקים אנחנו בעניינו של אחד מענקי הדור. אני כבר לא מדבר על התרומה לשיח המשפטי – שעוד רגע קט אדגום ממנה דגימות, ואנסה לנסח כמה תובנות, אלא על האופן בו הציג השופט חיים כהן את משנתו.