תכנית יהודית-הומניסטית בחינוך
בית הספר הישראלי ע"ש השופט חיים כהן
מאת אורן יהי-שלום*

באמצע ינואר 2009 התכנסו למעלה מ 80 איש באולם האירועים של עיריית תל-אביב לדון בפרויקט בית הספר הישראלי. היו שם מורים ומנהלים, פקידי חינוך בכירים במערכת החינוך, פרופסורים ונציגי וועדי הורים. במרכז הכנס, מעבר לציון עשור לפעילותה של עמותת חינוך ישראלי (האחראית בין השאר לפרויקט הציבורי "משמר החינוך"), התקיימו דיונים בקבוצות סביב ארבע סוגיות מפתח הקשורות בטיבו של החינוך היהודי-הומניסטי בבתי הספר הממלכתיים בישראל ובעתיד מודל בית הספר הישראלי. מלבד הרצאה מרתקת של הפרופ' יעקב מלכין בשאלת הזהות ההומניסטית בחינוך הממלכתי, קיבלו המשתתפים דיווחים חיים ממנהלות שני בתי הספר בהם מיושם מודל בית הספר הישראלי.
על מה מדובר?
מודל "בית הספר הישראלי ע"ש השופט חיים כהן" הוא פרויקט של עמותת חינוך ישראלי הפועלת משנת 1999 ברחבי ישראל. בין מובילי הפרויקט עומדים ישראל רגב (מנכ"ל מט"ח לשעבר), דר' איילה שוורץ, פרופ' עמרי ידלין(אונ' תל-אביב), דר' שלמה אגוז (אונ' בר-אילן) הרב החילוני סיון מס (מנהלת מכון תמורה), ואחרים.
בצוות החינוך המורחב של הפרויקט שותפים בין השאר: פרופ' יובל דרור, פרופ' יעקב מלכין, דר' רון מרגולין, דר' טובה מיטלמן, דר' אלון גן, דר' חנוך בן פזי, ואחרים.
הפרויקט הוא ניסיון מורכב לפיתוח בית ספר בעל השקפה ואורח חיים יהודי-הומניסטי, פדגוגיה תואמת וגם תרבות ניהולית המאפשרת לבית הספר להפיק את המרב מעצמו. למעשה, מבקש פרויקט בית הספר הישראלי לשרטט את פניו של בית הספר הציבורי בעתיד – במגזר העברי-חילוני, כלומר בית ספר שמושתת על תקצוב מדינה, מחנך לאור מטרות החינוך הקבועות בחוק, מקיים תכנית ליבה ומיישם את הסטנדרטים שקובעת המדינה לכלל ילדי ישראל.
נכון להיום פועלים שני בתי ספר כחלוצים בבניית המודל:  בית הספר היסודי בית הכרם בירושלים ובית הספר היסודי גרץ בתל-אביב. למרות פניות מצד בתי ספר נוספים מבקשת העמותה להתמקד במספר בתי ספר בודדים בשנים הקרובות ולתעד את השינוי שהתחולל בהם.
בצד פרויקט בית הספר הישראלי, מפעילה חינוך ישראלי פרויקטים המיישמים חלק מעקרונות המודל במקומות שונים – בהתאם ליכולת מימון העמותה (כמו למשל גן ילדים בעיר אור יהודה). כמו-כן, לקראת שנת הלימודים תש"ע מתעתדת העמותה לפרוש רשת צהרונים תחת השם "תכנית חינוך ישראלי-הומניסטי" במספר מוקדים בישראל וזאת בנוסף לצהרונים הפועלים כיום בניהול העמותה. 
מה פירוש "חינוך ציבורי" ומה הזיקה בין החינוך הציבורי וחינוך יהודי-הומניסטי?
חינוך ציבורי הוא חזון מעשי מאוד לעתידה של מערכת החינוך בישראל אשר המתווה הכללי שלו מתקיים בפועל במרבית מדינות המערב.
בתי הספר בישראל סובלים מכשלים ומחוסר בהירות בתחומים ניהוליים-מערכתיים רבים: סמכויות המנהלים, מעמד ההורים, שקיפות וגמישות של תקציבים ועוד ועוד. כל אלו משליכים על ייעול התקציב ועל כושר המדינה לממן, למשוך להכשיר ולפתח כוחות הוראה וחינוך איכותיים. מובן שאיכות מחנכי ישראל נוגעת לכל אחד, אך היא בראש ובראשונה עניינם של החפצים בחינוך הומניסטי-יהודי שהרי חינוך שכזה תלוי תלות מלאה באיכות המחנכים משום שבמהותו הוא בין תחומי ומחייב "מטען" תרבותי נרחב יותר מאשר התמחות במקצוע מסוים.
הנחות היסוד של חינוך ציבורי הן שהמדינה חייבת להישאר אחראית על החינוך, לרבות תכניות הלימוד, תקצוב מלא ושוויוני וכן סטנדרטים ארגוניים שונים. עם זאת, מדובר בשינוי המציאות הממלכתית אשר בה המדינה היא הבעלים של רוב מוסדות החינוך והענקת יותר סמכויות לבתי הספר בתחומים רבים. מבלי להיכנס לפרטי המהלך ולויכוחים הנלווים לו: הכוונה הכללית היא לבלום את ההפרטה ולשפר את החינוך באמצעות איזון ראוי בין אוטונומיה בית ספרית ואינטרס הציבור בחינוך.
אחת הדילמות הגדולות במעבר לחינוך ציבורי קשורה בתוכן ובאופי של החינוך אותו תממן המדינה. בפועל, ניצבות בפני המדינה שתי אפשרויות מעשיות: אפשרות ראשונה- להכיר רק בבתי ספר הכפופים לזרמים של חינוך ולהבטיח כי הזרמים יעמדו בתנאי המינימום של המדינה או, שיטה שנייה-  להפסיק את שיטת זרמי החינוך ולקבוע תכנים וערכי יסוד אשר על בסיסם יקבל כל בית ספר המעוניין בכך רישיון ותקצוב בלי שישתייך לזרם ממוסד בעל מנגנון פיקוח וניהול. מבלי להיכנס לעובי הקורה, חשוב לדעת כי בשתי האפשרויות טמונים מוקשים רבים וכי בסופו של דבר למציאות בשטח יש תפקיד חשוב, גם בעיצוב השינוי המיוחל וגם בתהליך היישום בפועל של כל אחת מהאפשרויות.
הכרה מלאה בזרמי החינוך תחייב הגדרת אוטונומיה לזרם החינוך הממלכתי (היחידי שאינו זוכה למעמד שכזה כיום) וממילא יתחייבו הגדרות ברורות יותר של זהותו החילונית של הזרם.  ביטול הזרמים יזמן אתגר כפול – הן בעיצוב תכנית לימודי היסוד שמעמדה יהפוך מרכזי יותר והן באתגר עיצוב הזהות ותכני הלימוד הנוספים של מאות בתי ספר ממלכתיים חילוניים שעד כה הסתופפו תחת הגג המוכר של הזרם הממלכתי. 
המכנה המשותף לכל האתגרים הללו ברור – בתי הספר החילוניים בישראל נדרשים לחדד לעצמם זהות חינוכית ברורה והדרישה הזו אינה כה פשוטה. מדובר בחידוד וחידוש היסודות של הפילוסופיה החינוכית בבתי ספר רבים.
מה קרה לפילוסופיה של החינוך הממלכתי- עברי בישראל?
השחיקה הנמשכת בפילוסופיה המעצבת של זרם החינוך הממלכתי בישראל נותנת אותותיה כמעט בכל פינה ממלכתית בישראל. בהיעדר "אמונה" בהירה, כלומר פילוסופיה חינוכית מחודדת ומטרות חינוכיות ברורות, נתלים בתי ספר רבים בכל מיני חידושים והמצאות פדגוגיות שהתועלת החינוכית שלהם מוגבלת. אחרי הכל, חינוך טוב מתחיל במטרותיו. חידושים פדגוגיים, נכונים ככל שיהיו, לא יוכלו לאורך זמן לספק תוצאות רציניות בלי שתתבהר המשנה החינוכית לאורה פועל מוסד החינוך.
משבר הפילוסופיה החינוכית של הזרם הממלכתי עמוק וקשור במספר רב של גורמים. נעמוד כאן בתמצית על שלושה מעגלי התייחסות המזינים משבר זה:
המשבר ה"עולמי" (כלומר מערבי) -  הניסיון לנפץ אמיתות גדולות שאפיינו את העידן המודרני נותן אותותיו בחינוך. נדמה כי שאלות יסוד עמוקות עולות לסדר היום לראשונה – מאז החלו ללמד בבתי ספר מודרניים. אובדן האמת שוחק את כושר הדרישה למוסר ולתוכן תרבותי. המעבר הבולט מ"המדינה במרכז" ל"התלמיד במרכז" הותירו מחנכים רבים אובדי עצות באשר למעמד מוסד החינוך בתהליך החינוכי. בהיעדר פילוסופיה חינוכית קונסטרוקטיבית קשה להסביר מדוע עדיף שיעור ספרות או פיזיקה על שיעור יוגה או DJ (גם זה קיים). ובקיצור- בהיעדר מטרה, נותרה החוויה כמטרה. 
המשבר ה"ציוני"  - שחיקת האתוס של החברה הישראלית-ציונית מימי הפרחת השממה ברור ומוכר לכולם. התבגרותה של מדינת ישראל והמעבר מתקופה חלוצית-לוחמת לתקופות השגרה הכוחנית של ימינו סילק כמה ממטרות החינוך הישנות (כמו עבודת האדמה וההתיישבות) בלי חלופה הולמת, לעת עתה.
המשבר ה"יהודי" – הדור הישראלי החדש בארץ ישראל גדל ברובו על עולם ערכים הומניסטי-דמוקרטי אך עולם המורשת היהודית הולך ונתפס בעיניו כעניין דתי-אורתודוכסי המנוגד לדמוקרטיה. הבורות פערה חלל שאל תוכו נכנסה פרשנות מצומצמת ומעוותת של היהדות. צעירים רבים בישראל משוכנעים שהעדה החרדית מגלמת את דמותו של היהודי ה"אותנטי". בגני הילדים הממלכתיים השתרש טקס קבלת שבת אך ברוב הגנים מבוסס הטקס על חיקוי רדוד של קבלת השבת האורתודוכסית (אמא שבת ואבא שבת) שכמוה לא יחוו הילדים בביתם. זו אולי הסיבה שככל שגדלים הילדים מתמעטים טקסי החג והשבת עד שנעלמים לגמרי בבתי הספר העל יסודיים. כך הפכה מערכת החינוך את תרבות ישראל לעניין אינפנטילי, שאינו רלוונטי להשקפתם ואורח חייהם של צעירי ישראל החילוניים. ומה כל כך חמור בכך? הנזק של השלת מחויבות למורשת תרבותית לא מאחר לבוא. כשנעלמת הסולידאריות התרבותית נשארים הניכור והאלימות. המשוואה הזו צריכה להיות ברורה: ערכים מטפחים בהקשר תרבותי.
שלושת המשברים הללו הנם משברים "חילוניים" מובהקים, לא בגלל שזרמים אחרים אינם מושפעים מהם אלא משום שנסיבותיהם קשורות קשר עמוק בעולם החילוני, ואותותיהם ניכרים בראש ובראשונה במגזר העברי הלא-דתי בישראל.
האתגר החינוכי של בית הספר הישראלי
עוד לפני מגוון הכלים הניהוליים החשובים כל כך לתפקודו של כל מוסד חינוך, מבקש מודל בית הספר הישראלי להטמיע דרך חינוכית ברורה המושתתת על חזון ופילוסופיה חינוכית יהודית-הומניסטית, או אם תרצו - יהודית ודמוקרטית.
כאן לא מדובר על יהדות שצריכה להתגמש מול הדמוקרטיה או דמוקרטיה שצריכה להתחשב ברגשות יהודיים אלא להיפך – יהדות שהדמוקרטיה היא התוצר הטבעי והנפלא שלה, ודמוקרטיה שכל ערכיה משוקעים ומעוגנים היטב במסורת יהודית.
שלושה ממדים לאתגר החינוכי של בית הספר הישראלי. א-  מפגש עם היהדות כתרבות, כלומר עידוד התמצאות במגוון הביטויים והיצירות של יהודים בימינו ובעבר.  ב- זיהוי ה"אמונות" ההומניסטיות באדם כהתפתחות יהודית טבעית. הרי גם אם הערכים ההומניסטיים אינם נחלת יהודים בלבד ניתן לזהות את התפתחות מושגי הצדק האוניברסאלי, ערך הדעת, החשיבה הרציונאלית ועוד יסודות רבים אחרים של ההשקפה ההומניסטית - בתוך התרבות היהודית מימי בית ראשון ועד ימינו.  והכי חשוב,  ג- כל אלו מתבטאים בהווי עשיר של חיים ובחגיגת ערכים מתמדת בחגים, בשבתות ופעילויות חברתיות שילדים שותפים להן. כי בית הספר הוא קודם כל בית חם של חוויה אנושית.
האתגר הפדגוגי של בית הספר הישראלי נובע מן ההשקפות שתוארו לעיל: הגישה (פרדיגמה) התרבותית למציאות, כלומר ההשקפה על בני אדם כמאורגנים בתרבויות שונות המשפיעות ומושפעות, מעודדת אותנו להציג בפני הילדים את הישגי האדם בהקשרן התרבותי. לא "מקצועות" כמו פיזיקה וביולוגיה אלא רעיונות של פיזיקאים, גילויים של מדענים, השערות של חוקרים, ועושר של מחשבה אנושית שכל כולה קשורה בסקרנות האדם ובאמונה כי בני האדם יכולים לדעת. לא נוסחאות שחייבים לזכור במתמטיקה אלא נפלאות החשיבה המופשטת שאימנה את המוח האנושי להגיע לעומקים מתמטיים ואחרים בכל הדורות.
מורים בבית הספר הישראלי נדרשים לשבת יחדיו ולתכנן בחוכמה רבה כיצד להביא את שלל הגירויים הללו ב"חבילה" אחת ובהקשרים נרחבים כל כך עד כי קביעת שם השיעור תהיה משימה לא פשוטה ואולי לא רלוונטית. החבילה של תכנית הלימודים בבית הספר הישראלי קושרת את כל התחומים יחדיו סביב האדם ויצירתו התרבותית. הרי יצירות הספרות נכתבות בתקופה מסוימת ובהקשר מסוים שהשפיע ומושפע מההישגים הטכנולוגיים וחוזר חלילה. כשם שהמדעים נולדו כהתפתחות תרבותית ושינו את המציאות האנושית, כך יצירות התרבות הגדולות שיקפו ויצרו מציאות אנושית. בית ספר שיוצר הפרדה גמורה בין "מקצועות" הלימוד פוגע הן בתהליכי הלמידה והן בעיצוב דרכם של חניכיו.
הפדגוגיה החילונית-הומניסטית ממתינה עדיין לפיתוח משמעותי שיתבסס על הניסיון הקיים אך יביט קדימה אל עומקו של עידן המידע. שיתחשב בתנאים הקיימים בבתי הספר אך יחתור לרענון יחסי מורה-תלמיד-כיתה והורים-בית ספר. שישען על מנהגי העבר היהודי אך לא יירתע מעיצוב אורחות חיים הולמים לימינו בבית הספר ובכלל.
תוצאות ראשונות בשטח –בית הספר הישראלי בבית הכרם
תהליך ההטמעה של רעיון בית הספר הישראלי נמשך, זו שנת הלימודים השנייה בבית הספר בית הכרם שבירושלים. על-פי התכנון יקבל בית הספר ליווי מלא משך כשלוש שנים, ליווי חלקי בשנה הרביעית וכן ככל שיידרש בהמשך. הליווי כולל מנחים מקצועיים בכל הרמות שנפגשים על בסיס שבועי עם מנהלת בית הספר, צוות מוביל של מורים, צוותי מורים ייעודיים, פורום חדר מורים ופורום הורים-מורים. הליווי כולל מגוון השתלמויות ייעודיות לרבות השתלמות חדר מורים שנתית. בלב העניין עקרון מנחה – בית הספר יוצר לעצמו את זהותו ומגדיר את מטרותיו ויעדיו. צוות חינוך ישראלי אינו מתערב בעבודת המורים ואינו מציב איש במקומם.
התהליך מתבצע בשלושה ממדים – פילוסופיה חינוכית, פדגוגיה וניהול.
בשנת הלימודים הראשונה הושם דגש בעיון וגיבוש פילוסופיה חינוכית אך החלה גם עבודה מעשית. בית הספר בחר ציר מארגן – מנהיגות – סביבו תוכננה עבודה בין תחומית בכל רמות הגיל ואף הוקצו לכך שעות פעילות מחוץ לכיתות (שעות "אורח חיים" – עבודה בצוותים, פרויקטים מעשיים וכו' בנוסף לזמן בהפסקות). בעקבות השתלמויות ייעודיות, לבשו טקסי החג משמעות רעננה בהובלת מורות חדורות התלהבות והחל דיון מעורר עם הורים בשאלת החזון הבית ספרי. בראשית השנה השנייה ניכר כי בית הספר "קופץ מדרגה" ומציב לעצמו יעדים מאתגרים בכל תחומי העשייה לרבות ענייני ניהול. תחומים כמו מדידה והערכה שנחשבו מאיימים בעבר הופכים אט אט לחלק משגרת בית הספר כאשר מורות יוזמות בעצמן פעילויות תצפית ומשוב. היקף ההורים הפעילים בבית הספר עלה לאין שיעור והשותפות מעמיקה בהתמדה גם בטיבה. בהדרגה מפתח בית הספר לעצמו מגוון אמצעים לביטוי השקפת עולם ואורח חיים יהודי הומניסטי, כמו למשל פעילות "שישי ישראלי" שבחרו המורות לפתח כדי "לצבוע" את ימי השישי בדיון יהודי-הומניסטי מקורי.
מודל בית הספר הישראלי נולד מתוך תקווה להשפיע על מערכת החינוך הציבורית בישראל. עם זאת, מובן כי הצלחתו בשטח תהיה אוסף של הצלחות מקומיות וייחודיות מהמבקשות בדרכן השונה לבטא אפשרות לחינוך איכותי, יהודי-הומניסטי בישראל.