הדיון הציבורי סביב סוגיית גיוס בחורי הישיבות כמו נושאים רבים אחרים קיבל בשנים האחרונות אופי פוליטי מפלגתי המשרת את ענייניהם של הגורמים המעורבים ומנתק לכאורה את הקשר שבין עצם העניין לבין ההשלכות החברתיות היומיומיות שנובעות ממנו. רבים יאמרו כי אכן מדובר ב"משחק" פוליטי וכי מלכתחילה ניתן הפטור משירות בטחון לתלמידי הישיבות במסגרת מיקח וממכר פוליטי שהפך ברבות הימים לנורמה בסיסית במערכת השלטונית אך טענות אלה אינן לב ליבו של העניין.
ברשימה זו לא אשחק לידי הפוליטיקאים ואין בכוונתי להיכנס לעובי הקורה בניתוח הכוחות הפוליטיים המהווים את המערכת השלטונית של מדינת ישראל ב1998-. לא אדון גם בהיבטים הרחבים של "חופש הדת""או החופש מדת" או ביחסי הגומלין שבין סוגיית גיוס בחורי הישיבות לבין סוגיות מרכזיות ולא פחות חשובות בהוויה הישראלית כגון המרת דת וענייני נישואין וגירושין. אין בכוונתי לדון גם בתופעות קיצוניות איזוטריות ובלתי נסלחות כגון שרפת דגל המדינה וזריקת אבנים על שוטרים במהלך צפירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וגם לא לנסות להבין מה חולף במוחו של תלמיד ישיבה המקבל תקציב לימודים וסבסוד שכר דירה ממשלם המסים שעה שסטודנט באוניברסיטה כלשהי שמממן את לימודיו בעבודה זמנית ונקרא חדשות לבקרים לשירות מילואים יוצא לתעסוקה מבצעית ונפגע בעת מילוי תפקידו. כל כוונתי היא לעורר את הזיכרון הקולקטיבי להציג את הבעיות ולערוך חשבוןנפש אישי של אזרח המדינה המשתייך לעדר הכבשים שגם אם יובל לטבח אינו פוצה פה.
בחודשים שחלפו הובאו למנוחות חיילי צה"ל רבים אנשי צוות אוויר שנהרגו בתאונת אימונים לוחמי חי"ר וחיל הים שנפלו במהלך פעילות מבצעית בדרום לבנון. כיצד יתכן שבמדינה דמוקרטית החיה על חרבה ¨עם או בלי מרכאות" ומבססת את קיומה על עקרון "שלטון הרוב" יהיו אזרחים שנהנים מזכויות שוות אך אינם נוטלים חלק בנטל הכבד והנורא מכל? כיצד מרגישים אותם האזרחים שעה שאנו קוברים את מתינו? האם באמת רואים הם בלימוד התורה שליחות שוות משקל בהגנה על משפחותיהם ובביסוס בטחונה של המדינה שהם אזרחיה? האם כל אותם האזרחים באמת אינם מעונינים ב"שותפות הגורל" או שמא שיקול הדעת כלל אינו נתון בידיהם? סחף חסר שליטה ב"סטטוס קוו"
במלחמת השחרור שבה שילם הישוב היהודי הקטן מחיר דמים כבד מאד שיחרר ישראל גלילי ראש המטה הארצי של ההגנה את תלמידי הישיבות מחובת הגיוס. מעניין לציין כי על אף השחרור הגורף היו גם בני ישיבות שלא ניצלו את הפטור שניתן להם התנדבו לחמו ונפלו בקרבות. פרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח כתב1 בהתייחסו לקרבות בירושלים כי אותם הבחורים הצטרפו ללוחמים מתוך מרי גלוי בצו של מוריהם ורבותיהם ומנהיגיהם הרוחניים וכי כמה מהם אף גורשו מן הישיבות על "חטא" זה.
בשנת 1949 נתן ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון את הסכמתו הרשמית בכתב לשחרור קבוע של בחורי הישיבות משירות בטחון. היה זה במכתב ששלח אל השר הרב יצחק מאיר לוין שהיה מנהיג "אגודת ישראל" ונציגה בממשלה. רבים תולים את הסכמתו של בןגוריון בפגישתו עם משלחת רבנים וראשי ישיבות שהתקיימה בלשכתו ובה ביקשו הרבנים לשחרר משירות בטחון כ400- בחורי ישיבות ש"תורתםאומנותם" אך בפועל נערכה הפגישה בינואר 1950 לאחר שכבר ניתנה אותה ההסכמה לרב לוין. אין חולק על כי מבחינה הסטורית מהווה הסכמה זו גושפנקא רשמית לקיבוע מצב חדש כ"סטטוס קוו" שנשמר עד עצם היום הזה אך ראוי לשאול האם אכן נשמר אותו "סטטוס קוו" או שמא במהלך השנים נפרצה אותה הסכמה והורחבה לאין שיעור?
הסברה הרווחת היא כי מאחורי היזמה היו אכן שיקולים של מיקח וממכר פוליטיקואליציוני2. מנגד טוענים מנהיגיהם הרוחניים והפוליטיים של התנועות החרדיות כי בן גוריון שוכנע מן הטיעונים הערכיים בדבר חשיבות לימוד התורה עלידי תלמידי חכמים ש"תורתם אומנותם" שהושמעו בפניו.
לעניות דעתי פרט לצורך בעדכון ספרי ההיסטוריה אין במחלוקת זו כל חשיבות. יתרה מכך מוכן אני לאמץ את הגישה לפיה אכן שוכנע בן גוריון כי נכון יהיה מבחינה ערכית לשחרר קומץ תלמידי ישיבה משירות בטחון כדי "לשמור על הגחלת" ולבסס את הרוח החיה של מדינה יהודית בשלבי התהוותה. אך האם ניתן היה לצפות כי שחרורם של כ400 בחורי ישיבה יוביל לסחף חסר שליטה בהיקף התופעה? וכיצד ניתן להשוות בין ימי הקמת המדינה לבין ימינו אלה? ראשי ישיבות של משתמטים מחליטים על יציאה לקרב בתחילת שנות ה 50- היווה הציבור החרדי מיעוט מבוטל שעיקר עניינו בלימוד תורה. ראשי הישיבות לא חיפשו עמדות כוח ושררה ואף לא התיימרו לשלוט בחיי כלל האוכלוסייה. אך כיום לא זו בלבד שהיקף התופעה מרקיע שחקים אלה שהמציאות הפוליטית שבה מהוות המפלגות החרדיות "לשון מאזניים" מכתיבה לחברה כולה מצב פרדוקסלי. ראשי הישיבות שמעניקים פטורים לתלמידיהם הם היושבים עתה בוועדות הכנסת במליאה ואף בממשלה הם אלו שמרימים ידם בהצבעות הנוגעות לכל תחומי חייה וקיומה של החברה הישראלית בכללותה והם אלו שבכוחם לשלוח אותנו אל שדה הקרב כצאן לטבח. זהו מצב שהדעת אינה סובלת!!!
שוויון זכויות חברתי אינו רק קבלת הקצבות והקמת גני ילדים ובתי תמחוי. שוויון זכויות נגזר בראש ובראשונה מהיות כולנו בני אדם החיים בצלם וממצב עובדתי נתון המחייב שותפות גורל. מי שאינו רוצה לקחת חלק בשותפות זו איננו חייב אך גם אני איני חייב לספק לו את צרכיו הקיומיים.
זאת ועוד מדוע מתיר הרוב לאותו המיעוט להוסיף ולנופף בהדר במטבע הלשון תורתםאומנותם? מדוע גם בהקשר זה נותנים אנו את תורתנו ואמונתנו למונופול החרדי? היכן חבויה הזכות הנובעת מתורתי? היכן מסתתרת הזכות הנובעת מאומנותי? מי החליט ש"תורתם""ו"אומנותם" של החרדים היא התורה והאומנות של החברה הישראלית על שלל גווניה? חובת גיוסם מהתורה ואם בתורה עסקינן אז מה בדבר הפסוק "ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן÷ האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?"3."על כך אמרו גדולים וחכמים "במלחמת מצווה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"4. "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה? במלחמת הרשות אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"5. "צא ולמד÷ אם במלחמת מצווה יוצאים חתן מחדרו וכלה מחופתה הרי שכל שכן תלמידי חכמים"6. "במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו תלמידי חכמים צריכים ליבטל מלימודם". לשבור את שתיקת הכבשים
דומה שגם לעדת החכמים תימצא תשובה הולמת מפי חכמי דורנו הממשיכים בגאון את דרכם של ראשי הישיבות שסילקו מישיבותיהם את התלמידים שהעזו להמרות את פיהם ולהתנדב לכוחות הלוחמים במלחמת השחרור.
בכל הכבוד נדמה לי שלא פרשנות דברי חכמים תיתן את התשובה לפרקטיקה השלטת. הפחד של ראשי מפלגות החרדים לאבד שליטה בקהל מצביעיהם הוא הסיבה המרכזית לחוסר הרצון ליטול חלק במארג החיים החברתי ובנטל הקיומי וראייה לכך היא ההתקפה חסרת המעצורים שכוונה אל שר האוצר יעקב נאמן לפני מספר חדשים כאשר הציע השר פתרון לבעיית התקציב בדמות מתן האפשרות לבני הישיבות לצאת לעבודה בשוק החופשי. שומו שמיים...
רבים יאמרו שהמציאות הישראלית בשנת 1998 איננה מאפשרת התמודדות ראויה עם סוגייה סבוכה זו וכי כל עוד על חרבנו אנו חיים סדרי העדיפויות אינם מאפשרים הקצאת משאבים מספיקים לפתרון הבעיה. בלב כבד אני יכול להסכים לחלק מן הטענות מסוג זה. מאידך גיסא אינני מוכן להסכים ו¯או להבין את ההסכמה המשתמעת מן השתיקה הבלתי נסבלת של רוב אזרחי המדינה הנושאים בנטל. נראה לי שעניין זה צריך ויכול להוביל לליכוד השורות ולמאבק על שוויון זכויות אמיתי שינבע מקרב כל קצוות האוכלוסייה. הגיעה העת לשבור את שתיקת הכבשים.
מגוייסים באוהלה של תורה - השתמטות בחורי ישיבות משירות צבאי
נתונים על ממדי התופעה
3,000 צעירים 7.5% ממחזור 97 דחו שרותם מנמוק של "תורתם אמונתם". עליה של 45% לעומת 1995.
סך הכל ב97- 29,000 תלמידי ישיבות ואברכים בגילאי 41-18 נמצאים בדחיית שרות.
כמעט אף אחד אינו מתגייס במהלך השנים לאחר שדחה שירותו. רק 1% מספר עשרות עזבו את הישיבות והתגייסו.
מספר בחורי ישיבות שדחו שירות מאז קום המדינה 63,000.
הערכות לעתיד
הגידול בסך 20% בשנה המצטרפים להסדר מצביע על החרפה ניכרת בבעיה. בראשית שנות ה50- היה הגידול 300 בשנה. מראשית שנות ה80- חל גידול ל800- ¨2% מהמחזור". ב88- השתחררו 1,700 צעירים ¨3.2%" ואילו היום מדובר ב3,000- אנשים שהם 7.5% ממחזור הגיוס. סביר שעד שנת 2,000 יקבלו 10% פטור או דחיה והמספר יגיע ל5,200- ¨12% מהמחזור".
.jpg){kind=small}
