שפינוזה והתיאוריה של החילוניות מאת אלחנן יקירה

המושגים של "חילון", "תהליכי חילון" (או אפילו "תהליך החילון") ו"חילוניות" משמשים תדיר לציון מרכיז מרכזי, אליבא דכולי עלמא, של המודרניות. אלא שהדיונים בשאלות אלה, בעיקר אלה הנערכים על הבמה הציבורית, אינם נהנים בדרך כלל מבהירות יתר. הבלבול מצוי כבר ברמה הלשונית: ה"חילון" העברי הוא תרגומו של המונח הלועזי "סקולאריזאציה". אלא שהאטימולוגיה של הראשון מביאה אותנו לחשוב על "חולין" ועל ההבדל שבין"קודש" ל"חול"; ואילו מקורו של האחר הוא ב – saeculum הלטיני, שמשמעותו הוא "העולם". מה"סקולריזציה" במובן זה משתמש פירוש של התהליכים כמעבר מאמונה בכך שגורלו של האדם מוכרע בתוך מציאות שמעבר לטבע, אל השקפה בדבר היות האדם חי ופועל ב"עולם הזה" או בהיסטוריה. בלבול נוסף נובע מחוסר הבחנה בין התפקיד התיאורי שיש למושג לבין המשמעויות הנורמאטיביות שמייחסים לו: בהקשר מסויימים המושג "חילון" אמור לתאר מציאות או תהליכים הסטוריים נתונים; ואילו בהזדמנויות אחרות הוא משמש לציון עקרונות רצויים (או לא) של מוסר ושל אירגון החיים החברתיים והמדיניים.
מבשר החילוניות המודרנית
ברוך שפינוזה הוא אחד ממבשריה החשובים של המודרניות; באופן מדוייק יותר, הוא אחד מהוגיה הראשונים של התיאוריה המודרנית של החילוניות. מבט קצר אל האופן שבו הרעיון הזה מקבל צורה אצלו (מבלי שהוא משתמש בנוח עצמו), עשוי לא רק לשפוך אור על הגותו שלו, אלא גם להבהיר מעט את המושג בהקשר של הוויכוחים בני זמננו. עניין ראשון שיש להבהיר כאן, הוא ששפינוזה איננו היסטוריון של החברה, המדינה התרבות או הרעיונות.
למרות שהוא מסתמך על המקרא ועל תולדות מדניהת בעברים כפי שהיא נפרשת במקרא, כוונתו העיקרית היא להציע לפני הקורא ההולאנדי בן זמנו תיאוריה של המדינה ושל הצורך לבנות אותה ואת האידיאולוגיה העוממדת ביסודה על עקרונות לא תיאולוגיים.  המאמר תיאולוגי-מדיני הוא הספר היחיד (לבד משני חיבורים למדניים שלא צפנו בחובם סכנת מחלוקת) ששפינוזה פרסם בחייו. למרות שידע שהספר יסעיר את הרוחות, הוא הוציא אותו לאור; יתר על כן, הספר נכתב על-מנת שיגיע אל הקהל ההולאנדי והוא נועד להשפיע ישירות על המחלוקות הפוליטיות של הולאנד של שנות השבעים של המאה ה-י"ז. העמדה ששפינוזה ביקש להגן עליה: הצורך להפריד בין הדת והמדינה, בין הכנסיה לבין הרשויות המנהלות את החיים המשותפים של האזרחים. שפינוזה טוען כאן שיסודה של המדינה ומקורות הסמכות של השלטון אינם הרצון האלוהי ואין תכליתה של המדינה להגשים יעוד חוץ-היסטורי שהוטל על אזרחיה מכוחה של התגלות על-טבעית, אלא האינטרסים של אזרחיה הממשיים.
חילוניות איננה אתאיזם
למרות התפקיד הפוליטי-מיידי ששפינוזה יעד לספרו, ניתן למצוא בו, בין השאר, כמה מן הניסוחים הראשונים, המקוריים והחשובים של רעיונות יסוד בתיאוריה המודרנית של החילוניות. אחד מן הדברים החשובים ביותרהעולים כאן, הוא שיש להבחין בין ההשלכות התיאולוגיות ופהוליטיות של הוויכוח. לשון אחד: "החילוניות" איננה "אתיאיזם" והכרה בצורך להפריד בין הדת והמדינה אין פירושה נקיטת עמדה בשאלה התיאולוגית בדבר קיומו של אלוהים או בדבר טבעו. שפינוזה, בניגוד למה שנכתב עליו לעיתים, איננו מבקש של הדת ושל האמונה הדתית בתור שכאלה, אלא רק של האידיאולוגיה הרואה בסנקציה הדתית את היסוד של החיים המדיניים, ושל הרצון הפוליטי של כוהני הדת לקנות לעצמם מעמד של המחזיקים הבלעדיים או העיקריים שלהסמכות והכוח הפוליטיים. שפינוזה לא היה "אפיקורוס"; אדרבה, המושג המיטאפיסי העיקרי שלו הוא המושג של "אלוהים". אמנם יש לו ויכוח חרי עם ה"תיאולוגים" על הפירוש הנכון שיש לתת למושג זה, כלומר על טבעו האמיתי של אלוהים: הוא חולק על ההבחנה שמבחינה התיאולוגיה התיאיסטית בין אלוהים והטבע וטוען ששניים אלה חד הם. המשמעות של טענה זו היא, כמובן, מרחיקת לכן שכן היא שוללת את תקפותם של כמה ממושגי היסוד של היהדות והנצרות כאחד, כגון מושג הבריאה; אבל אין להסיק מכך ששפינוזה שולל את תקפותו של מושג ה"אלוהים". והוא אכן מתגונן פעמים רבות מפני ההאשמה באתיאיזם שהטיחו בו.
למנוע מאנשי הדת עוצמה פוליטית
יתר על כן, שפינוזה לא רק מכיר בערך החינוכי והחברתי של הדת העממית כאחד מן האמצעים העיקריים להחלשת יצרי התוקפנות של ההמון ואלימותו, אלא הוא גם מכיר בלגיטימיות של הפירושים השונים שבני האדם רשאים לתת לכתבי הקודש ולמושגים פילוסופיים בכלל. אמנם גם כאן שפינוזה מבקר רבים מבני הפלוגתא שלו, אין אם הם מן התיאולוגים או מן הפילוסופים ואין הוא חושב שערכן האינטלקטואלי או האפיסטמולוגי של כל הדיעות שווה; אבל צד ההבחנה בין "אמת" ל"טעות" יש לשפינוזה גם תיאוריה על האופן שבו יש להכריע בין התביעות השונות לאמת, ואופן זה הוא – או צריך להיות – מחוץ לתחום סמכותו של השלטון המדינה. כשם שצריך למנוע בעד אנשי הדת מלהשיג עוצמה פוליטית שאיננה מגיעה להם, כך יש גם למנוע מן השלטון לנקוט עמדה, בתור שכזה, ביחס לשאלות שדרך ההכרעה לגביהן היא פילוסופית או מדעית.
אין למדינה עמדה בשאלת קיומו של אלוהים
המדינה החילונית איננה אם כן מדינה הנוקטת עמדה ביחס לשאלת קיומו של אלוים (ואנו מכירים מדינות כאלה בהיסטוריה של זמננו); היא איננה קובעת, נאמר, שאין אלוהים או שאלוהים הוא בעל טבע רוחני. ממילא אין היא אוכפת אמונות מסוג זה על אזרחיה. אבל דווקא מפני שהיא מכירה, שאין למדינה בתור שכזאת, ושאסור שתהיה לה, סמכות כלשהי בעניינים כאלה, יש להלחם מלחמת חורמה בדרישתם של התיאולוגים לרכוש סמכות פוליטית בתור נושאיה של"אמת". זו האחרונה איננה עניין של סמכות, כוח, גמול ועונש, שהם דרכיו של השלטון, אלא של הוכחה והפרכה. ההכרה בהבחנ זו היא עיקרה של החילוניות כפי שמבין אותה שפינוזה.
אם יוצא קצפם של אנשי הדת, יאמר עוד שפינוזה, על הדברים האלה, אין זאת אלא מפני שכל עניינם הוא בצבירה של כוח, ומכאן שאפשר שמהותה של הדת, ולמצער, גילומה ההיסטורי, הם פוליטיים.