שעבוד הנשים - גדול הפשעים נגד האנושות 
עיקרי האתיקה ההומניסטית על פי ג‘ון סטיוארט מיל
מאת יעקב מלכין

הפשע המוסרי גדול הממדים ביותר של החברה הוא שעבוד המחצית הנשית של האנושות. הדיון בגורמיו של פשע זה ובתוצאותיו, נערך ברוב מדינות העולם בצורות יותר ופחות קיצוניות. בדיון זה מתגלים עיקרי האתיקה ההומניסטית הלא דתית, שהתחדשו בזמן החדש על ידי ג‘ון סטיוארט מיל, כהמשך לעיקרים שעוצבו בהגותם של  סוקרטס, אריסטו ואפיקורוס.
במאמר זה אני מאיר סוגיות עיקריות שנדונו על ידי מיל, ואשר עליהן מתבסס עתה הדיון בזכותה של החברה להגביל את הפרט, ובזכויותיהן של החברות הדמוקרטיות להגביל עצמאותן וחירותן של חברות טוטליטריות, המסכנות חיי אזרחיהן וחיי בני-אדם בעולם כולו. 
בין הסוגיות הנדונות במאמר זה :
- כל הדתות בעולם מקדשות מסורות קדם-דתיות לאפליה ולשעבוד נשים.  
- מנהיגי הדתות, כמו כל הגברים, מודעים לאי הצדק שבמסורת המפלה נשים לרעה, ומשלימים עימו.
- דתות מקדשות מסורות חייתיות של קופים - מורשת האבולוציה.
- הוגים וסופרים דתיים וטקסטים תנ"כיים המאמינים בשוויון.  
- הגרסה השנייה של סיפור הבריאה (בראש' ב'), מחזקת את ההשקפה על נחיתות האישה. 
- מטרת כללי האתיקה - הטבת החיים והחתירה לאושר.  הגשמתה מותנית  בקיום שוויון זכויות לגברים ולנשים. שעבוד הנשים הינו לא פחות מאשר פשע מוסרי, בהיותו מזיק לאנושות כולה.
- זכות החברה להגבלת חירותו ועצמאותו של היחיד הקטין - היש להחילה גם על חברות ”קטינות" המשעבדות נשים? 
- תפקיד ההגדרה של  ”בגרות" ו“קטינות“ בדיון במותר והאסור מבחינה מוסרית.  
- הבעיה המוסרית-פוליטית שבניגוד בין זכויות האדם כפרט לזכויותיה של  החברה.

התנהגות מוסרית, לפי ג‘ון סטיוארט מיל בספריו ”על החרות" ו"יוטיליטאריאניזם“, היא התנהגות המועילה לבני אדם להיטיב חייהם ככל האפשר, להרבות הנאותיהם במגוונן המרבי, להבטיח לשם כך את זכויות האדם לשוויון, לחרות ובחירה חופשית, ולחתירה לאושר - שהיא מטרת חייו.
בספרו של מיל ”שעבוד הנשים", שיצא לאור לפני מאה שלושים וחמש שנים(!), מסכם מיל את תורת המוסר שלו, כשהוא מתמקד בגדול שבפשעיה של האנושות הן כלפי עצמה והן כלפי כל היחידים החיים בה: שעבוד הנשים.
שעבוד הנשים לפי מיל מתבטא באפלייתן, בקיפוח זכויות האדם שלהן, בהשפלתן והצבתן בעמדה נחותה בכל החברות המסורתיות והדתיות, ולא פחות מזה - בהשפעתן - גם בחברות לא דתיות רבות.
שעבוד המחצית הנשית של האוכלוסייה על ידי המחצית הגברית שבה הוא בלתי מוסרי בעליל, בהיותו גורם לנזק בלתי הפיך לאופיים ולטיבם של חיי הנשים ולחייהם של כלל בני האדם החיים בחברה האנושית.
הדתות בעולם מקדשות מסורות קדם-דתיות של שעבוד המחצית הנשית של האוכלוסייה בקהילותיהם באמצעות כללי התנהגות המכוונים להשביע ”רצונו של אלוהים", אשר מנהיגי הדת מתיימרים לייצגו במצוותיהם - גם כאשר מצוות אלה גורמות נזק, סבל וכאב לבני אדם, ומנוגדות לעקרונות הצדק כפי שנוסחו באורח תמציתי על ידי הלל ועל ידי קונפוציוס כאחד: "לא יעשה אדם לזולתו את מה שאינו רוצה, או מה שהוא שונא, שיעשו לו עצמו".
יעילות הניסוח של עיקרי צדק אוניברסאליים אלה, המכוונים למנוע נזק לזולת, נובעת מהיותם מעוגנים ברגשותיו של כל אדם, שהרי כל אדם יודע את גורם הסבל שאינו רוצה שייגרם לו, על כן יכול כל אדם להבין ולאמץ כללי צדק, הנובעים מהנוסח שהוצע על ידי קונפוציוס (או מנציוס) בתרבות המזרח ועל ידי הלל - בתרבות המערב.
כללי התנהגות לא מוסרית - שאינה תואמת את כללי הצדק  הם, לפי מיל,  כללי התנהגות המונעת  הנאות מבני אדם ומתסכלת חתירתם לאושר, או מזיקה וגורמת סבל בשל הפגיעה בכבודם ובזכויות האדם שלהם.
בהלכות הדתיות כלולות מצוות צדק לצד מצוות ללא טעם ונימוק (בניסוחו של הרמב‘’ם)  כגון מצוות כשרות המונעות הידרשות למזונות מסוימים, כמו איסור אכילת בשר חזיר, ובשר וחלב, ומצוות מזיקות או גורמות נזק וסבל כמו מצוות צום, איסור יחסי מין בימים מסוימים או בין אוהבים ואהובות, או איסור על שימוש באמצעי מניעה כקונדומים, היכולים להציל קהילות ועמים מהתפוצצות אוכלוסין או מהתפשטות מגיפות כמו איידס - שני גורמי הסבל הגדולים ביותר של מיליוני בני אדם באוכלוסיות העניות והרעבות ביותר בעולם.
מנהיגי דת כמו שאר הגברים בחברה מבחינים באי הצדק שבמסורת המקודשת ויודעים להבחין בעוול הנגרם לנשים בחברתם, שהרי איש מהם לא היה רוצה שיתייחסו אליו כפי שהחברה מתייחסת לנשים. יהודים דתיים מגלים מודעותם לכך יומיום בתפילה הודיה לבוראם, על שלא עשאם אישה.  רוב הגברים מודעים לאי הצדק שבהתנהגותם, מבלי להודות בכך אפילו בפני עצמם, למרות שהם גורמים נזק וסבל לנשים - כולל בנות זוגם, אמותיהם, בנותיהם ואחיותיהם.
שעבוד נשים והגבלת סיכוייהן לקידום בחברה, בהשכלה, במקצוע, ביצירה ובהנהגה, מזיק לא רק לנשים, אלא פוגע בחברה כולה, בשיפור רמת החיים ואיכות חייהם של כל החברים בה. 
אנושיותם של משעבדים ומשועבדים ניזוקה, אומר מיל, מעוותת את רגשותיהם ואת יכולתם להרבות הנאה חברתית ורוחנית בחייהם. שעבוד הנשים גוזל מכל חברה את מחצית הכישרון, התבונה, היוזמה ויכולת ההנהגה והביצוע הטמון בה בפוטנציה. זו האחרונה מוגשמת רק כאשר כל החברים בה חופשיים ונהנים מזכויות השוויון לפעול ולתרום לחברה לפי יכולתם.
העיוותים המוסריים הנגרמים בשל נאמנות למסורת השעבוד של הנשים,  מאמללים חייהם של דתיים ולא דתיים -  המצייתים לכללי המסורת. בין אם אלה מנהגי מסורת ”מתונים", כמו הגליית הנשים לעזרת נשים וגזילת זכויותיהן בבתי הדין, ובין אם מנהגי מסורת קיצוניים, כמו  רצח אם או אחות או בת בגלל חשד של ”פגיעה בכבוד המשפחה". כל אלה  שוללים מהנאמנים לאותן מסורות את חוש הצדק המתפתח בדרך כלל כבר בגיל הרך, כשילדים קטנים יודעים להבחין בין ”הגון" ל"לא הגון" (בין ”פייר" ל"לא פייר" בשפתם של ילדים בישראל). הנזק הנגרם לאדם על ידי ניוון חוש הצדק והרגישות הטבעית שלו הוא עתיר תוצאות בהגבלת חייו הרוחניים וכושר ההבנה שלו את הזולת.

דתות מקדשות מסורות חייתיות של קופים - מורשת האבולוציה
ברוב הקלאנים של הקופים שולטים זכרים בנקבות. בגין האבולוציה סיגל לעצמו המין האנושי, שמוצאו ממשפחות חריגות אך  קרובות למין הקופי, תכונות גופניות והתנהגויות ייחודיות, דומות לכאורה אך שונות באופן קיצוני מתכונות הקופים.
מורשת ומסורת שעבוד המין הנקבי במשפחת הקופים נשמרה בקלאנים  אנושיים במשך אלפי שנים, לפני שהומצאו האלוהים והדתות על מערכות המצוות המחייבות המיוחסות להם.  כשהקלאנים האנושיים התקבצו לשבטים, ושבטים התקבצו לעמים, התפתחה בתרבות האנושית השפה והיצירות הספרותיות, המעצבות מציאות דמיונית כאילו היא מציאות חיה. ביצירות אלה הומצאו ועוצבו אלוהים שונים.  מנהיגים ומייסדי דת מיסדו אותה על ידי מערכות כללי פולחן ומצוות התנהגות לריצוי האלוהים שמנהיגי הדת מינו עצמם לנציגיו.
ב"דת" - כמערכת חוקים ומנהגים - קודשו מצוות צדק למניעת נזק לזולת, הן המצוות המוסריות, כיון שהן מועילות ומיטיבות חיי בני אדם. כאלה הן, למשל, שבע האחרונות מ"עשרת הדיברות", שאין בהן מצוות פולחן אחת.
בכל דת נכללו, כאמור,  גם מצוות בלתי מוסריות המזיקות לבני אדם, בהיותן מנוגדות לכללי הצדק. קידוש מסורת השעבוד של הנשים גרר ציוויים ומצוות דת בלתי מוסריות בעליל, וזאת -  על מנת לאפשר למאמינים לשמר מסורת חייתית זו. לפי חוקים בלתי צודקים אלה עדיין נשפטות בישראל נשים בבתי דין שבהם מותר להן להיות רק נידונות ולא דיינות,  הדמוקרטיה הישראלית מעניקה חוקיות לבתי דין דתיים יהודיים ומוסלמיים, הממשיכים לקפח, להפלות ולגזול מנשים זכויות אדם שלהן, לפי מסורת שימור חוקי שעבוד הנשים מימי הביניים, או מעידנים עתיקים עוד יותר. 
 
הוגים וסופרים דתיים וטקסטים תנ"כיים המאמינים בשוויון
היו גם הוגים דתיים שהבינו כי בני אדם נולדו שווים ולא משועבדים או משעבדים. הסופר שכתב את הגרסה הראשונה של הבריאה בתנ"ך - מציין במפורש (בפרק א' ובפרק ה' בבראשית) כי ”אדם" שנברא על ידי האל בצלם אלוהים נברא כזכר ונקבה.  משמעות המילה ”אדם" בעברית נגזרת מניסוח זה: ”אדם" הוא שם קולקטיבי לגברים ונשים, והמאמינים בנכונותו של כל הסיפור הזה  מפרשים, כי אלוהים דומה לאדם - ”בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". ר‘ בן עזאי ראה בתיאור זה של המין האנושי את ”הכלל הגדול" - כלל היסוד החשוב והעליון על כל הכללים ההומאניים - כלל השוויון, שהוא יסוד כל מערכת כללי צדק.   לדעתו של בן עזאי עדיף כלל זה על הכלל הגדול שהציע ר‘ עקיבא ”ואהבתך לרעך כמוך" -  אולי מפני שכלל ”ואהבת לרעך...“ הוא מעורפל, ומסתמך על רגשות אינדיבידואליים, ובעיקר: מאחר שאין הוא  כולל את עקרון השוויון, שהוא ערך מוסרי עליון - אמת מידה להערכה, העדפה ופסילה מוסרית של כל כללי התנהגות אנושית.
גם הסופר התנ"כי, ביוצרו את ספור עץ הדעת, מעניק לאישה עמדת שוויון ותפקיד מכריע ביצירת ייחודו של המין האנושי - כמין חיות בנות-דעת, היודעות להבחין בין טוב לרע, באשר בזכותה הן משתחררות מיערות העד של גן העדן, משתחררות  משלב הציוויליזציה החייתית של היות ניזון מאיסוף המצוי ביערות העד, ומתחילות לפתח תרבות של עבודה, ייצור ויצירה  - כפי  שעשו צאצאיה של חוה, האישה שהצליחה במרד שלה לבטל את החוק הראשון שחוקק אלוהים - החוק הדרקוני שבאמצעותו ניסה ונכשל בעל הגן והעולם לגזור על  בני האדם חוסר דעת ופסיכופתיה - כמו קרבנות תרבות השעבוד, שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע.
בסיפורי התנ"ך מופיעות נשים יוזמות ופעילות, שכנראה לא השלימו עם המעמד הנחות שקבעה להן המסורת: מנהיגות עם - כדבורה ואיזבל, נשים הגורמות למהפכה דתית - כמעכה וכחולדה הנביאה,  נשים ששינו גורלן ביוזמתן המינית - כרות המואבייה, כתמר אשת ער, או כיעל הקינית.  נשים אלה היו נשים יוצאות מן הכלל, שהמשיכו דרכה של חוה - “אם כל חי" כפי שכינה אותה בן זוגה. הן יזמו, פעלו על דעת עצמן, ניכסו את מה שמגיע להן לדעתן, הערימו על או התעלמו מדעת הזכרים - אלוהיים או אנושיים.

גרסת הבריאה השנייה (בראש' ב') היא זו המחזקת ההשקפה על נחיתות האישה
כל הדתות משמרות מסורות קדם-דתיות, הכוללות מסורות לא מוסריות כמו מסורת הקרבת קרבנות אדם או חיה, או מסורת פגיעה באברי המין, ויותר מכולן -  מסורת שעבוד הנשים לכל סוגיו.
 מסורת התופסת את האישה כנחותה יכולה להסתמך על הגרסה השנייה של ספור הבריאה, המובא בפרק ב' בבראשית, לפיה ברא האלוהים את האדם הראשון ממין זכר בלבד - כשהוא מפסל אותו מעפר הארץ (אליה ישוב במותו, כיון שאין בתנ"ך אמונה בחיים שלאחר המוות).
כשהתברר כי האדם הזכר הוא אומלל, כיון שלא טוב היות האדם לבדו, ניסה אלוהים לשדך לו חיות שונות שפיסל  גם אותן מעפר הארץ. כשהתברר כי  בכל אלה לא הצליח אלוהים לחלץ את הגבר מבדידותו, ערך בו אלוהים ניתוח בהרדמה מלאה, ומקטע קטן מגופו החי, יצר בשיטת הקלונינג עוזרת נשית. את האדם מינה לתפקיד שומר הגן שלו, ולאישה שנוצרה מהאיש נתן תפקיד של עוזרת לאדם - ”עזר כנגדו". בכך נקבע מעמדה של האישה הראשונה.  לדעת הסופר וגיבורו הספרותי, אלוהים, לא ידע כי דווקא האישה שיצר מהאיש היא שתקנה לו את הדעת, תגרום לו להבחין בין טוב לרע, תוציאו מרשות בעליו של הגן לעולם הגדול שמעבר לשעריו, בו יתחילו תולדות התרבות האנושית.
גרסה זו של ספור בריאת האישה כיצור משני לאדם ובתפקיד עוזרתו, מחזקת את המאמינים בשימור וקידוש המסורת החייתית של שעבוד הנשים.   
מסורת שעבוד הנשים בגרסות מתונות מאלה של שעבוד שפחות ועבדים, התקיימו ומוסיפות להתקיים ברוב החברות בעולם.  בהן - גרסת האפליה החברתית והפוליטית, אפליה וקיפוח כלכלי,  מקצועי ופוליטי; ובארצות רבות – בעיקר בארצות דתיות, אך גם בדמוקרטיה החילונית ישראל - אפליה בחוק ובמשפט.
רק בהדרגה ובאטיות רבה נעלמת האפליה למעשה בדמוקרטיות משוחררות מדת, בהן בוטלה כבר האפליה להלכה. זכות בחירה לנשים, למשל, הוענקה בארצות כארה‘’ב ושוויץ רק במאה ה-20. כיום מהוות הדמוקרטיות הסקנדינביות דוגמה למרב הקידמה בתחום ביטול  האפליה והקיפוח של המחצית הנשית של האוכלוסייה.

החתירה לאושר ולהטבת החיים - מטרת האתיקה והשוואת זכויות אדם בעקבות  סוקרטס, אריסטו ואפיקורוס, ראה גם מיל את  הטבת החיים והחתירה לאושר כזכות טבעית של האדם, אשר הכול מכירים בה כמטרת ההתנהגות האנושית, מטרת האתיקה המנסחת את כלליה, יסוד הערכים המוסריים - אמות המידה להערכתם, ומבחן המוסריות של כל מערכת חוקים וכללי התנהגות.
קדם למיל תומס ג‘פרסון, ההוגה והמדינאי האפיקוריאני, אשר כלל את ”החתירה לאושר" בהצהרות המכוננות של חוקת ארה‘’ב של אמריקה - הדמוקרטיה הראשונה בעולם שהוקמה על מנת להגשים את הזכויות הטבעיות של האדם, תוך התעלמות ממצוות הדת, ממנהיגי הדת וממה שהם אומרים בשם האלוהים.  ביסוד הדמוקרטיה החילונית הראשונה של ארצות הברית של אמריקה נקבע הכלל, כי חוקים והסדרים של מדינה הם מוסריים וצודקים ומאפשרים ”חתירה לאושר" במידה שהם מבטיחים הגנה על זכויות האדם לבחירה חופשית, לשוויון, לחופש מכל מצווה שרירותית ומנהג מקודש על ידי מנהיגי הדת.
ודוק: ג‘פרסון אמר: ”חתירה לאושר" (Pursuit of happiness ) ולא ”אושר", כיון שאושר אינו מחוז חפץ שניתן לשהות בו; אושר הוא חלק מתהליך החיים והפעילות, הוא מתלווה לרגשותינו, כשאנו מגיעים לשביעות רצון, בקטעי חיים פעילים ומשמעותיים בעינינו. ”החתירה לאושר" היא חלק מתהליך כזה.
מאז הכרזת העצמאות של ארה‘’ב של אמריקה החל תהליך ההתפתחות וההגשמה של מטרותיה להבטחת זכויות אדם לכל. בארה‘’ב כלל התהליך הגשמת זכויות האדם שלשמו הוקמה. גם מלחמת אזרחים נוראה לשחרור משעבוד העבדים שנקנו באפריקה - גם אחרי אותה מלחמה, בה נהרגו שש מאות אלפי אזרחים אמריקאים, נמשך תהליך המאבק להענקת זכויות שוויון למיעוטים ה‘שחורים‘ ולמחצית הנשית של אוכלוסיית ארה"ב.  רק כעבור מאתיים שנה, במחצית השנייה של המאה העשרים, הוגשמו חלק גדל והולך מזכויות האדם לכל הגזעים והמינים - עד השיא הסמלי של תהליך זה בבחירת הנשיא הראשון ממוצא אפריקני-אמריקני ב- 2008.
בתחום אפליית הנשים וקיפוחן נמצאת גם ארה‘’ב רק בראשית הדרך, כמו רוב ארצות העולם המערבי. גם אם להלכה קיים שוויון זכויות מלא בין המינים, עדיין ניכר הפער הגדול בהישגי המימוש של שוויון זה.  רבים מאמינים כי אין להשיג שוויון הזדמנויות ללא העדפה מתקנת, שתעניק זכויות עדיפות לא-שוויוניות למי שבמשך דורות נגזלו מהם זכויותיהם הטבעיות. 
 
הניגוד בין המועיל והצודק מבחינת הפרט ומבחינת החברה
ההעדפה המתקנת עלולה להפלות לרעה מועמדים אחרים לתפקיד או לעמדת מנהיגות, אשר מבחינת כישוריהם היו אולי מועילים יותר לחברה ממי שנבחר בגלל ההעדפה המתקנת. על כן מייצגת ”ההעדפה המתקנת" בעיות של התנגשות בין החתירה למימוש זכויות האדם של הפרט לבין זכויות הכלל - בין המועיל לטיב חיי האדם כפרט ייחודי, לבין החלת עיקרי שוויון וכללי התנהגות, המועילים באופן מרבי לכלל הפרטים. 
ניגודים אלה בין המועיל לפרט לבין המועיל לחברה מתגלים בתחומים ומישורים רבים, בהם כאלה המגבילים את חירותו של היחיד למען אינטרס ציבורי - כגון בגיוס לצבא הגנה על המדינה, או איסורים החלים על צריכת סמים ואלכוהול, או על התנהגות המותרת לבוגרים ואסורה על קטינים.
השאלה הקובעת היא באילו תנאים ובאיזו מידה מותר לחברה להגביל את חירותו של הפרט לבחירה חופשית של דרכו בחיים?  
מיל מציע את עקרון הנזק כמנחה הכרעה בין דרישות מתנגשות מעין אלה. לפי עקרון זה מותר לחברה להגביל זכותו של האדם לבחירה חופשית מנימוקי הגנה עצמית. החברה בחוקיה מגנה על ביטחונם של כל תושביה, חייבת בהבטחת זכויותיהם לרווחה סבירה ממחסור בשירותים, מרעב ומחלות, ויכולה על כן להגביל את חירותו של הפרט לגרום נזק לזולתו  בתחומים אלה.
מאחר שהחברה אחראית לביטחונם ולחינוכם של הילדים המתחנכים בה, היא מגבילה בחוקיה את חירותם של קטינים, העלולים בגלל קטינותם להזיק לעצמם. החברה מגבילה גם את התנהגותם של מבוגרים ביחס לקטינים, כאשר היא עלולה להזיק לקטינים, לנצל את חוסר יכולתם להתנגד באופן יעיל לבוגרים הכופים עצמם עליהם, או בניצול חוסר כושרם של קטינים לשקול תוצאות מעשיהם לטווח ארוך, או את הנזק הבלתי הפיך הנגרם להם.
העוול הנורא שנגרם לנשים בחברות מסורתיות ודתיות נובע לעתים קרובות מהיחס של החברה לנשים כאל קטינות, מבחינת גזילת זכות הבחירה החופשית -  בלבוש, ביחסים עם גברים ונשים, בנישואים, בגירושים, בהשכלה, במקצוע, בשליטה ברכוש ובחינוך הילדים, כשזכויות יתר, בהשוואה, ניתנות לגברים כאילו היו בוגרים, מעצם היותם ממין זכר.

תפקיד ההגדרה של  "בגרות" ו"קטינות" בדיון במותר ואסור מבחינה מוסרית
אנשים המאמינים בזכותם של בני אדם  בוגרים - הורים, מורים, מנהיגים, מחוקקים - להתערב ולהגביל חירותם של קטינים, חייבים להגדיר בגרות וקטינות, ולדון בבעיית החלת הגדרה זו על יחידים או גם על קהילות, עדות, כתות דתיות, או מדינות.
הגדרה, במובן הויטגנשטייני מצריכה תיאור התפקיד שהמושג ממלא בגדרות השיח המסוים. היא נחוצה להפעלת שיקול הדעת ביחס למותר ולאסור בהגבלת חרות וחופש הבחירה של האדם, על אף האמונה, כי זכותו של האדם לחירות היא התנאי לחתירתו לריבוי ההנאות והאושר בחייו, המהווים מטרתו ומבחנו של הצודק והמוסרי.   
"בגרות" - בעקבות ג‘ון סטיוארט מיל אנו מגדירים "בגרות" כתכונה של אדם בעל שיקול דעת רציונאלי, שהפנים ערכים מוסריים התואמים כללי צדק אוניברסאליים, ומתנהג לפיהם באופן המועיל להטבת החיים שלו כפרט ושל החברה בה הוא חי, בהנחיית התבונה המתחשבת בתוצאות מעשיו לטווח ארוך, ומרסנת יצרים ודחפים להנאה מסיפוק מיידי של מאוויים ותשוקות.
לטענת מיל זכותו של האדם הבוגר לבחירה חופשית אינה מוגבלת, גם אם הוא פוגע ומזיק לעצמו, כל עוד אינו מזיק לחברה  או פוגע בזולתו. החברה  רשאית להגנה עצמית על ידי הגבלת חירותה של בחירה כזאת. אנשים בוגרים וחברה בוגרת חייבים להגביל חירות ובחירה חופשית של קטינים - כיון שהנזק שהם עלולים לגרום לעצמם ולחברה נובע מקטינותם, מחוסר יכולתם לסבור את תוצאות מעשיהם  בטווח הארוך.
"קטינות" - בעקבות מיל אנו מגדירים "קטינות" כתכונה של אדם הנמצא בתהליך התחנכותו והתבגרותו בחברה, אך עדיין אין לו כושר ההחלטה העצמאי, המתבסס על שיקול דעת רציונאלי ביחס לתוצאות מעשיו בעתיד ולנזק שהוא עלול לגרום לעצמו ולזולתו זאת - כיון שטרם הפנים את הערכים המוסריים - אמות המידה להערכה ולפסילה של מעשים תואמים או מנוגדים לכללי הצדק, אשר המחויבות להם מאפשרת לחברה להעניק בטחון לפרט, ואפשרות להבטיח זכויותיו כאדם, ולחתירתו לאושר.

הבעיה המוסרית-פוליטית שבניגוד בין זכויות האדם לזכות החברה לעצמאות
האומנם ניתן להחיל הגדרות אלה של ”בגרות" ו“קטינות“ על חברות ולא רק על יחידים, כפי שעשו אימפריאליסטים, שהכריחו את החברה ההודית, למשל, לקבל עליה חוקה דמוקרטית, תוך ביטול חלק מהמסורות הדתיות המזיקות לבני אדם, כגון מנהג רצח אלמנות על קבר בעליהן, או מנהגים מקודשים רבים אחרים?
האם גם בעידן הפוסט-אימפריאליסטי רשאיות או חייבות חברות ”בוגרות" -כחברות דמוקרטיות חופשיות מדת - להתערב ולהגביל עצמאותן וחירותן של חברות ”קטינות" בגלל הנזק שהן גורמות לאזרחיהן, או בגלל היותן מסכנות חברות אחרות? 
הייתכן להתייחס לחברה כ“בוגרת“, בעודה משעבדת את המחצית הנשית של אוכלוסייתה, כמו ה“טאליבאן“?  האם יש חובה מוסרית להתערב ולהגביל עצמאות וחופש הנהגה של עדות וחברות המתירות ביגמיה, או שורפות אלמנות על קבר הבעל, מאחר שהן נחשבו לרכושו? האם מותר להגביל עצמאותן של חברות המרשות רצח אם ואחות בגלל חשד של פגיעה בכבוד המשפחה? או של כאלה המטילות עונש מלקות על אשה שנאנסה?  האם מותר למדינה דמוקרטית ”בוגרת", לפי ההגדרות הנ"ל, להתערב  ולהגביל חירותן ועצמאותן של עדות או חברות בהן מתבצעים פשעים כאלה על ידי הנהגתן כלפי הנשים החיות בתוכן?
האם חייבת חברה דמוקרטית להגביל עצמאותן של חברות הבוחרות באופן דמוקרטי הנהגות טוטליטריות, המשעבדות את אוכלוסייתן ומסכנות את כל המדינות שבהישג ידן - כמו גרמניה הנאצית, איראן של האייאתולות, או פלשתין של החמאס? האם צדק קמאל אתא-תורכ, בשחררו את העם התורכי  משליטת המסורות הדתיות על אוכלוסייתה, ובמנותו את הצבא להגן בכוח על הדמוקרטיה החילונית מפני השתלטות מחדש של האיסלם על המדינה, הגם שהדבר נעשה בהליך דמוקרטי? האם צדקה אייאן חירסי-עלי, מחברת ”כלא הבתולים", ו"כופרת", בדרישתה להפסיק את הסובלנות של ממשלת הולנד כלפי שעבוד הנשים בגבולה, המתבצע על ידי עדות המוסלמים המהגרים החיים בהולנד? האם לאפשר רק לגברים בעדות אלה ליהנות מזכויות הדמוקרטיה ההולנדית, ולהרשות להם לשעבד נשים בעלות אזרחות הולנדית, לפי מסורות שעבוד הנשים באיסלם?
לאחר רצח במאי הסרטים ההולנדי ון גוך, שביים את תסריטה של חירסי עלי,  המציג את מנהגי שעבוד הנשים הנהוגים בעדות האיסלם בדמוקרטיה החילונית של הולנד, החלה התעוררות בקרב מנהיגים רבים בהולנד לנוכח פשע הסובלנות כלפי אויבי הסובלנות ותומכי שעבוד הנשים בהולנד  ובמדינות אירופאיות רבות אחרות, אליהן היגרו מיליוני מוסלמים השומרים על מסורותיהם הדתיות.  תופעות דומות קיימות כיום בכל ארצות המערב - כולל ישראל וארה"ב, והן שהעלו לדיון חברתי-תרבותי את  בעיית זכות ההתערבות והגבלת העצמאות בשלטון ההנהגה של חברות משעבדות באסיה ואפריקה,  כמו אלה בהן חיים כיום למעלה ממיליון עבדים - ילדים וילדות שנמכרו לעבודות כפייה או לבתי זונות. 
הבעיה המוסרית הנובעת מניגוד בין הדרישה להבטחת זכויות הפרט  להבטחת זכויות החברה, מעוררת בעיה פוליטית, הנובעת מהניגוד בין עקרון הזכות לעצמאות ולחרות לה זכאית כל מדינה לאומית, לבין  הזכות לעצמאות ולזכויות אדם לשוויון וחרות של כל בני האדם בכל המדינות הלאומיות בהן הם חיים.
במקביל מתעוררת בעיה פוליטית-מוסרית דומה בכל הדמוקרטיות המערביות, בתחום היחסים בין המדינה לבין העדות הדתיות והאתניות השונות החיות בה, ואשר הגברים שבתוכן נהנים מזכויות יתר שהעניקה להם המסורת הדתית של עדתם, וגם מהזכויות שמעניקה להם החברה הדמוקרטית לנהוג כרצונם ולגרום נזק בלתי הפיך לנשים משועבדות לפי כללי המסורת המורשת בעדה זו, או לילדים ולילדות בעדה, שהגברים השולטים בה מגבילים את זכויותיהם להשכלה, ולגישה למקורות מידע בתרבות הדמוקרטיה בה הם חיים.