ממעמד הר סיני מהדהדת על פני כל הדורות האימרה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". מוזהרים אנו ועומדים לא רק על עבודת האלילים בלבד, כי אם גם - בכריכה אחת - על כל האמנות הגראפית והפלאסטית באשר היא שם, למרבה המזל נתמלאה ההלכה רחמים, ולא אסרה כל אמנות כזאת לנצח, לא ליצירה ולא להנאה. אבל עד שנעמיק חקר מה מותר ומה אסור, נקדים ונעיין קמעה בטעמי האוסרים, שהרי היקף איסוריהם תלוי לא במעט בטיב טעמיהם.
 לדעת אדוננו הרמב"ם טעם האיסור אינו אלא "כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם של עבודה זרה", או "יאמינו כן שהוא כן כמו שצוייר" - משל כאילו האיסורים הללו אינם באים אלא כסייג לתורה, מעין אמצעי מניעה, פי יפתה יופיין של צורות את "הטועים" לעבודה זרה. ולא רק עבודת אלילים ממש במשמע, אלא גם עבודת האל אגב פולחן הצורות.
 אצל ראשון הפילוסופים היהודיים. פילון (ידידיה) איש אלכסנדריה, נמצאים שני טעמים אחרים לאיסור אומנות הפיסול, ואלה הם: ראשית, אמנות יפה אשר כזאת - ומה גם כשהיא מקשטת כלי כסף או כלי זהב - מעודדת באדם, מטבע ברייתה, את יצר ההתעשרות, ואיסורה בא לרסן יצר לב האדם מלצבור עושר ולסגוד לו. את המקרא "אל תפנו אל האלילים", מפרש פילון לאמור, בהון ועושר ואוצרות אל תראו הישגים עליאיים או אלוהיים, ואל תתפנו לרדוף אחריהם. ושנית, אף גם זאת מטבע ברייתה של האמנות היפה הוא, שהיא מדמה ומרמה ומשקרת: במקום המציאות הריאלית היא מעמידתך מול פני מציאות מדומה, ובעצמה יופייה וכוח משיכתה גלום פיתוי עז להעדיף את המדומה מן הנכון ואת השקר מן האמת.
 והיו שמצאו טעם לאיסור האמנות היפה מקל וחומר: אם מי ששונה ומספיק ממשנתו ואומר  "מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה", מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו - המסתכל בתמונה יפה או בפסל נאה, לא כל שכן שהוא עלול להפסיק ממשנתו ולהתחייב בנפשו". ביוצא בזה ציורים יפים שבסידורי התפילה ובמחזורים או שעל קירות בתי-הכנסיות או על הפרוכות שלפני ארון הקודש, עשויים להסית דעתו של אדם מן התפילה ומן הכוונה.
 שיקולים כלליים, כמו סכנתה של האמנות היפה לצבירת עושר או לסילוף האמת או לביטול תורה ותפילה, מביאים לידי איסורים כלליים - שהרי לשיקולים אלה אין נפקא מינה, מהו נושא היצירה האמנותית ומה מטרתה או רעיונה ומה שימושה הרגיל: מידת הסכנה הטמונה בא תהא תלויה אך ביופייה, בכוח פיתוייה או שכנועה, ובערכה האמנותי מה שאין כן לעניין השיקול במיוחד של סכנת עבודה זרה: לעניין שיקול זה אינה דומה יצירה שנעשתה לשם פולחן, ליצירה שנעשתה לשם נוי, כשם שאינה דומה יצירה, המשמשת או המסוגלת לשמש לפולחן אלילים, ליצירה, שאין בה חפץ לא לאלילים ולא לעובדיהם. דיני הצורות שבתלמוד מעידים על עצמם, שנעשו בעיקרם מתוך שיקולי סכנתה של העבודה הזרה: ואולם - שלא כדרכם בקודש - לא ראו חכמי התלמוד לאסור איסור כללי שיחול על כל צורות שהן, שמא יש בהן אחת העשויה לשמש לעבודה זרה ושמוטב להתרחק ממנה ומשכמותה כדי מניעת כל אפשרות שגגה - אלא עשו הבחנות דקות ומדוקדקות בין צורות שריח  עבודה זרה נודף מהן, לבין צורות שאין לחשוש מפניהן. ואין אני יודע, אם מידיעתם הקרובה בעבודת האלילים וכלי פולחנה עשו כן, או שמא עשו מאהבת הנוי, שלא רצו למנוע יפיפיתו של יפת באהלי שם אלא אך במידת ההכרח הממשי בלבד.
 וזאת ההלכה כפי שסוכמה בדברי הרמב"ם:
אסור לנו לעשות צורות לנוי - ואף על פי שאינה עבודת כוכבים ומזלות. שנאמר: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם": כלומר, צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי – כדי שלא יטעו הטועים וידמו שהם לעבודה זרה. ואין אסור לצור לנוי אלא צורת האדם בלבד. לפיכך אין מציירים לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם. והוא שתהיה הצורה בולטת, כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן. ואם צר - לוקה. אבל אם הייתה הצורה מושקעת או צורה של סמנין, כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות או צורות שרוקמין באריג, הרי אלו מותרות. טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם, ואם היתה הצורה בולטת אסור להניחה ומותר לחתום בה, ואם היתה הצורה שוקעת מותר להניחה ואסור לחתום בה, מפני שהנחתם תעשו בו הצורה בולטת.
וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר "לא תעשון אתי" - לא תעשו בדמות שמשי המשמשים לפני במרום: ואפילו על הלוח. צורות הבהמות ושאר נפש היה חוץ מן האדם. וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן, מותר לצור אותם, ואפילו הייתה הצורה בולטת.
שימו לבכם לאיסור הכללי שבראש ההלכה: אסור לעשות צורות לנוי. אבל לאחר ההלם של הכלל באה הנחמה של היוצאים מן הכלל. מה צורות בכל זאת מותרות לנוי: ועוד לפני פירוט הצורות המותרות נמצאנו למדים, שגם הכלל הגדול - שאין עושים צורות לנוי - מוגבל הוא מלכתחילה, שאין איסור לצור לנוי אלא צורת האדם בלבד. אין זאת אלא שהאיסור לצור צורת אדם הצדיק בעיני הרמב"ם אם לשונו הכוללת והגורפת, כאילו אסור הוא לצור לנוי צורה כלשהי: האדם הוא נושא הצורה בה"א הידיעה. וכל יתר נושאיה אינם אלא מלוויו ונושאי  כליו.
 לעניין צורת האדם קיימת ספק בדבר, מה במשמע: כנראה פוסק הרמב"ם, שכל צורה של גוף האדם, כולו או מקצתו, היא בגדר האיסור. אבל מאמר התלמוד, אשר הלכה זו מושתתת עליו, אומר וזו לשונו: "כל הפרצופין (יש גורסים הפרצופות) מותרין, חוץ מפרצוף אדם - ובדרך כלל אין הפרצוף אלא "פרצוף והפנים", כמו שלמדנו: מפני מה אין הפרצופות דומות זו לזו? מפני הדמאין". נמצא, שהאיסור חל רק על ראש האדם או פניו. אולי הביא ספק זה את רבנו מנחם המאירי לידי ניסיון להגדיר פרצוף מהו לענייננו - וזאת הגדרתו:
"פרצופין - כל דמות בעל חיים שפרצופו גבוה מגופו, כגון אדם ובהמה וחיה ועופות" - להבדיל מן "כל דמות בעל חיים שראשו נמוך כגופו, כדגים נחשים ודרקון ושאר שרצים".
 הגדרה מקורית ומפתיעה זו אינה מקדמת אותנו הרבה, ותחולתה מוטלת הלכה למעשה בספק נוסף. ואפילו עולה ממנה, שהפרצוף - כל הגוף במשמע, אין אנו יודעים, אם האיסור חל רק על גוף כולו, או גם על אבר מאבריו. הרא"ש פסק, שמותר לצייר צורת הראש של האדם בלא גוף שלם, ואין אוסרים "צורת האדם" אלא "דווקא בגולם שלם". הגבלה מרחיקת לכת זו של איסור צורת האדם נתקבלה על דעת בנו של הרא"ש, רבי יעקב בעל הטורים, ונכנסה כהלכה פסוקה אל השולחן הערוך בזו הלשון:
יש מי שאומר, שלא אסרו בצורת אדם ..אלא דוקא בצורה שלמה בכל אבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור, לא במוצאו ולא בעושה.
והרמ"א מוסיף שם ומאשר, כי כן נוהגין.
 אם כי לא גרס הרמב"ם הגבלה זו, הרי הצד השווה בינו לבין הרא"ש וממשיכיו - שלא ייחדו את האיסור לפרצוף הפנים בלבד, כפי שאולי היה מתבקש ממאמר התלמוד. אף בצלמים המשמשים לעבודה זרה למדנו, ששבריהם מותרים בהנאה, חוץ מתבנית יד או תבנית רגל שהן אסורות "מפני שכיוצא בהם נעבד"; והדעת נותנת, ששברי גוף האדם וצורתם מותרים לנוי מקל וחומר.
 מן העניין לציין, שאיסור מיוחד נודע לצורת "דמות מיניקה ויונק בידה על שם חוה, או צורת שד, ומודד תבואה על שם יוסף", ואין זה איסור שניתוסף בתקופה מאוחרת יותר מחשש העבודה הזרה הנוצרית, אלא כבר הוא מובא בתלמוד מפי רבי יהודה, "על שם חוה שמיניקה כל העולם כולו, וסר אפיס (פירוש רש"י: שסר ונעשה שר) על שם יוסף שסר ומפיס את כל העולם כולו".  אלא שלא גרע איסור מיוחד זה מן האיסור הכללי אשר "נתפשט בכל פרצוף שבאדם, והכל אסור".
אבל האיסור חל רק על צורת אדם שהיא "בולטת", ואין הוא חל על צורת אדם שהיא "מושקעת", הסיבה לכך היא, בלשון המאירי -
שכל הגוי עושהו לעבדה בפרצוף וצורה, בולט הוא עושהו, כדי לדמותה להם בכל מה שאפשר לו: והרי כל הפרצופין והצורות בולטות הן במקומן, ומעתה אם היא שוקעת, או מכל מקום אינה בולטת אך על פי שאינה שוקעת גם כן, מותרת.
שום שאלה אינה יכולה להתעורר לגבי פסלים, שבולטים הם מטבע ברייתם: אבל מה דין הציורים המצוירים על הבד או על העץ או על קירות אבן וסיד? ראינו, שהרבמ"ם הביא כדוגמאות לצורות בולטות את "הציור והכיור שבטרקלין", ואילו לצורות מושקעות את "הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות או צורות שרוקמין באריג" - וכל אלה בגדר – "צורה של סמנין" הן; ללמדנו. ככל הנראה, שמקום שהצבעים או החומרים האחרים אינם נספגים, כמו צבעי שמן על הבד, הצורה "בולטת" ואילו מקום שהם נראים אך נספגים הצורה "מושקעת". מכאן לא זו בלבד שאסור לעשות פסל אדם, אלא שגם אסור לצייר אדם בצבע שמן או בחומר אחר שאינו נספג.
ברם, טבעת או חותם, בהם דיוקנו של אדם, צריך לעשותו בולט דוקא ולא מושקע, והוא כדי שהדיוקן יהא שוקע בנייר או בקלף לאחר החתמתו, ולא בולט ממנו. והטעם הוא שטבעת או חותם, כאמור, אינם מטרה בפני עצמה, ואינם משמשים לנוי (או  רק לנוי), אלא נחשבים כלי, מכשיר, להטבעת החותם.
ואולם לא הרי עשיית פסלים וצורות אסורות כהרי ההנאה מן ההסתכלות בהם: גם פסלים וצורות שעשייתם אסורה, הנאתם מותרת, והוא כשניתן להעמידם בחזקת נוי, ואין להעמידם בחזקת עבודה זרה. ואימתי עומדים בחזקת עבודה זרה? "כשיש בידו מקל, או ציפור, או כדור", או גם סייף או עטרה או טבעת", או כשהם עומדים בכפרים ולא בכרכים - שאין ידם של בני הכפרים משגת להעמיד פסלים לנוי, אך להוטים הם להעמיד להם צלמים לפולחן. כיוצא בזה אתה אומר, שהאנדרטאות עומדות בחזקת נוי, כשהן עומדות בתוך הכרכים (אבל לא "על פתח המדינה") - ואינן אוחזות בידיהן כל תשמיש של עבודה זרה. כך מסתברת הנאתו המרובה של רבן גמליאן מפסל אפרודיטי, שהייתה מאירה לו פנים בבית המרחץ של עכו: "אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי; אין אומרים, נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומר: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ". בן מציגו אנדרטאות של מלכים במקומות רבים, ואפילו בבית הכנסת של נהרדעא - והמסתכל באנדרטה, ואפילו "סוגד" לה, אין עושה שום דבר רע או אסור, כל עוד אינו מתכוון לעבודה זרה. אבדן האנדרטאות והריסתן נחשבו למכה ולאסון: שכשמת רבי תנחום בר חייא, נהרסו האנדרטאות, וכשמת רבי חנן, התכופפו אנדרטאות. ולא זו בלבד אלא הממונים על האנדרטאות, שמירקו ושטפו אותן ושמרו עליהן, היו מתגדלים עם גדולי המלכות.
 האנדרטאות פסלים גדולים הם, ואילו האיקונין והדיוקנאות, ועל פי רוב גם הפרצופים, שאין בהם אלא דמויות פני האדם, ממדיהם קטנים. יש שפרצופים כאלה נעשו לנוי, ובכל זאת נאסרה ההנאה בהם. אלה "הפרצופות המטילין (גירסה אחרת: המקלחין) מים לכרכים", כלומר צורות פני אדם המעטרות בארות מים, או כלשונו של רש"י "פרצופות אדם חלולים, ונכנס סילון מים לאחוריהם לתוכן, ויוצאים דרך פיהם" - ודין הוא שלא יניח אדם "פיו על פרצוף וישחה, מפני שנראה כנושק עבודה זרה": אבל מותר לו, כנראה, לקבל מפרצוף הבאר מים לידו ולשתות מן היד.
 כבר בזמנים קדומים השתמשו בדמות דיוקנו של אדם לשם זיהויו של מי שהמלכות חפצה בתפיסתו: כך אנו שומעים שחקקו דמותו של רבי  מאיר על פתחה של רומי והכריזו: כל מי שיראה פרצוף זה, יתפסהו. זה היה מעשה השלטון הרומי -  ואין אנו יודעים, אם גם הרשויות שלנו נהגו לפרסם פרצופים למטרה מעין זו.
 מאידך גיסא, אנו מוצאים איסורים מפורשים אף של ההנאה וההסתכלות בלבד: תנו רבנן: כתב במהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות, אסור לקרותו בשבת, ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: "אל תפנו אל האלילים". מאי תלמודא? אמר רבי חנין: אל תפנו אל מדעתכם.
רש"י מפרש "כתב המהלך תחת הצורה", וזה לשונו:
כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות או דיוקנות של בני אדם או של מעשים, כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיה: זו צורת חיה פלונית, וזו דיוקנית פלוני ופלונית.
 האלילים שאסור לפנות אליהם, הם לפי רש"י "חללים", ואל תפנו "אל מדעתכם" פירש "אל אשר אתם עושים מדעת לבכם וחלל שלכם".
 בתלמוד הירושלמי שונה הגרסה במקצת: הכתב שם מהלך "תחת הצורות או תחת האיקוניות"; וטעם האיסור הוא "אל תפנו אל האלילים" – "אל תפנה לעברן; רבי יהודה אומר, אל תפנה לראותן ממש".
 האיסור לקרוא בשבת את "הכתב המהלך תחת הצורה" בא מחשש "שמא יקרא בשטרי חשבונות" ואין עניינו לכאן; אבל האיסור להסתכל בדיוקנאות ובאיקוניות אף בחול, הריהו בסתירה גמורה להיתר ההנאה מן הצורות שנעשו לשם נוי - וכבר הקשו על כך בעלי התוספות, שלא ראו מנוס מלהגביל שוב את האיסור אך לצורות שנעשו שלם עבודה זרה. גם הרמב"ם אוסר קריאת "הכתב בחול"; אבל במקום אחר, כשהוא אוסר בקריאה את הספרים הרבים "שחיברו עובדי עכו"ם בעבודתה". הוא מוסיף וכותב לאמור: "ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור, שנאמר: "אל תפנו אל האלילים". אין זאת כי אם פירש הרמב"ם "אל תפנו אל האלילים" כפשוטו, ודמות הצורה האסורה בהסתכלות אינה אלא דמות צורתם של אלילים ממש. הוא שהורה רבי יהודה: אל תפנו לראותם ממש.
 כבר בימי התלמוד נהגו לחתום על מכתבים ושטרות בחותם, ובו חקוקה צורה או דיוקן; כשם שנהגו לחתום אף בציור צורה במקום חתימת השם. שמענו שרב היה חותם בציור של דג, רבי חנינא בציור ענף של דקל, ורבה בר רב הונא בציור של מפרש ספינה - וכל העולם הכיר צורות חתימותיהם. אבל לא כל אחד זכה לפרסום שזכו בו חכמים אלה וציורי חתימותיהם; סתם אדם מן היישוב שתשקה נפשו בחתימת צורה במקום חתימת שמו, יכול לבחור לכך את דמות דיוקנו שלו. ומאחר שלא כל אדם מחונן בכישרון הציור (כפי שחוננו החכמים ההם), ולא כל אדם יודע לצייר דמות דיוקנו במו ידיו, היה מחוקק דמות דיוקנו בטבעתו או בחותמו. ואן צריך לומר, שגם אמנות הדיוקנאות סתם אדם מן היישוב אינו מיומן בה, ומי שרוצה בטבעת או בחותם ובהם דיוקנו, פונה אל הדיוקנאי: והנה אנו מוצאים "שכר הדיוקנאות" בין העילות המועדפות לגביית חוב - שבו בזמן שנושה שהלוה כסף אינו רשאי להיכנס לביתו של החייב כדי ליטול משכונו, שנאמר "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו". הרי התובע שכר כתף, שכר חמר, שכר פונדק או שכר דיוקנאות נכנס לביתו של החייב וגובה את כספו, ואין אנו יודעים במה זכתה הדיוקנאות להזכרה מפורשת בין המלאכות והאומנויות - אם משום שרצו להעניק לדיוקנאים מעמד כלשהו בין האומנין, או שמא משום שכבר אז הצטיינו הדיוקנאים במיוחד במחסור של כסף.
 דין הוא כי "אין משלחין מעות בדיוקני:: ראובן החייב כסף לשמעון, והוא שולח לו כספו בידי שליח, וקרתה תקלה בדרך והכסף אבד קודם שהגיע לידי שמעון, חייב ראובן באחריותו, וצריך לחזור ולשלם; מה שאינו כן, כשהשליח נשלח אל ראובן מטעם שמעון, ושמעון הוא שביקש מאת ראובן לשלוח לו כספו דווקא בידי השליח ההוא, שאז חייב שמעון באחריותו, אם קרתה תקלה, והכסף אבד בדרך. וכיצד ממנה שמעון את שלוחו? על ידי כתב-ידו: שאם הכיר ראובן את כתב-ידו של שמעון, מותר לו לשלוח לשמעון את כספו על פיו, והוא לא יהיא חייב באחריותו. אבל אם במקום לכתוב לראובן בכתב-ידו, אמר שמעון לסופר שיכתוב, והטביע על הכתב את חותם דיוקנו - אין ראובן רשאי לשלוח את המעות על אחריותו של שמעון, ואפילו היו עדים חתומים על הכתב, שהדיוקן דיוקנו של שמעון הוא, אין אנו שומעים, על שום מה סמכו חכמים לעניין זה על כתב-היד, ולא סמכו על הדיוקן. אולי משום שלא הגיעו הדיוקנאים שלהם לדרגה מספקת של מיומנות, עד שיהא ניתן לזהות בוודאות על פי מעשי ידיהם את דמות דיוקנם של לקוחותיהם. יש להניח, שמצב זה השתפר במרוצת הדורות, ואולי זאת הסיבה, שאין הרמב"ם מזכיר עוד את הדיוקן לעניין הלכה זו. במקום הדיוקן באים אצלו "סימנין ואותיות", המצוירים בשטר השליחות במקום כתב-ידו של הנושה - ואלה אמנם אינם ניתנים לזיהוי על נקלה, אם אינם מפורסמים כאותם סימנים ואותיות של החכמים הגדולים. הקודפיקאטורים המאוחרים, שהיו צריכים לבחור בין ה"דיוקני" של התלמוד לבין "הסימנין והאותיות" של הרמב"ם, בחרו ב"חותם" - ואמנם בחותם יכול שיהא חקוק דיוקן, ויכול שיהיו חקוקים סימנים אחרים.
 גם לעניין פירושו של המונח "דיוקן" הובעו דעות שונות: יש שפירשוהו כשם נרדף ל"פרצוף", ויש שאמרו "דיוקני הוא צורות שבטבעות, שחותמין בהן חותמות"; אבל יש גם שניתחו את המילה למרכיביה ומצאו לפרשה לאמור: "שני קני דיו שונים, כמו דיו פרצופין, כגון שלקח קנה אחד וחתך אותו לשניים, ונתן לו חלק אחד לנפקד ואמר לו, מי שיביא לך את העץ שיהא שווה לעץ זה, על ידי שלח לי" - פירוש מקורי ושנון, אך מצער שהרי הוא שולל מן הדיוקן את כל מעמדו האמנותי (ואם הכניס להגדרתו את "דיו הפרצופין", זכר למעשה דיוקן במשמעותו הפשוטה, אין זאת אלא נחמה פורתא בלבד).
 השימוש בחותמות הללו היה ככל הנראה נפוץ למדיי. רבי חנינא בן גמליאל מספר, שבבית איבו נוהגים היו לחתום "בפרסופות"; אך מיד מעמידנו רבי אלעזר בן שמעון על העובדה שכל "הפרסופות" שהיו בירושלים לא היו "משל אדם". אם רצה להשמיענו שבבית הנשיא נהגו כמנהג ירושלים, ולא השתמשו בפרצופות אדם, ואילו במקומות אחרים גם פרצופות אדם היו בנמצא ובשימוש, הרי על כל פנים נמצאנו למדים, שהיו "פרצופות" ששימשו לחותמות, ולפחות מחוץ לירושלים היו ביניהם גם פרצופות אדם, כלומר דיוקנאות, מסתבר, שהדין על שילוח מעות בדיוקני משקף מציאות מסחרית מצויה.
 נניח לפרצופות ולדיוקנות של אדם, ונפנה לצורת שאינם של אדם. ראינו שאסור לעשות צורת של "חמה ולבנה, כוכבים ומזלות ומלאכים", שהם השמשים, המשמשים לפני היושב מרום, אבל המשנה מספרת שהיו לו לרבן גמליאן "דמות דורות לבנות" - כלומר שרטוטים של צורות הירח בשלביו השונים - שהיו מצויירות "בטבלא ובכותל בעלייתו", ועל פי צורות אלו היה רבן גמליאל חוקר את עדי החודש "הכזה ראית, או כזה?". כיצד זה צייר לו רבן גמליאל (או ציירו בשבילו) צורות של לבנה, שהיא מן השמשים המשמשים לפני יושב מרום ובגדר האיסור ההוא? ולא זו בלבד שצורות הללו אסורות בעשייה, הרי הן אסורות גם בהנאה, ושנינו, שהמוצא כלים ועליהם צורת חמה או צורת לבנה "יוליכם לים המלח" - ירחיקם מרשותו, כדי שלא יבוא לידי הנאה מהם. פתרו את הבעיה ופסקו הלכה, שהנאה לחוד ולימוד לחוד: אם להנאה - כל הצורות הללו אסורות הן; "להתלמד" - מותרות הן: כמו שנאמר "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם" -  לעשות לא תלמד, "אבל אתה למד להבין ולהורות". עתה מותר לצייר צורות חמה ולבנה וכוכבים וממזלות לא רק לשם לימוד דרכי העבודה הזרה, כי אם גם - ולו מקל וחומר - ללימוד האסטרונומיה, לקביעת לוחות הזמנים ולחקר המטיאורולוגיה. ובוודאי גם ללימוד אמנות הציור. וכבר הביעו תמיהה על הרמב"ם, שהוא היחיד בפוסקים, שאינו מתיר את צורות החמה והלבנה הכוכבים והמזלות, אפילו "להתלמד" אלא מניח את כלל האיסור ללא יוצא מן הכלל. אבל ההלכה שנפסקה סופית היא, שכל הצורות שבאו להתלמד להבין ולהורות - כולן מותרות.
 ועוד יוצא מן הכלל של איסור ההנאה מצוירת חמה ולבנה נמצא בדין המשנה: "שעל המכובדין אסורין, שעל המבוזין מותרין". הגמרא מפרשת לאמור: "אלו הן מכובדין: שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות; מבוזין: שעל היודות והקומקמסין ועל מחמי המים ושעל הסדינין ועל המטפחות". ומפרש רש"י, שבלים "מבוזין" הם אלה "שמשתמשים בהם במאכל ובמשתה", ואילו המכובדין הם "העשויים לתכשיט". הרמב"ם מגדיר את הכלים המכובדים בכל כסף וזהב או בגדי שני או נזמים או טבעות, שאם צורות חמה ולבנה, חקוקות עליהם אסורים הם בהנאה, "ועל שאר הכלים מותרים, מפני שחזקתם לנוי - וכן שאר הצורות הנמצאות על כל הכלים, חזקתו לנוי  ומותרין". מכאן, שכלים "מכובדים" חשודים, שהם משמשים או נועדים לשמש לעבודה זרה. וכתב המאירי, שתכשיטים "שאינם עשויים להתמיד בתשמישם אלא לעיתים רחוקות דרך כבוד ומצא בהם צורת מזלות … אסורים, שסתם גויים עובדים לאלה, ולעבודו נעשו". מתמיה הוא, שדין הכלים המכובדים חל לכאורה רק על צורות חמה ולבנה, ואינו חל על צורת אדם; ורק בתוספתא יש שכל "צלם" שעל המכובדין הוא בגדר האיסור. על כל פנים הכלל הוא, שהצורות שעשאום עובדי אלילים לנוי, מותרות בהנאה, והצורות שעשאום לעבודת כוכבים ומזלות, אסורות בהנאה - יהיו אשר יהיו הכלים שעליהם עשאום, ויהיו אשר יהיו הצורות: אלה שכלים מכובדים עומדים בחזקתם שעשאום לעבודה זרה. בתקופה מאוחרת יותר פסקו, כי בזמן הזה, שאין הגויים עובדים לצורות הללו, מותרים בהנאה, ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות אפילו בזמן הזה, אף על פי שיודעים שאין עוד מתפללים להם".
 בין הכלים "המבוזין", המותרים על אף כל הצורות שעליהם - ואפילו צורות חמה ולבנה - תופסים מקום בראש המטפחות המצויירות, הסדינין המצוירים וסדינין של צורות, ובגדים מצוירים הניתנים לכביסה: הכסות דבר של ביזיון הוא, כיוון שאתה משקעו במים. לכן גם האריגים המרוקמים בכלל המבוזין, וגם כלים יקרים מאוד, אם שימושם הוא תדיר - ויפה עשה הרמב"ם שהשאיר את "המכובדין" בעינם (ובאיסורם), אבל השמיט כליל את "המבוזין" והרחיב את ההיתר על כל הכלים האחרים.
 גם "הציירים" מופיעים כבר במשנה: רבי עקיבא ידע עליהם שיש להם "סממנין", שהם צבעים שונים, ובהם "צרין צורות שחורות, לבנות ובינוניות": והציירים הם "אומנין, שמציירין צורות נוי". ובל תחשבו, שהציירים ציירו על כלים ומטפחות וסדינים בלבד: עיקר אמנותם היה לצור צורות על קירות הבתים.
 דין הוא שהמשכיר חנות או ספינה אסור לו "להפריז", כלומר ליטול בנוסף על דמי השכירות גם החזרת מלווה שהלווה לשוכר "לקנות פירות לשם מכירה בחנות או פרקמטיא להוליך בספינה" - והוא משום חשש ריבית; אבל "פעמיים שמפריז על חנות לצור בה צורה" - שנותן המשכיר לשוכר מלווה כדי "שיוציא המעות הללו לצור בה צורה" שנותן המשכיר לשוכר מלווה כדי שיוציא המעות הללו לצור בה צורות שתהא נאה, והכל רצים לתוכה לקנות ולאכול שם - ואז אין ריח ריבית נודף מעסקה זו, שהרי בכסף המלווה השביח את החנות, ובחנות משובחת ומצויירת מותר להוסיף גם על דמי השכירות. הנה כי כן כבר אז היה בקירות המצוירים והמכוירים יפה כדי למשוך לקוחות - ואין חדש תחת השמש.
 ואנו נתקלים בדיני הצורות אפילו בין דיני הקניין. גר שמת ואין לו יורשים, רואים נכסיו שהשאיר אחריו כאילו היו נכסי הפקר, וכל הקודם להחזיקם זוכה בהם. בין שאר דרכי החזקה המועילות לצורך זה, נמצא גם שיפוץ בית מנכסי הגר כדי שיעשנו ראוי לשימושו; ומה אם מצא "פלטרין" - בנין בנוי על תלו - ואין חסר בו כלום? דין הוא, שאם "סד בהן סיוד או כיור אחד, קנאן". ה"כיור" האמור פה נתפרש כציורים על הקירות. וכן אמר רב: "הצר צורה בנכסי הגר - קנה". הצורה האמורה פה היא "צורת חיה או עוף", ואילו הכיור האמור לעיל אינו אלא "ציורים בעלמא, מעשה צעצועים ופרחים"; וביחס שבין שני אלה - "צורת חיה או עוף חשובה; ודי באחת" "כדי להשלים את הקניין".
 אבל מאחר שיש בציורי קירות ובתים כדי להרבות נוי והנאה, התקינו חכמים "שהיו באותו דור", שמשחרב בית המקדש "אין בונין לעולם בנין מסויד ומכויר רבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. הלכה זו מבוססת על דין התלמוד, שאין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה – "מפייחין" פירושו "צורות של כל מיני צבעונים". במה דברים אמורים, בבונה בית חדש: אבל הלוקח בנין מסויד ומכויר ומצויד, "אין מחייבים אותו לקלוף הכחלים".
 ואין צריך לומר, שאסור לצייר בשבת; אבל נשמעה דעה שאין האיסור חל אלא על ציורה של צורה שלמה, והוא משום שאמרו: הצר צורה בכלי חייב משום "מכה בפטיש": וכל מקום שיש בו "גמר מלאכה" חייב משום "מכה בפטיש", וציור שלא נגמרה מלאכתו אינו בכלל האיסור. אבל ההלכה היא, שגם הצר מקצת הצורה חייב. פטור אחד בכל זאת גילינו – ויש בו משום נחמה פורתא לאלה הנלהבים לאמנות, אשר גם ביום שבת קודש אינם יכולים לרסן את תשוקת הציור: "המצייר בקליפי פוליו ובקליפי תורמוסין, פטור (גם התורמוסין מיני פולין הם ואין אני יודע, כיצד ניתן לצייר בקליפטתיהם: אבל כנראה ניסה מי שהוא והצליח). היתר זה לצייר בקליפת פולים אינו אלא תולדה של דין המשנה, שלפיו מותר לכתוב בשבת "במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים": וכתב הרמב"ם, כי "אין הכותב חייב, עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו, ויכתוב על דבר שמתקיים הכתוב עליו, כגון עור וקף ונייר ועץ וכיוצא בהם: אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד … או על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד, פטור: אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד. פשיטא, שמה שנאה לכותב יאה למצייר - אלא בו בזמן שדמיונם של אלה לא התעלה אלא עד כדי כתיבה במשקין בלבד, הגיע דמיונם של אלה לציור בקליפות.
 סיכום יפה ומרגיע של דין ההנאה מן הצורות אנו מוצאים בדביר מהר"ם מרוטנבורג וזה לשונו:
בציורים שהם מיני צבעים בעלמא ואין בהם ממשות כלל, אין כל חשש, ולו רק משום שאינם בולטים; ונראה לי דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעים, ואין בזה משום "לא תעשה לך פסל", דלא אסרו אלא פרצוף גמור חקוק בששר, אבל במיני צבעים מותר.
 מנהג אבותינו בידינו לסיים במילי דאגדתא. צאו וראו, כמה חביבים היו איקונין ודיוקנאות ויחד הצורות על חכמינו בעלי האגדה: לא זו בלבד שאמרו על הקב"ה שבכבודו ובעצמו קבע איקונין של יעקב אבינו בכיסא קדשו (כדי שלא ישכח את זרעו), אלא המציאו להם "איקונין של חוה", שאין כמותם ליופי טהור: איקונין אלה נמסרו מדור לדור ביד "ראשי הדורות", ומידת היופי שירדה אי-פעם על אישה מבנותיה של חוה אינה נמדדת ולא תמדד אלא לפי קנה המידה שבאיקונין של חוה. "והנערה יפה עד מאוד"  - מגעת "עד איקונין חוה": "כי יפה היא מאוד - מאוד, מאיקונין של חוה". ומעשה בצייר שהוזמן אל המלך לעשות לו איקונין של פניו היפות: אמר לו הצייר: "אדוני המלך, איך יכול אני לעשות כמותה! אמר לו: "אתה בסממניך ואני בכבודי" - אתה תעשה כל אשר ניתן לעשות בצבעיך ובמכחולך, ולכבודי שלי אדאג אני. ואף גם זאת אמרו חכמים, שאם יש מלך במדינה, "צועקים לו והוא עושה", אם אין המלך במדינה, "אוקינין שלו שם, אלא שאין אוקנין עושה מה שהמלך עושה. בריאת האדם בצלמו ובדמותו של אלהים נמשלה לאיקונין שעשה לו מלך בשר ודם בדמותו שלו: מי ששובר איקונין של מלך, ממעט בדמותו - והשופך דם אדם שנברא בצלם אלהים, ממעט בדמות אלהים. ומה בין צייר בשר ודם לבין צור העולמים? שהצייר "צר צורה על גבי הכותל, ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים, אבל הקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים - הוא שכתוב, אין צור כאלוהינו: אין צייר כאלוהינו!"