"שבת הגדול" היא השבת שלפני פסח. יש כמה שבתות מיוחדות שקיבלו תואר והדר מפאת ייחודיותן, אולם שמן נגזר מהפטרת השבוע ולא כרגיל מפרשת השבוע. ביניהן "שבת חזון" (השבת שלפני תשעה באב), "שבת נחמו" (השבת שאחרי תשעה באב), "שבת שובה" (השבת בעשרת ימי תשובה) ו"שבת שירה" (השבת של פרשת בשלח לפני ט"ו בשבט).
בקהילות רבות בשבת הגדול, נהוג שרב הקהילה דורש דרשה חשובה, שעיקרה עקרון הגאולה. בקהילות כגון סלוניקי נהגו לחלק בגדים חדשים לתלמידי "תלמוד תורה" ועל כן השבת ידועה גם בכינוי "חג ההלבשה". מנהג נוסף המיוחד לשבת הגדול, בחלק מנוסחי התפילה, הוא לקרוא לאחר תפילת מנחה את הנוסח העיקרי של הגדת פסח: החל מ"עבדים היינו", ועד "כמה מעלות טובות למקום עלינו", המוכר יותר בשל סיומו של כל משפט בחלקו הראשון במילה "דיינו". ממנהג זה, נתגלגל הביטוי ללשון העברית, "עד כאן שבת הגדול", שמקורו בסימון בחלק מההגדות, והוראתו ומשמעותו להפסיק ולעצור – "דיינו".
עולה השאלה מדוע נקראה שבת זו "שבת הגדול", והרי מבחינה לשונית-דקדוקית, שמה צריך היה להיות "שבת הגדולה". פרשנים רבים דנו בכך, אולם די אם נחזור ונציין שהשם נגזר מההפטרה של השבת, שבה קוראים את הפרק האחרון של ספר "מלאכי", שהוא גם הפרק האחרון של הנבואה בישראל. בהפטרה זו נאמר "הנני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג כ"ג).
 

הנביא מלאכי מסיים את דבריו במילים "זִכרו תורת משה" (מלאכי ג כ"ב). נשאלת השאלה מדוע הנביא מזכיר את ראשית הדבר, את תורת משה שקדמה לנבואה, דווקא בסוף דבריו, שהם כאמור גם סוף דברי הנבואה בישראל.
הנבואה הייתה קיימת בישראל במשך כמה מאות שנים בתקופת בית ראשון וכמה עשרות שנים בזמן בית שני, עד הנביא מלאכי. היא נועדה להשפיע על האדם השפעה רוחנית ולעורר אותו לחובותיו ולערכיו הבסיסיים, המוסריים וההומניים.
לאחר דורות רבים של נבואה, בהם הופיעה רוח קודש בדמותם של בני אדם, אשר השכינה דיברה מגרונם, יש הכרה בכישלון השיטה. לפי המסורת, עמדו לישראל ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות, אולם כולם לא הצליחו לחנך או להחזיר לדרך הערכים המוסרית וההומנית – אף לא נפש אחת!

דבר זה בא ללמדנו כי לא פעולת נביאים בהטפה ולא רוח הקודש, אין בכוחם להשפיע על בני האדם. הדרך היחידה ליצור אדם אנושי יותר היא דרך חינוכו.
דבר זה תקף גם בימינו אנו.
פרופ' מרטין בובר פיתח את הרעיון שהתנועה הציונית חייבת להתבסס על התחיה התרבותית של העם. פילוסופיה ציונית זו התפתחה כסוג מיוחד של סוציאליזם הומני, שאותו תיאר בובר כ"דרך הקודש". בובר גם דגל בציונות המתחשבת בצרכי הערבים, והאמין במדינה דו לאומית שבה יחיו יהודים וערבים בשיתוף פעולה ביניהם, מתוך רצון לפתח את המולדת המשותפת לקהילייה רב תרבותית, שתאפשר התפתחות חופשית לשני העמים..
גם בישראל היום ישנם איים של "סוציאליזם הומני". כשנפגשתי לראשונה בארגון "הלב הקדוש" בחיפה, פעלתי ע"פ משנתו של פרופ' בובר, אשר שאף לדיאלוג בין אדם לאדם ללא הבדל אתני או לאומי. מעון "הלב הקדוש" הוא מעון פנימייתי ציבורי, אשר נוסד בשנת 1976 ע"י נזירות רחמניות, בחיפה. המעון נמצא בתוך מנזר עתיק ויפהפה והוא מיועד לילדים ולנערים יהודים, נוצרים, ומוסלמים בעלי פיגור שכלי קשה ועמוק. כהומניסט יהודי בחרתי לפעול ב"דרך הקודש", והקמתי את עמותת "הלב הקדוש".

בספרו "אני ואתה" הציג בובר את השקפת עולמו, שבכל דוד ודור, חייב אדם לראות עצמו כבן חורין לבחור לעצמו את הדרך הנכונה המתאימה לאותה התקופה. יתירה מכך, מה שבחרו או קבעו דור אחד, אינו בהכרח תקף לדורות הבאים. בובר, שהיה מחלוצי הדו-שיח היהודי-נוצרי המודרני, מתוך ראיה שלכל אדם יש תוקף קיומי מתמשך כל עוד הוא הומני ואנושי, והתייחס לישו כאל "אחי".
דיאלוג האחים הכן השואף לשלום ואחווה מהווה בעיני מטרה ראויה ונחוצה לחברה היהודית בפרט ולכל תושבי המדינה בכלל.
ספרי הנבואה מסתיימים בפסוק "הנני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא". כאן, באחרית ימי הנבואה, באופן ראשוני וחד פעמי מוזכרים תפקידו ושליחותו העתידית של אליהו. נראה שהמיתולוגיה היהודית חיפשה מענה לרעיון הגאולה הנוצרי, ולאמונה הנוצרית שישו עלה לשמים, ולפיכך, פיתחה את דמותו של אליהו. מכיוון שאליהו לא מת לעולם, דמותו מתעצמת והוא הופך להיות דמות מרכזית בכל אירוע ובכל טקס יהודי. החל מברכת המזון "הרחמן, הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב" וכלה בפיוטים במוצאי שבת, דרך טקס ברית המילה ואף בברכות שלאחר ההפטרה "שמחנו, ה' אלוהינו באליהו הנביא עבדך".
כדאי לזכור, שגם בתלמוד הבבלי הפלורליסטי (מסכת עדויות) תפקידו המרכזי של אליהו הוא הבאת שלום לעולם ובעולם. שהרי אין מטרה הומניסטית נעלה או מדרגה גבוהה מדרך השלום.
טעמים רבים לבחירתי בשבת הגדול. ראשית, ולמען הגילוי הנאות, זוהי שבת הולדתי. אולם הטעם העיקרי, הוא ייחודיותה של שבת הגדול. העקרונות של יהדות הומנית רב-תרבותית, רב לאומית, אהבת האדם, הכללת וקבלת האחר והשכנת והטמעת שלום, כפי שבאים לידי ביטוי בדרשתי זו, היו והינם עקרונות ומסלולים בהם אני נע ומנווט את חיי. מסגרת תמורה אפשרה לי בצורה נפלאה להעמיק, להעצים, לפתח וליישם עקרונות אלה הלכה למעשה.
"עד כאן שבת הגדול"