שביתת הסטודנטים הגדולה, אשר פרצה בסוף אוקטובר 1998, ונמשכה 6 שבועות נכשלה, ולא הצליחה להשיג כל הישגים ממשיים, וזאת למרות דרכי הפעולה המגוונות שננקטו והתמיכה הציבורית הרחבה במאבק. ירידה משמעותית בתמיכה הציבורית, ותוספת של מניפולציה ממשלתית גרמו בסופו של דבר להפסקת השביתה ולחזרה ללימודים ללא הסכם חתום.
 ולמרות זאת מעולם לא קמו הסטודנטים קודם לכן וקראו קריאה למאבק מקיף ולהקלה בתנאי החינוך הגבוה בישראל. נראה כי בנקודת הזמן הזו נוצרו התנאים המתאימים ליציאה למאבק, ולמרות כשלון השביתה ניתן להסיק ממנה לקחים רבים לקראת המשך המאבק בעתיד.    
האסטרטגיה של המאבק
ליאור ורונה, יו¢ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, טוען כי המאבק אמנם לא השיג את ההישגים הצפויים, אולם בהחלט העלה לסדר היום את נושא התמיכה באוכלוסיות התורמות והיצרניות בחברה בשלבי הלימוד וההתפתחות שלהן, מתוך ידיעה כי הדבר ישתלם למדינה בעתיד.
הקו ההסברתי של המאבק היה נכון, טוען ורונה: ¢לא יתכן כי יסתובב בארץ ציבור שלם שתרם למדינה בשירות צבאי ושירות לאומי, ולאחר מכן נקרע בעבודה או צריך לשנורר כסף מההורים, בעוד שבאותו הזמן  מתקיימת חבורה של אנשים אשר לא תרמו מזמנם למדינה וזוכים לסיוע רחב¢.
הציבור החילוני בישראל, המהווה את רובה המכריע של אוכלוסית האוניברסיטאות, ככל הנראה דוקא היה בשל לשמוע מסר חזק וברור המדבר על שינוי סדרי העדיפויות בדמות הסתת תקציבים מן הישיבות לסטודנטים, וכך קרה שאזרחים רבים אשר הביעו תמיכה בלתי מסויגת בראשית המאבק, נטשו אותו בשל המסר המעורפל וזריקת האחריות של ¢ממי לקחת¢ על הממשלה, ובשל אי­מיקוד מטרת המאבק בשוויון במטלות ובזכויות. כאן, למעשה, אבדה התמיכה הציבורית. 
ורונה רואה את כשלון המאבק ככשלון הסברתי, ואינו מייחס לו סיבות פוליטיות. ¢הבקעים הראשונים במאבק היו כאשר התחילו להשמע סיסמאות רבות מדי ועל ידי יותר מדי אנשים. המושג §צדק חברתי§ היה לא נכון והוא התפרש על ידי כל אחד בצורה שונה. בנקודה הזאת התרסק המאבק¢.

השיקולים הפוליטיים פגעו במאבק
 להדס בשן, ראש תא מרצ באוניברסיטה, יש השגות לגבי דרכי המאבק: ¢המאבק היה חילוני­דתי מוצהר, אולם בשל שיקולים פוליטים הדברים לא נאמרו מפורשות. תא מרצ, כאופוזיציה, תמך במאבק מבחוץ, אולם לא שותף כלל בקבלת ההחלטות ובקביעת הקו ההסברתי¢. בשן מספרת כי היו נסיונות מטעם תא מרצ לצאת בסיסמאות המבליטות את קיפוח האוכלוסיות התורמות למדינה ולחברה, אך ה¢קו דוכא בצורה בוטה על­ידי ורונה ושליחיו¢.
משביתת הסטודנטים עולה תחושה קשה של אי­צדק חברתי, תחושה שהתגברה  עם סיומו של המאבק ללא תוצאות של ממש. בשטח נראה כי אבדו האנרגיה, ההתלהבות והאמונה כי ניתן לשנות את סדרי העדיפויות בתקופת הכהונה של הממשלה הנוכחית. עם זאת, אצל מרבית הסטודנטים, אנשי האגודה קיימת ההבנה כי השביתה מהווה סממן של מלחמת תרבות בישראל, ושל הצורך בשינוי יסודי בסדר העדיפויות הלאומי, אולם נראה כי עדיין חסר האומץ הפוליטי והציבורי להעלות את העמדות בצורה ברורה לפחות בקמפוס.