נושא הגיור הועלה שוב בשנים האחרונות לכותרות בארץ עקב המספר הרב של אנשים שעלו ארצה ממזרח אירופה ושאינם מוגדרים כיהודים על-פי ההלכות הדתיות; דהיינו, אמותיהם אינן יהודיות. בעיני, השאלה הרבה יותר רחבה ונוגעת לכל העם היהודי בכל תפוצותיו.
הגיור הוא פתיחת שער ההשתייכות לעם היהודי למי שאינו יהודי ורוצה להצטרף על-ידי אימוץ של אורחות חיים, תפיסות עולם ואמונות המקובלים על העם היהודי.

שאלת הגיור עוררה עניין, ומן הסתם גם מחלוקות, בקרב עם ישראל לפחות זה אלפיים שנה. ידוע הסיפור בספרותנו הקלאסית (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא עמוד א) על אדם נוכרי שבא אל שמאי ואמר לו: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו". זאת אומרת, ששמאי דחה את הפונה אליו בבקשה ל"אינסטנט-גיור". מדברים אלה ברור, ששמאי לא היה קשוב לאתגרים כאלה, שתבעו פתיחות וניסיון למצוא פתרון, או לפחות תשובה הולמת, למבוקשם של אחרים מתוך התחדשות ברוח התרבות היהודית ומזווית ראייה של כבוד והקשבה לזולת.

לפני שנדון בעניין הגיור - כלומר, איך להפוך ליהודי: בתהליך שהופך לא יהודי למקובל על-ידי היהודים כאחד מהם, ברצוני להתייחס לשאלה בסיסית בעניין, והיא שאלת מיהו יהודי.

ההשקפה הציונית הלא-דתית, שקיבלה כיהודי את מי שאימו יהודייה או שאביו יהודי, מאחדת בתוכה שתי מסורות יהודיות שהתחלפו ביניהן עם הזמן. ההעברה של ההשתייכות האתנית למשפחת השבטים הישראלית דרך האב, יש לה שורשים עמוקים בספרות המקראית. הגדרת היחידה האתנית הבסיסית במקרא כבית אב, הוגדרה היטב בספר במדבר (א':18): וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם. זו דוגמה אחת בלבד מני רבות במקרא לגישה זו. על כך ניתן להוסיף את העובדה שזהותן של אמותיהם של גיבורים שונים לא הייתה חשובה. על כן אין שום אזכור של אמותיהם של אברהם, שרה, רבקה, רחל ולאה, אלא מוזכרים אבותיהם בלבד.

אולי המקרה הבולט ביותר הוא העובדה שמשה נשא את ציפורה, אישה מדיינית (אם כוונת הכתוב בספר במדבר י"ב:1 אל ציפורה, היא הייתה כושית), ולא הוטל כל ספק בשייכותם של בניה לבני ישראל. כל ההסברים וההשלמות המאוחרים לסיפורים אלה, שניתן למצוא בספרות הפוסט-מקראית, כגון שם אמו של אברהם או גיורה של ציפורה, רק מלמדים אותנו שגם חז"ל הבחינו בעובדות הללו והרגישו שהם צריכים לסתום פרצות בסיפורים.

ככל הנראה, השינוי במצב זה – וקביעת הנוהג שההשתייכות ליהדות עוברת דרך האם – החל עם שיבת ציון באמצע המאה החמישית לפנה"ס, כשעזרא הסופר פקד על היהודים לגרש את נשותיהם הנוכריות "מעמי הארץ" יחד עם הצאצאים. מאז, הנוהג של העברת ההשתייכות לעם דרך הגברים השתנה, וזכות ההעברה הועברה לנשים בלבד.

שינוי זה התקבל מאוחר יותר על-ידי התנאים והאמוראים. מן הסתם, המעבר לא היה חד וברור. במקורות חז"ל יש עדיין שרידים של המנהג הקודם גם כשכבר נקבע השינוי. במדרש בראשית רבא (פרשה ז ד"ה ב') מסופר על איש יהודי, יעקב איש כפר נבוראי, שהורה למול בן של אישה פגאנית ואב יהודי, בהסתמך על מושג "בית אבותם" מספר במדבר שהוזכר לעיל. כאן מסופר שהרבנים פסלו את התנהגותו, וקבעו שבן של אישה לא יהודייה לא ייחשב יהודי. יכול

להיות שזה היה מקרה אמיתי, שמצביע על שלבי המעבר בין הנוהג הקדום לנוהג החדש, וייתכן שזה סיפור דמיוני, שהוזכר כאן כדי לדחות ספקות בעניין ולקבוע הלכה סופית, שהיהדות מועברת דרך האם בלבד. קביעה זו מקובלת על-ידי ההלכה של הענפים הדתיים בעם היהודי עד היום.

אין זה המקום לדון על הסיבות לשינוי בהעברה מהקשר עם האב לקשר עם האם, והאם זה היה מוצדק. אך אין ספק שכיום תופעה זו של אפליה מובהקת של הגבר כמעביר לגיטימי לצאצאיו את השתייכותם לעם היהודי היא בעייתית ביותר. בימינו, הבסיס שנותר לקביעה זו הוא מאגי, מיסטי או אמוני, ואינו עומד במבחן ההיגיון והמעשה: כשהעניין נבחן מנקודת הראות של מהותה של הזהות היהודית, או במחויבותו לעם היהודי של אדם המגדיר את עצמו כיהודי, אין כל הבדל בין אם הוא צאצא של אישה יהודייה או של גבר יהודי בלבד.

על כן הגיע הזמן לשנות, אם נרצה – לשלב במנהגינו העכשוויים את מקורותינו הקדמוניים, ולהכיר כיהודי גם בן של גבר יהודי, המזדהה כיהודי ורוצה בכך, מבלי שיידרש להליך או טקס נוסף כלשהו כדי לזכות בהכרה זו.

לאחר בירור "מיהו יהודי?", נותר לדיוננו בעניין הגיור רק מי שאיננו כלל צאצא של יהודי ורוצה להצטרף לעמנו.

ואז מופיעה שאלה שנייה: איך להיות יהודי? תפיסתה של היהדות במאות השנים האחרונות כציוויליזציה רחבת אופקים, שההשקפות הדתיות הן רק חלק מביטוייה, פתחה את האפשרות בפני כל יהודי לבחור ערכים ממורשתה על-פי ראיית עולמו ותפיסתו. בחירה כזו התרחשה בעבר ומתרחשת גם כיום בכל הזרמים הדתיים על גוניהם ובזרמים הלא-דתיים השונים.
השאלה עליה יש לדון בעניין הגיור היא, אם כן, לאיזה מהזרמים היהודיים הקיימים יש הזכות לקבוע את הליך הגיור עבור כולם, ומהי הדמות הפרדיגמטית של היהודי שיש לבחור כדוגמה להדרכת האדם הלא-יהודי הרוצה להצטרף לעם היהודי ול"ברית היהדות".

עד היום, העם היהודי המאורגן אימץ את הפרדיגמה של היהודי הדתי כדי להציבה כמודל בלעדי שאליו צריך להידמות המתגייר; מעין 'תו תקן' של היהודי 'האמיתי'.
בישראל אומץ מראשית קיומה המודל הדתי האורתודוקסי בכל תחום הנוגע לדיני אישות. אמנם, לצורכי חוק השבות העניין עבר תנודות ותהפוכות, אולם עד היום הדגם הציוני החילוני בתוקף, ואין אפליה לרעה של הגבר היהודי כמעביר את הקשר ליהדות כפי שקורה בדיני אישות. כידוע, חוק השבות מעניק אזרחות ישראלית גם לנכד של גבר או אישה יהודים.
עם השנים, בעקבות מאבק משפטי עקבי של הזרמים הדתיים המסורתי (הקונסרבטיבי) והמתקדם (הרפורמי), כפה בג"ץ על המדינה להכיר בגיורם לצורכי חוק השבות והרישום במרשם האוכלוסין.

היכן עומדים רוב היהודים – היהודים הלא-דתיים – בכל העניין הזה? ככל הנראה, מתבוננים מהצד ונותנים לזרמים הדתיים השונים לנהל את חייהם ואת זהותם. כדוגמה בלבד ניתן להזכיר את עמדותיהם של מספר אנשי-רוח בולטים בזירה הציבורית היהודית בעלי השקפה חילונית הומניסטית. במאמרים שפורסמו בשנים

האחרונות באסופת הספרים "זמן יהודי חדש", פרופ' אמנון רובינשטיין וד"ר שולמית אלוני אינם מעלים בדעתם את האפשרות של גיור שלא יהיה בעל אופי דתי. הם מצדדים בהכרה של הגיורים הנעשים על-ידי הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים או בהקלה בהליכי הגיור הקיימים כיום במדינת ישראל¹. משמעותה של גישה זו היא שהם עצמם אינם רואים את מאפייני זהותם היהודית כלגיטימיים, כך שגם הם יוכלו לשמש דוגמה ראויה להזדהות עבור אדם המעוניין להצטרף לעם היהודי ולחיות כיהודי לא דתי.

התנועה ליהדות חילונית והומניסטית פועלת בתפוצות זה 30 שנה בתחום הגיור, אך ככל הידוע לא העמידה את עצמה למבחן על-ידי דרישה ממדינת ישראל להכיר בגיוריה.
למעשה, במצב הנוכחי, לא-יהודי חילוני שרוצה להצטרף במדינת ישראל לעם היהודי ולדבוק בחילוניותו, ואינו רוצה לשקר לבית הדין המגייר אותו ולהבטיח שיקיים מצוות, כשהוא יודע בעליל שלא יעשה זאת, אין לו האפשרות לממש את רצונו.

מצב זה צריך להשתנות, ויש להפעיל מכון להדרכת אנשים הרוצים להצטרף לעם היהודי בדרך החילונית ההומניסטית. מרח"ב – מועצת הרבנים החילונים בישראל שעל-יד תמורה – יקימו בית דין לגיור, והקהילות היהודיות החילוניות יכירו באנשים הללו כיהודים ואחים לכל דבר. התוכנית של המכון לגיור אינה מקלה על המשתתף בתוכנית, אך שמה את הדגש על נושאים רלוונטיים לקיום היהודי החילוני ההומניסטי במדינת ישראל ובעולם. התוכנית של המכון כוללת חלקים עיוניים וחווייתיים בתחומים מהותיים שונים בתרבות היהודית: לוח השנה העברי; טקסי מעגל החיים; לימוד מהמקורות הספרותיים היהודיים, מהמקרא והתורה שבעל-פה ועד לספרות היהודית המודרנית; היסטוריה יהודית; הגות יהודית במגוון רחב של זרמים, חילוניים כדתיים; העולם היהודי בימינו – בישראל ובתפוצות. במידה ויהיה צורך, לימוד השפה העברית יהיה אחד מעמודי התווך של התוכנית.
מהלך זה נעשה בזהירות, מתוך רצון עז לשמור על אחדות העם, תוך מניעה של מצב שזרם אחד ביהדות יכפה את דעתו והשקפתו על הזרמים האחרים. הדרך המתוארת כאן תתבסס על רצון כן לשיתוף פעולה והידברות, כדי ליצור מכנה משותף יהודי תוך שמירה הדדית על הכבוד של כל אחד מהזרמים ביהדות. השאיפה היא להשתלב במהלך רחב המשותף לזרמים השונים, בתקווה להקמת בית דין לגיור פלורליסטי משותף לכולם.

כל מי שמכיר את המציאות בעם היהודי ומוכן להתבונן בה בכנות, ברור לו שהזהות היהודית היא רבת פנים, ורק ההכרה ברבגוניות זו וכיבודה תצליח לשמור על אחדות העם. וזו התמונה האמיתית שיש להציג בפני האדם המעוניין להתגייר. הוא יראה לפניו את הזרמים השונים החיים בכבוד הדדי, כמו אחים שמחשבותיהם שונות אך מכבדים את השתייכותם לאותה משפחה, ויבחר על-פי איזה זרם יצטרף. במהלך זה כל הזרמים צריכים להיות מודעים לעברו של העם היהודי, שבו נעשו ניסיונות, שעל-פי רוב לא הצליחו, לשמור על אחדות העם תוך כדי כפייתה של אחידות רעיונית ושל אורחות חיים.

כאן עומדות להכרעה עמדות המרכיבות למעשה קשת רחבה ורבגונית של תפיסות והשקפות. עם כל עמדה תטען "כולה שלי" – כלומר, שהאמת אצלה ורק אצלה – עלולה לחזור התופעה של שבירת הקשת לרסיסים. ובעניין הזה יש לתקן אמירה נפוצה של שמירה על הסובלנות כלפי האחר וכלפי העמדות שאינן תואמות את שלנו. האמירה הקוראת לסובלנות, המגלמת בתוכה חלוקה לא שוויונית בין הסובל והנסבל, אינה ראויה ויש לאמץ במקומה אמירה ברורה של כיבוד הזולת. רק בדרך זו, השאיפה לשמור על אחדות העם תהיה בעלת תוכן אמיתי וכן, ולא ניסיון להשליט על כל העם עמדה שהיא נחלתם של מגזרים אחדים בלבד.

 

ולסיום, נחזור לאגדה שבה פתחתי כאן, הלקוחה ממסכת שבת בתלמוד הירושלמי ומספרת על שמאי הזקן. בהמשך מספרת האגדה שאותו נוכרי פנה גם להלל הזקן: "... בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור". העיקרון האוניברסאלי שהעמיד הלל, המציג כתמצית מהותה של היהדות לא לעשות לזולת מה ששנוא עליך, מקבל כאן משנה תוקף ומעביר מסר חשוב לכל הזרמים ביהדות, הפוסלים ונפסלים באופן הדדי בגלל עמדותיהם.

הפילוג בקרב עמנו יימנע באמת רק אם כל הזרמים יאמצו גישה המבוססת על כבוד הדדי ולגיטימציה של העמדות השונות, כשהן אינן מתכוונות לפסול אלא לכבד אחת את רעותה, מבלי להסתיר את אי-ההסכמה.