ברגע בו נודע על האסון באולמי ורסאיי ידענו שהודעה חרדית בדבר "הסיבה" להתרחשותו בוא תבוא. כבר הורגלנו בכך, שרשעים חרדיים מעיזים להטיל את האשמה לאסון, בייחוד אסון ציבורי, על אנשים מסויימים, בטיעון הנואל שהם "לא קיימו את מצוות האל". משום מה נדרש הפעם זמן לשלוחי-האל-מטעם-עצמם  לבוא בהאשמות, ואכן הם הגיעו: מעריב מיום 31.5.2001  סיפר לנו על החרדי פורוש, חבר כנסת מ"יהדות התורה", שאמר: "הסיבה האמיתית לאסון הוא שאנחנו לא נוהגים כפי שאנו מצווים לנהוג", כשהמילה "אנחנו" מכוונת, מן הסתם, לא אל עצמו, אלא לזה שלטעמו של פורוש נוהג בדרך חיים שגויה.  על פי "הארץ" מיום 1.6.2001 אמר הרב ראובן לוי, זה שערך את החופה באולם ורסאיי, ש"הלקח העיקרי הוא שצריך למנוע את כל הריקודים המעורבים האלה שהם גילוי עריות מדאורייתא. בכל פעם שאישה רוקדת עם גבר שהוא לא בעלה שניהם חייבים במיתה לפי התורה".
תשפוכת מרושעת כזאת הפכה מזמן לשיגרה בפי שמשי-דת ומנהיגים דתיים, המנצלים אסון ציבורי, כללי, לעשיית-רווח פוליטי-דתי. בינואר 1986 נהרגו 22 ילדים באסון הרכבת בצומת הבונים, ושר הפנים דאז, הרב פרץ, האשים בגרימת מותם את הציבור ואת פרנסי בית-הספר בו למדו, שאינם מקיימים מצוות, באי-כשרות מזוזות ובאי-שמירת השבת. ב4.2.1997- אירע אסון המסוקים בשאר-ישוב, ומטיפים חרדיים יצאו בהאשמה, שמותם של 73 חיילי צה"ל נגרם בשל אי-קיום מצוות בידי העם. הרב מוצפי, אחד מחשובי רבניה של ש"ס טען, ש- "בגלל הנח'ל החרדי נרצחים תינוקות ויש יתומים ואלמנות" (ידיעות אחרונות מיום 29.4.2001). בעלון מעין השבוע, שיוצא לאור בידי גוף השייך לרשת אל המעיין של ש"ס, והמחולק באלפי בתי-כנסת, נכתב: "השואה לא פגעה בספרדים כי הם לא דברו בתפילה והקפידו על כבוד בתי הכנסת והתפילה" (ידיעות אחרונות מיום 20.12.2000).  לשיא ההפקרות המרושעת הגיעו רבנים מפורסמים כמו הרב ש"ך (יתד נאמן, ינואר 1991) והריי"צ מלובביץ (יתד השבוע, 11.1.1991), שהאשימו את הציבור היהודי כולו במות ששה מיליוני יהודים בשואה בגלל אי-קיום מצוות: "שואת יהדות אירופה - עונש על חילול התורה".
ואתה ניצב המום למקרא ולמשמע הדברים, ואינך מבין, איך מסוגל אדם, בייחוד מנהיג, להתיימר להיות בן-שיח עם "אלוהים", ולפרש את "כוונותיו" של אותו אל, אם אכן הוא קיים ויש לו כוונות. גם הרב לאו, הרב הראשי של המדינה, איננו מבין זאת: "נשגב מבינתי", נכתב מפיו ב"הארץ" מיום 1.6.2001, "כיצד שואבים אנשים דוגמת לוי את העוז להיות מנהלי-החשבונות של הקדוש ברוך-הוא. זו לא דרכה של היהדות".
לא קראנו תגובה דומה מפי הרב לאו, או מפי רב ראשי אחר, לדבריהם של הריי"צ מלובביץ ושל הרב ש"ך, שהושמעו בינואר לפני עשר שנים. שהרי גם הם נטלו על עצמם להיות "מנהלי-החשבונות של הקדוש-ברוך-הוא", וגם דבריהם אינם כ"דרכה של היהדות". מנהל-החשבונות הגדול ביותר, לאור גירסת הרב לאו, הוא הרב ש"ך, שבין אותם דברים איומים שהשמיע בינואר 1991 אמר: "וכי ללא סיבה עמד עלינו הצורר לכלותנו? הלא מאמינים אנו בהשגחה... אלא התאסף חשבון ארוך עד שנתמלאה הסאה, עד שהגיע הרגע לתשלום החשבון שמוכרח היה להיות שואה. כך יהודי צריך להאמין, ואם אינו מאמין הרי הוא כופר בעיקר".
לא מנהלי-חשבונות קטנים, ולא בעלי-מסר יהודי, אלא סתם רשעים מרושעים. מאמין דתי רשאי להאמין בכל שלבו חפץ, אפילו באיוולת-לטעמי, שקיים כוח עליון המכוון את מעשינו כאן, על פני האדמה, בהתאם לגחמותיו האישיות. מאמין דתי רשאי לחשוב שלאותו כוח-עליון איכפת אם המזוזות שעל סף דלתותינו "כשרות" או "פסולות", או מי היה בן הזוג עמו רקדנו בחתונה זו או אחרת, או האם קיימנו את מאות הציוויים שהוכתבו לנו, היהודים, מפי שליחיו בני-התמותה. הגבול לסובלנות כלפי המאמין הדתי הוא האלימות שהוא מגלה, על פי "היתר" שנותנת לו אמונתו, כלפי כל "האחרים" - כל אלו שאינן נוהגים על פי כללי-אמונתו על-פי הבנתו, שעל רמתה יש מקום להתווכח.
אין ספק שאלימות כזו איננה דרכה של היהדות. אבל מי קובע מהי דרכה של היהדות, ומהי, בכלל, "היהדות"? הרב לאו טוען שדבריו של הרב לוי נוגדים את "דרכה  של היהדות", אבל הרב ש"ך גורס, שזו היא היהדות בהתגלמותה, וכל מי שאינו מאמין בכך "הרי הוא כופר בעיקר".
גם הרב לאו, שהפעם השמיע עמדה אנושית, איננו מנהל-חשבונותיו של אלוהים. על אף זאת, ובה בעת, הוא מרשה לעצמו, כמו כל מנהגי רבני אחר, להכתיב לאחרים מה לעשות בהתאם לרצונו וציוויו, כביכול, של אלוהים. את הכתוב בתורה הוא וכל האחרים כמותו כופים על כולנו, אם בחיי האישות, אם בחדירה לצלחות שלנו, לתרבותנו, ולכל תחום בחיינו. כפייה זו היא אחד מביטוייה היותר מכוערים והיותר מרושעים של שאיפת ההשתלטות מצד מאמינים דתיים מסויימים, בייחוד חלק נכבד ממנהיגיהם, המנסים לאכוף את פולחנות-דתם על כלל הציבור, ולעשות ככל שניתן על מנת שאיש לא יוכל לחמוק מידם.לא רק כפייה דתית, אלא גם  אמירות מרושעות, אין חברה מתוקנת יכולה ורשאית לקבלן, גם כשהמאשים מסתתר מאחורי סינרו הרחב של "אלוהים". כל כך קל להחזיר לרבנים ש"ך, לובביץ, פרץ, לוי ואחרים, בלשונם ובסגנונם, ולהאשים אותם באחריות למותם של אנשים דתיים, שכן אלו ואלו בני תמותה הם, ומותם של דתיים וחרדיים איננו בהכרח אך ורק מוות טבעי. כמה קל היה להאשים אנשים במותו בתאונת דרכים של מחזיר בתשובה מוכר מבני-ברק לפני מספר שנים, או במותם של הרב שמשון דוד פינקוס, רבה הראשי של הקהילה החרדית-אשכנזית באופקים,  שנהרג יחד עם אשתו חיה ובתם מרים (הארץ וידיעות אחרונות, 6.4.2001), וקל מאד למצוא סיבה למותם של אברכי-ישיבות ואנשים דתיים בטיולים ברחבי-הארץ. דבר כזה לא נעשה ולא הושמע, הן משום שאנחנו יודעים שלא גורם על-אנושי מכוון למותם של בני-אדם, הן משום שאין קשר בין מוות בתאונה לבין תכונתו הטובה או הרעה של הקורבן.
בהאשמות בהן יצאו הרב ש"ך, הריי"צ מלובביץ, הרב פרץ, הרב ראובן לוי ורבים אחרים כלפי הציבור החילוני  יש משום הוצאת-דיבה מרושעת, המצדיקה העמדתם לדין. תמה אני מתי יגיע הרגע, שבו תוגש תביעת-דיבה ולשון-הרע כנגד רב, שהאשים אותנו במעשה שלא עשינו. אין לי ספק, שרגע כזה בוא יבוא. רק תביעה משפטית כזאת תשים קץ להתעללות המרושעת שמתעללים רבנים מסויימים במשפחות הקורבנות בפרט, ובקהל הרחב בכלל.