למעלה ממאתיים  יצירות פסיפס מונומנטליות מעשי ידי תלמידים  הוקמו בשנים האחרונות במוסדות חינוך ברחבי הארץ החל  מהצפון  בגליל העליון,  עבור לעמקים  לעיר הכרמל למחוזות תל-אביב  וכלה בבנייני האומה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. פרויקט חינוכי זה משמש מנוף ליצירה, לחינוך לאסתטיקה סביבתית בשילוב עם חקר ועיון במורשת היהדות.
א. כיצד התגבש הרעיון לפרויקט הפסיפס?
בשנת 1983 במהלכו של סיור ראשון במוסדות החינוך, עם התמנותה של כותבת שורות אלו למפקחת על לימודי האמנות במחוז הצפון, בלטו בחזיתות הבניין של בית-הספר קירות מצויירים.  במקומות רבים ציורי הקיר היו דהויים, הקירות מקולפים והצורה האסתטית לא עמדה בשום קריטריון חינוכי. הצעת פתרון  הראשונה הייתה - לסייד את הקירות לבן, אבל לא היה די בכך. הייתה דרישה וצורך לשפר את חזות בית-הספר ולבתי הספר היה גם צורך להתבטא. המשאבים, כמו תמיד היו מצומצמים. בחיפוש אחרי  רעיון שיהיה מעוגן בתפיסה אסתטית, הולמת, המייצגת אופק תרבותי רחב, נראתה  אמנות הפסיפס כנותנת מענה מתאים  ותשובה יצירתית לצורך אמיתי.
אמנות הפסיפס מייצגת מסורת אמנותית עתיקת יומין שהתפתחה באגן הים התיכון וכבשה מקום מרכזי בתרבותה החומרית של ארץ ישראל בימים הקדומים. החומר ממנו עשוי הפסיפס אינו יקר. אפשר להפעיל באמצעותו ילדים. הוא עמיד לאורך שנים ,וגם הסגנון האמנותי והטכניקה של יצירת פסיפס מתאימים לביטוי הלא מורכב והחינני המאפיין ילדים. הפסיפס גם מתאים להרכבת נדבכים-נדבכים מיצירות הילדים השונים. 
כשהתגבש הרעיון החלה הכשרת המורים לאמנות בתולדות הפסיפס, בתיאוריה וכן בטכניקות ובדרכי הכנתו. פרופ' ארתור סג"ל, מהחוג לאמנות והארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, פרש בפני המורים  רקע עשיר על תולדות הפסיפס, תחום ידע זה, שהיה בלתי מוכר למורים, פתח לפניהם אופקים חדשים בחינוך לאמנות. במפעל למוזאיקה של קיבוץ אילון, במוזיאון לארכיאולוגיה הים תיכונית בגן השלושה  ובסדנת היצירה  בהדרכת האמנית חנה מגד, למדו המורים את טכניקות הפסיפס והתנסו ביצירתו. כמו-כן נערכו מפגשים עם אמנים ישראלים היוצרים פסיפס בימינו, כדי להוכיח שאפשר לעשות שימוש מודרני ויצירתי בטכניקה עתיקה זו. לאחר שהמורים הוכשרו והלחם נשלח על פני המים, הייתה ציפייה דרוכה לתוצאות: מי מהמורים ימצא עוז וכוח להרים את הפרוייקט בבית ספרו. ואז קרתה פריצת הדרך, ובטבריה קם הפסיפס הראשון בבית הספר "ארליך" בהנחיית המורה לאמנות - בתיה בן-צבי.
למורים ולמנהלים החל להתברר הפוטנציאל  הפדגוגי הרב-כיווני  הגלום   בפרוייקט חינוכי זה: הוא בין-תחומי ונוגע בהיסטוריה, בתנ"ך, בתולדות האמנות, בידיעת הארץ ובכל מה שביניהם; הוא שדה לעבודות אישיות ועצמאיות של תלמידים; הוא תורם לחזות בית-הספר; הוא מפעיל במשותף הורים, מורים ותלמידים; כל אחד על-פי יכולתו יכול לתרום לעשייה המשותפת; הוא אינו יקר; הוא מקורי ויצירתי; הוא מהווה אתגר למורים ולתלמידים; אפשר לשלב בו טיולים לאתרים ארכיאולוגיים, או למוזיאונים ולסדנאות אמנים ,ואפילו תרומה לקהילה יש בו.
על עניין התרומה לקהילה אנו לומדים ממכתב שעליו חתום  ח"כ יגאל ביבי, ראש עיריית טבריה לשעבר: "מאז נבנה בית-הכנסת העתיק בחמת טבריה, במאה השלישית לספירה, ובו רצפת פסיפס המרשימה", כך הוא כותב למנהל בית-הספר ע"ש ארליך, "לא זכתה טבריה לעבודה יפה כל-כך באמנות עיטורי הפסיפס. תלמידי בית-ספרך הציגו בכבוד על חזית בית-הספר העברי הראשון בעיר, יצירה נפלאה ומרשימה, אשר רבים מן התיירים העוברים לידה, מצלמים ומתפעלים ממנה. אכן כבוד לעירנו ויקר לבית-הספר".
הפסיפס שהוקם בבית-ספר "ארליך" בטבריה היה סנונית ראשונה לפרוייקט. מאז הושלמה הקמתו ב- 1987 צצו על כתלים ורצפות ברחבי הצפון, החל מעכו בגליל המערבי, עבור לעמקים ולגליל התחתון, וכלה בחצור הגלילית ובקריית-שמונה, למעלה ממאתיים יצירות פסיפס מונומנטליות מעשי ידי תלמידים (רשימה חלקית מפורטת בהמשך).
ב. פרויקט הפסיפס והפוטנציאל הפדגוגי הגלום בו לחינוך לאסתטיקה ולעירור למוטיבציות חדשות  ללימודי יהדות
הרציונל והנחות היסוד
הנחות היסוד והתפיסה הכללית של  פרויקט הפסיפס נגזרים מההיבטים הבאים:
ההיבט האמנותי-התרבותי
אמנות הפסיפס מזמנת התוודעות התלמידים למסורת אמנותית-תרבותית שהתפתחה באגן הים התיכון בימים קדומים וכבשה את מקומה בעיטור החלל הפנימי של מבני ציבור ובתים פרטיים, בקירות וברצפות פסיפס העשויים קוביות שיש ואבן וזכוכית צבעונית. הפסיפסים שהתגלו בארץ ישראל מהעת העתיקה מספקים לחוקרי תרבות עדות מאלפת אודות עברם של תושבי הארץ והאזור  בתקופות הקדומות. פסיפסיהם של בתי-הכנסת נמנים עם הדוגמאות המעניינות ומרהיבות-העין ביותר  מכלל שרידי האמנות היהודית  מתקופת הבית השני, משלהי  התקופה הרומית ובתקופה הביזאנטית בארץ ישראל.
ההיבט המעשי הפרקטי והיוצרני בקהילה
עמידותו והשתמרותו של הפסיפס בתנאי האקלים של הארץ והקלות היחסית של אפשרויות הכנתו מזמנים, לדעתנו, פתרון אסתטי הולם לטיפוח חזות בית-הספר גם בימינו, תוך התאמה לתפיסות עיצוב מודרניות ועכשוויות. כן מתאפשר בכך אתגר היכול לשמש מקור לחוויה יצירתית בפני עצמה, לצד התרומה לטיפוח אסתטי–סביבתי במסגרת הקהילה בפעילות משותפת של התלמידים והוריהם.
ההיבט המתודי-הבינתחומי
לצד ההיבט היוצרני-האמנותי, מזמן נושא הפסיפס לימוד מקושר של סוגיות נבחרות מדיסציפלינות שונות , כגון תולדות  אמנות, ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה של מבני ציבור מן העת העתיקה, היסטוריה, תנ"ך, תושב"ע, ספרות, מיתולוגיה, מוסיקה, ידיעת הארץ  ועוד. לימוד הנושא מזמן סיורים באתרים ארכיאולוגיים וביקורים במוזיאונים, בבתי-כנסת עתיקים, בסדנת אמן המתנסה ביצירת פסיפס בימינו. בזיקה למקורות המידע המגוונים ניתן לכוון את התלמידים לקריאה ולעיון בספרות רלוונטית, במהלך הכנת עבודות אישיות, כנהוג במקצועות עיוניים. אולם שיאו של הפרויקט בהתנסות יצירתית המכוונת לתרגום האידיאות והסמלים מהתנ"ך ומספרות המדרש לדימויים ויזואליים, בפסיפס רב רושם וגדול ממדים מאבני הארץ לעיטור קיר בבניין בית-הספר. בפעילות זו נוטלים חלק כלל תלמידי בית הספר כאתגר להתמודדות המשלבת אוריינות תרבותית יחד עם עשייה אמנותית לטיפוח אסתטיקה  סביבתית בקהילה.
ההיבט החינוכי-הערכי
תהליך יצירת הפסיפס, המבוסס על הרכבת שלמות מיחידות קטנות, מאפשר יותר מאשר סוגי אמנות אחרים, השתתפות פעילה ביצירה של כל התלמידים, ללא הבחנה בהבדלי רמות יכולת וכשרון. תהליך שיתופי זה מזמן כר נרחב לחדוות היצירה, תוך תחושת הישג אישי וקבוצתי כאחד. כן מזומן בתהליך זה שיתוף פעולה בין מורים, תלמידים והורי התלמידים, החוברים יחדיו להכנת קיר או רצפת פסיפס כאתגר יוצרני אמיתי לשיפור סביבתם כאזרחים הנוטלים חלק באחריות לעיצובה האסתטי.
ההיבט המדעי – הארכיאולוגי
הפסיפסים העתיקים הרבים הנחשפים ברחבי הארץ בחפירות ארכיאולוגיות בעיצומם של ימינו אלה פותחים פתח להשתתפות התלמידים בחקר, בשחזור ושימור של פסיפסים בני אלפי שנים הפרושים במרחבי הארץ על אתריה. אחת ממשימות אלה בוצעה במסגרת הפרוייקט הנוכחי, בין השנים 1986 – 1990,  בידי קבוצת תלמידים עם המורה לאמנות טובה נווה, בשיתוף פעולה עם הארכיאולוג עמנואל דמתי. במסגרת זו שיחזרו  תלמידי חט"ב ע"ש "אברט" בחצור הגלילית, שני פסיפסים  עתיקים מהמאה ה7- בבית –הכנסת מירות, שבשכנות לבית -הספר, והפכו את המקום לאתר תיירות מבוקש. (מפעל שיחזור זה מתועד בקלטת וידיאו מס' 2 מתוך סדרת קלטות – אסטרטגיות חדשות בחיוך לאמנות , בהפצת  מרכז פדגוגי ארצי , ירושלים).
ההיבט החברתי-הלאומי, בזיקה לדו-קיום יהודי-ערבי
העובדה שאמנות הפסיפס מעוגנת במסורת אמנותית מפוארת המשותפת לשני העמים – יהודים וערבים – יכולה לשמש פתח לשיתוף פעולה יוצרני וחוויתי בין התלמידים משתי האוכלוסיות. בהכוונת התלמידים ליצירה הקשורה בהחייאת מסורת אמנותית משותפת ליהודים וערבים, יש כדי להוביל  לשבירת מחסומים  פסיכולוגיים של עוינות ולבניית גשר לדו-קיום, על בסיס חוויה אסתטית משותפת המבוססת על כבוד הדדי. עדות לפעילות כזאת  מתקיימת בין בתי –ספר  יהודיים וערביים  מטבריה וטוראן, כרמיאל ונאחף ובין שני בתי-  הספר בעכו.(שיתוף פעולה זה מתועד בקלטת וידיאו- מס' 4 – מתוך סדרת קלטות – אסטרטגיות חדשות בחינוך לאמנות , בהפצת  מרכז פדגוגי ארצי , ירושלים).
פסיפס לשלום – פרי שיתוף פעולה יוצרני בין מורים, מנהלים  ותלמידים יהודיים וערבים  משני בתי –ספר בעכו, אשר יצרו קיר פסיפס מונומנטאלי  ( בשטח של 24 מטר ² ) שבמרכזו תמונת נוף פנורמית של העיר עכו ונמלה, ושמות התלמידים, באות עברית וערבית מעטרים אותה במסגרת אורנמנטלית רבת-רושם וסמליות. הפסיפס מותקן על-גבי קיר מרכזי בבניין עיריית עכו וזוכה להתפעלות כללית של הבאים והיוצאים בשעריה.  בראש התמונה הפסוק  "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" בעברית ובערבית.
לסיכום
בשנים האחרונות הפכה אמנות הפסיפס לאמנות הילדים והנוער במערכת החינוך בישראל ובכך הוחזרה אל מוקד העשייה החינוכית והיצירתית. במשך הזמן הוכשרו מדריכים מקרב המורים שיוכלו להנחות כל בית-ספר הרוצה בהקמת פסיפס  בשטחו.
דומה שנכון יהיה לומר, כי מוצעת בזה אסטרטגיה בינתחומית המצביעה על הרלוונטיות של האמנות לחיי התלמידים , הן בתחום ההשכלתי הן בתחום היוצרני והן  בתחום החברתי והאסתטי- סביבתי.
מפעל זה של "פרויקט הפסיפס" מתועד ומודגם בשתי קלטות וידיאו מתוך  סדרת ארבע קלטות – "אסטרטגיות חדשות בחינוך לאמנות" בעריכת שרה מלצר
קלטת וידיאו מס' 2 "אמנות הפסיפס ביצירות ילדים
בקלטת וידיאו מס' 4 "חינוך לדו-קיום באמצעות עשייה אמנותית "
בהפצת  המרכז הפדגוגי הארצי , משרד החינוך  רח' כנפי נשרים  11, ירושלים
טל: 02-5601351; פקס : 02-5601356