אקדים ואומר מה שאמרתי וכתבתי בכמה הזדמנויות: אידיאולוגית הרב-תרבותיות היא אידיאולוגיה כמו כל אידיאולוגיה אחרת, ומבחינה זו היא לגיטימית. אלא שכמו כל אידיאולוגיה אחרת, מבחנה של הרב-תרבותיות הוא ביחס למציאות. וכאן, במימד המציאות, אני מוצא וחוזר ומוצא שאין לה שום אחיזה. אינני מבין, ולא זכיתי לקבל אי פעם תשובה, למה הכוונה כאשר מדברים על "מגוון התרבויות הקיימות בישראל". כאשר אומרים לי "פלורליזם", אני מבין; כאשר אומרים לי שהאנושות היא רב-תרבותית, אני שוב פעם מבין. אבל כשמדברים על ישראל כעל "חברה רב-תרבותית", אין לי מושג במה מדובר. הבקשה שלי פשוטה: הסבירו נא מה היא "התרבות הרוסית", או "התרבות המזרחית", או "התרבות האשכנזית"? כלומר: מה פירושו להיות בעל "תרבות רוסית, מזרחית, אשכנזית" וכיו"ב?
שהרי באיזה מובן קיימת תרבות אם לא בחיבור שבין השפה, הטריטוריה, הדאגות המשותפות לעתיד, החשבונות הבלתי פתורים עם העבר, ההתמודדות עם המתח שבין מסורת לחידוש, וכיו"ב? ולכן קל לראות מדוע יש דבר כזה 'תרבות שוודית' בשוודיה, או 'תרבות רוסית' ברוסיה, ולכן כל כך קשה - אני פשוט לא מצליח - לראות 'תרבות מזרחית' או 'תרבות רוסית' או 'תרבות אשכנזית' בישראל.
ובכן, למרות כל האמור לעיל, ומתוך רצון להיות חלק מהקונצנזוס, ומתוך קבלת עול המציאות בה "השיח" על הרב-תרבותיות הוא בבחינת מוסכמה, אין גם לי ברירה אלא לצאת ממנה לדיון ביקורתי. כוונת דברי היא לבדוק כללים לפיהם ניתן להבחין בין רב-תרבותיות שלילית לבין רב-תרבותיות חיובית.
רב-תרבותיות כתכלית - ענין מזיק ומסוכן
הכלל הראשון נשען על חץ הזמן: כלומר, האם תרבותו של מאן-דהוא היא עבורו נקודת מוצא או תכלית ויעד? דוגמא פשוטה לסוג הראשון הוא המהגר שהגיע זה עתה מצרפת, ארגנטינה, אתיופיה או הקווקז. אצלו הרי ברור שתרבותו הצרפתית\ארגנטינאית וכו' היא בבחינת נקודת מוצא. דוגמא פשוטה לסוג השני, היא "המזרחיות" בה אוחזים אנשים שהם כבר דור שלישי בישראל.
למען הסר ספק ברצוני לטעון שרב-תרבותיות כנקודת מוצא היא חיובית, או לפחות לא מזיקה, בעוד שרב-תרבותיות כתכלית היא ענין מזיק ומסוכן. ומדוע? מכיוון שחברה חופשית, דמוקרטית, הנשענת על זכויות וחובות של פרטים, מחייבת העמקת המכנים המשותפים. ולכן, קל לראות מדוע למהגר שזה מקרוב הגיע, קשה למצוא מכנה משותף עם ותיק, וקל גם להבין מדוע האחזותו בתרבות המוצא שלו היא תנאי מסייע להתמודדותו עם סביבתו החדשה, ולכן לא רק לגיטימית אלא חשובה. באותה מידה קל לראות מדוע ישראלי בן דור שלישי המתרחק באופן מודע מהציבור, פוגע במאמץ הקשה ממילא ליצור מכנים משותפים.
הכלל השני נשען על הבחנה חברתית-ארגונית. כלומר, האם מארגניה של 'התרבות' המסויימת, עושים זאת במגמה בדלנית או משתלבת? מתוך ההגיון שהוסבר לעיל, הרי שארגונים מטפחי תרבות בעלי מגמה בדלנית, הם מסוכנים לדמוקרטיה ולחברה החופשית ולכן הן פוגעות באפשרויות התפתחותו של כל יחיד.
עצם ביסוסו של ארגון חברתי-וולונטרי על זהות ייחודית יש בה משום בדלנות, הבולטת עוד יותר אם משווים ארגון-מבוסס-זהות לארגונים-מבוססי-ענין, כמו מפלגה, מועדון ספורט או תנועה חברתית. הפרפסקטיבה ההיסטורית כוחה טוב גם כאן: לא במקרה קמו באנגליה באמצע המאה ה-19, מועדוני הכדורגל הראשונים בצמוד להופעת הפוליטיקה המתרחבת, החינוך החופשי ותקשורת ההמונים. ממש מעט קודם לכן כתב אלכסיס דה-טוקוויל את ספרו המונומנטלי על 'הדמוקרטיה באמריקה', תוך שהוא מפנה את תשומת לב הקורא לחוסן החברתי של החברה האמריקאית, הנשען על אינספור ארגונים וולונטריים. וכך, דור אחד לאחר מכן, מצאו המוני המהגרים שבאו לארה"ב חברה שעודדה אותם לבנות לעצמם את ארגוניהם 'האתניים' הייחודיים. במקרה היהודי היו אלו בעיקר 'הלאנדסמאנשאפטים', שביטאו בשמם את ההבחנה הראשונה שהצענו: היו אלו ארגונים של 'בני המקום' שהושיטו אחד לשני סיוע הדדי על יסוד המוצא המשותף. האם יש סתירה בין הפתיחות של מועדוני הכדורגל, העיתונות והמפלגות באנגליה או בארה"ב מחד גיסא, לבין הסגירות של הלאנדסמאנשפטים? בוודאי שלא. כאמור, ההתארגנויות על בסיס של מוצא סייעו בידי כל פרט להשתלב בסביבתו החדשה.
בדלנות, דור שלישי
לעומתם, ארגונים וולונטריים על בסיס של זהות ומוצא, הפונים לדור השלישי של מהגרים, הם בעייתיים וחשודים מראש. מבחנם של ארגונים כאלו הוא קודם כל באידיאולוגיה שלהם, אך לא פחות בפרקטיקה. דוגמא למבחן האידיאולוגיה הבדלנית נותנים לנו רשת בתי הכנסת של ש"ס או רשת בתי הספר של "מופת" הפונים לקהל של עולים חדשים מחבר העמים. ש"ס שוקדת כידוע על טיפוח זהות "מזרחית-חרדית" אצל דור שלישי של ישראלים שברובם הם דור חמישי למפגש של יהודים עם המציאות המודרנית והלאומית, וההורים שבאו ממוסקבה השולחים באשדוד את ילדיהם למסגרות חינוך נפרדות, מבטיחים לילדיהם - אמנם ולמזלם באופן לא מכריע - את המשך תחושת הזרות שהם עצמם חשים באופן טבעי כמהגרים.
דוגמא המשלבת את מבחן האידיאולוגיה ומבחן הפרקטיקה, נותנת 'הקשת הדמוקרטית המזרחית', הנעה בין מגמות של שילוב למגמות של בדלנות. בקרב 'הקשת' מתנהל לאחרונה מאבק פנימי בין אלו הרוצים לטפח את זהותם המזרחית המדומיינת, דבר שהם נוהגים לעשותו בעיקר על ידי ליבוי העוינות לאשכנזיות המדומיינת, לבין אלו הרוצים לדחוף את הארגון הזה לכיוון חברתי-פוליטי. את המאבק הפנימי בין משתלבי 'הקשת' לבין בדלניה, אי אפשר להסביר רק באמצעות האידיאולוגיה - שכן כולם ב'קשת' "מזרחיים" ו\או "דמוקרטיים" - ולכן אין מנוס מלעשות שימוש פרשני במימד הפרקטי: אמור לי מי מבין חברי 'הקשת' ממלא פיו מבוקר ועד ערב ב'זהות' ואומר לך שהוא מהבדלנים, ואמור לי מי מבין חברי 'הקשת' שותף בקואליציות ציבוריות בנושאים כלליים כמו חינוך והון, ואומר לך שהוא מהמשתלבים.
את השימוש הפרשני במימד הפרקטי, חשוב במיוחד ליישם למקרה של "החרדים" ו"הערבים", שמקובל להתייחס אליהן כאל שתי קבוצות מובחנות. לכאורה, אפשר היה לגזור מהאידיאולוגיה החרדית ("עם לבדד ישכון ובגויים - בעיקר ביהודים שביניהם - לא יתחשב"9, כמו גם מזו הישראלית-ערבית ("אנחנו פלשתינאים"), מסקנה של בדלנות מוחלטת. למעשה, ניתן להבחין ללא מאמץ גדול מדי, שבשני ציבורים אלו ישנם הדוחפים לכיוון של בדלנות לעומת כאלו הדוחפים לכיוון של השתלבות, הבאה לידי ביטוי פרקטי באורח החיים האישי, ביחסים חברתיים, בשימוש בתקשורת הכללית וכמובן בשוק העבודה.
אסקפיזם פוסט מודרניסטי
כך או אחרת, הבעיה של הדמוקרטיות החופשיות היא עמדתו של הרוב ולא של המיעוט, יהיה צעקני, מרגיז ובוטה ככל שיהיה. ולכן, בשאלת הרב-תרבותיות יש ל"ציבור" - כל עוד אידיאולוגיית הרב-תרבותיות המלובה על ידי האסקפיזם הפוסט-מודרניסטי לסוגיו לא פירקה אותו לחלוטין - מה לומר. וב"ציבור" הכוונה למושג המופשט בכלל, ולמושג ממנו נגזרים מוסדות שלטון, ניהול, תכנון, הנהגה והשראה. לכל אלו יש עדיין תפקיד קריטי במזעור נזקי הרב-תרבותיות.
כך, "הציבור" הפורמלי, קרי המדינה בכלל ומשרדיה החברתיים בפרט - ובראשם משרד האוצר - חייב להתייצב חד משמעית כנגד כל מגמה להפרטת רשות הרבים, מביוב ותחבורה, ועד לבריאות וחינוך. בענין זה אין אלא להודות, שצריך מידה גדולה של אופטימיות כדי להאמין שפקידי האוצר יכירו בנזקים שכבר נעשו למערכת החינוך למשל. אופטימיות אפשר לשאוב מכך שהדברים הפיכים, שכן כל ילד מבקר בבית הספר רק פעם אחת, והעובדה שאחיו הבכור הולעט ברב-תרבותיות בדלנית בבית ספר "אוטונומי", אינה מונעת מאחיו הצעיר מלבקר בבית ספר ציבורי ואינטגרטיבי במהותו ובתכניו. ולבסוף, "הציבור" האמורפי, קרי זה המתארגן - אם מתארגן - בגופים וולונטריים כמו כתב העת הזה, חייב להתייצב גם הוא חד משמעית כנגד מגמות בדלנות הנשענת על זהויות מדומיינות, והמניחות שברב-תרבותיות יש משום שחרור החברה, כאשר למעשה - מעצם הגדרתה והישענותה על 'אותנטיות' - זוהי אידיאולוגיה שמרנית באופיה.
.jpg){kind=small}
