|
אלוהים שבעים פנים לו, רחל אליאור
אני מבקשת לנסות ולדבר בשבחו של אלוהים מעשה ידי אדם. אקדים ואומר שאינני מדברת כלל על ”הקדוש ברוך הוא”, על אל בורא שמים וארץ, אינני יודעת, אין לי סמכות. אני משאירה את זה לנביאים, למשוררים, להוגי דעות. אני עוסקת בשאלה אחרת. באותה המשמעות שהאדם יוצר כאשר הוא מדבר על אלוהים. באותו המקום שהאדם מנסה לנסח את מותר האדם ביחס לאלוהים. במה דברים אמורים? הבה נחשוב על ראשית הדברים. לא על הזמן שלנו, אלא, נאמר, 4000 שנה לאחור. מתי שהוא היתה קבוצת אנשים במצרים שהיו עבדים. לדעתם, או לפחות לדעת אחד מהם, נגלה לו אלוהים, ואמר לו דבר שאיש לא שמע לפניו. הוא ניסח תודעה שמתחילה "מעבדים לבני חורין”. ועוד דבר: בכוחו של אדם, בהשפעה אלוהית, להפוך עם של עבדים לבני חורין. ולו רק בגלל הרעיון האחד הזה, הרעיון של החירות, שעומד בתשתית ההיווצרות שלנו כעם, רק בשביל זה היה שווה שיהיה אלוהים ושיהיה מי שיתלה בו את הרעיון, שיש ביכולתו של אדם להפוך את עצמו מעבד לבן חורין. לא היתה אף חברה בעולם העתיק שחשבה, שיתכן לשנות מבנה חברתי מולד או מבנה חברתי נרכש, מלבד החברה היהודית, שהאמינה בכוחה של השפעה אלוהית להפוך עבדים לבני חורין.
העולם נברא באותיות ומספרים
יתרה מזאת. כשאנחנו מסתכלים בדברים מראשיתם, נאמר, בהתחלת ספר בראשית, אנחנו שואלים את עצמנו מדוע סיפור הבריאה השפיע על כל כך הרבה תרבויות וכל כך הרבה אנשים? התשובה שלי היא: לא משום שהוא מספר לנו על מה שהיה פעם; לא בגלל הויכוחים הדרווינסטים שבו, היתה או לא היתה אבולוציה; לא אם העולם נברא בשבעה ימים; כל אלה הן שאלות תפלות. השאלה החשובה היא מה אנחנו, כבני אדם, למדים מהסיפור? מראשית מעשיו של אלוהים אנחנו למדים, שהוא בורא עולם באותו דבר אחד ויחיד שגם אנחנו שותפים בו: באותיות ומספרים, בשפה ודיבור. כלומר, המסר של התרבות היהודית מלפני אלפי שנים הוא, שמעשה הבריאה נעשה בכוחו של דיבור ובכוחו של מספר. כשהאלוהים אומר לפי המסורת היהודית ”יהי אור” אז ויהי אור. כלומר, מעשה הבריאה הוא מעשה של אמירה, של קריאה, של דיבור, של ניסוח. באותו מקום שבו הופך הכאוס לקוסמוס, התוהו ובוהו לבריאה, באותו מקום הדיבור הופך להיות לכלי שהוא נחלה משותפת לאלוהים ולאדם. כאשר המסורת המיסטית רוצה לתת לזה ביטוי ב”ספר היצירה”, חיבור מלפני אלפיים שנה, היא אומרת בערך כך: ”בשעה שהאל רצה לברוא את עולמו בשלושים ושתיים נתיבות פליאות חוכמה…”, למה שלושים ושתיים? עשרים ושתיים אותיות ועשרה מספרים. כלומר, גם אנחנו שותפים, גם לנו יש אותיות ומספרים, גם אנחנו שותפים בספר, ביכולת לספר, ביכולת להעביר מהכוח אל הפועל, מהכאוס אל הקוסמוס, רק בכוח של מילים, מחשבה ושפה. למה אנחנו אומרים לשון הקודש, למה הרעיון הנהדר הזה? וכי מה קדוש בלשון הקודש מלבד זה שמקורה אלוהי? - הרעיון שהיא אינסופית, שבידי האדם ניתן בדיוק אותו הדבר שהוא המהות האלוהית, הרוח, האינסופיות, הבריאה, היצירה. מה זה אלוהי? זה איחוד של כל הערכים שאנחנו רוצים בהם ללא גבול ואף פעם אין לנו מהם יותר מדי. וכי יש מישהו שיגיד שיש יותר מדי צדק, יותר מדי חוכמה, יותר מדי חיים, יותר מדי אינסופיות? לא, אלה דברים שתמיד היינו רוצים עוד ועוד מהם, אבל אין לנו אף פעם מספיק. הרי לעולם אדם יאמר: ”אני רוצה יותר חוכמה יותר צדק יותר שלום”, כל אלה ערכים שמגדירים את האל במחשבה היהודית.
השאלה אינה האם יש אלוהים, אלא מדוע זקוק האדם לאלוהים?
אפשר להתווכח ולהצטער איך התגלגלו אותם רעיונות של חוכמה ודת וצדק וחוק ומשפט למקומות שצר לנו להסתכל בהם, ומצער ומעליב ומשפיל לראות לאן אנחנו מתדרדרים בכוחם. אולם ההתחלה של הרעיונות האלה היתה נפלאה, משום שמי שאמר, את האמת והשלום וצדק צדק תרדוף, וכבד את אביך ואת אמך, אמר דברים שתוקפם לא מתבטל. בין אם זה נאמר ע”י אדם ובין אם אמר זאת אלוהים, אין זה מעלה ואינו מוריד. זו הפכה להיות למסגרת התייחסות שבני אדם יכלו להציב לפניהם כאל מקור אור, כאל לפיד, כאל מערכת ערכים יפה, שווה ותקפה לחלוטין, שאי אפשר לערער עליה, לא אז ולא היום. וכי נוכל לומר שאין צורך בצדק? שהשלום אינו ראוי? שאין צורך בדת וחוכמה? הרי אלה מושגים אנושיים שעוצבו בתור דגם אלוהי. ממש לא חשוב אם זה אל סובסטנציאלי, כלומר אם יש יישות אלוהית או אין, זה לא משנה, משנה המסורת המושגית, הלשונית, שאומרת שיש מערכת שלמה של מושגים וערכים שראוי לשמור אותה. לא אנחנו יוצרים את השפה. לא אנחנו יוצרים את הצדק, את הדת, את השלום ואת החוכמה. אנחנו נוחלים אותם, קושרים אותם בסמכות אלוהית ורוצים להנחיל אותם. מה שקודם לנו ומה שאנו רוצים להנחיל לבאים אחרינו נקשר בעולם של העבר, בדמות האל, במסורת אלוהית, בגילוי אלוהי, בנבואה. לא צריך להתווכח על השאלה התפלה, האם יש או אין אלוהים, זה לא חשוב בכלל. השאלה היא מה עושה האדם עם הרעיונות האלה? עם הרעיונות שנוסחו כנגלים מסמכות אלוהית, ולמה היה צריך סמכות אלוהית? משום שהרעיון של מקוריות או של עצמאות אנושית הוא רעיון מאוד חדש, הוא רעיון בן מאות שנים. לאורך אלפי שנים סמכות נקשרה בהתגלות דתית, והתגלות דתית היתה דבר שאי אפשר להתווכח אתו. חלק מכריע מהרעיונות שנקשרו בהתגלות דתית הם רעיונות ראויים ביותר, רעיונות רבי ערך, רעיונות רבי יופי.
מה הן יישויות מעבר לגבולות שלנו? מדוע נדרשים אנו להן?
הואיל ואנחנו בני מוות ומוגבלי יכולת ושוכני עפר, אנחנו רוצים לברוא בחזוננו יישויות שחורגות מעבר לגבולות שלנו, ומה הן יישויות אלו אם לא המדע והאמנות והדת ותפיסת האל? הואיל ואנו מוגבלים מעצם הווייתנו, אנחנו רוצים ונאבקים כל הזמן, לייצור ישויות שחורגות מאתנו. ישנה הגדרה יפה של האל בספרות ההיכלות שהתחברה במאות הראשונות אחרי הספירה: שאלו את רבי עקיבא, זה שידע יותר מכל אדם, זה שנקשר בכניסה לפרדס, ”מה ראית? איך נראה אלוהים הלא אתה נכנסת לפרדס?” ענה להם תשובה שמעטות יפות ממנה: ”פניו כדמות הרוח, קלסתרו כדמות נשמה”. כלומר לא ראיתי מראה. איש הרי אינו רואה את נשמתו שלו או את רוח זולתו. זו הכוונה בעיקרון המקראי המדבר על רוח האדם, רוח מרחפת, רוח אלוהים, לא חשוב איך נקרא לזה. אנחנו מבינים שיש דבר מה שחורג מגבולות החומר, וסביבו אנחנו מעגנים את פני הדברים.
מהי שבת?
כשאנחנו מדברים על שמירת שבת צריך לזכור שזה איננו הויכוח בין מפלגה א' למפלגה ב', ולא העלבון של סגירת חנויות של קיבוצים. זה לא נקרא שמירת שבת. מה זה שבת? שבת זה הרעיון, שאדם צריך להשבית את מה שהוא עוסק בו עבור רעיונות של צדק חברתי. לזכור את העובדה שיש דברים שאתה מחוייב להם מעבר להיסחפות המוחלטת שלך בתוך היומיומי. בשביל לשמור שבת אתה לא צריך להיות דתי או חילוני. אתה רק צריך לחשוב שמעבר לי ולמירוץ האינסופי שאני שקוע בו כל היום וכל הזמן, ותמיד יש דברים דחופים וחשובים, אני מתבקש רגע להשבית את מה שאני עוסק בו. לא עבורי, אלא עבור הגר והיתום והאלמנה והעבד ושכיר היום, וכל אלה שפעם אנחנו היינו בצלמם ובדמותם. זה אנחנו, עם עבדים שקבע לעצמו את השבת כהשבתה מעבודה, כזכות יסודית של כל יצור אנוש, ואפילו כל יצור חי! כלומר צריך להבין את מקורות הדברים כדי להבין את היופי ואת הצדק והחוכמה שבהם, ולהתרחק מהגילויים המכוערים שלהם.
מהו רעיון אלוהי?
הרעיונות שנקשרו באלוהים הם מיטב הרעיונות של רוח האדם. היסודות של הצדק, של השוויון, של האמת, של המשפט, של הסמכות - כל אותם הדברים שראוי מאוד לחשוב עליהם כעל נחלתו של כל אדם. מה המבחן של רעיון אלוהי? אותו דבר שיש לו תוקף אינסופי לגבי כל אדם ואדם, כלומר, באותו מקום שאתה יכול לומר: חוכמה, צדק, אמת, דת, שלום ושוויון - אלה הם רעיונות אלוהיים. ברגע שאתה מנכס רעיון, ואומר שזה רק לקבוצה א' וזה רק לקבוצה ב' מיד אתה יודע שאתה שם בתחום בעייתי. ברגע שאתה לוקח רעיון ומסתמך עליו בשמו של קול אלוהי לרעת משהו, מיד אתה יודע שאתה שוגה ומטעה, משום שהרעיונות שבעולם העתיק נקשרו לדמות האלוהית היו כולם רעיונות של חיוב האדם, של זכות האדם, של חכמת האדם, של זיכרון ונצחיות ודת, אלא שכאמור אנחנו באיוולתנו הפלאנו לעשות ולשבש ולהקטין כל מה שרק אפשר. אסור לנו להחליף בין הרעיונות הגדולים לבין הגילויים הפעוטים של האל. צריך לזכור שלרעיונות הגדולים אין בעלים. אף אחד לא בעלים של השפה, אף אחד לא בעלים של הקדושה, אף אחד לא בעלים של צדק, דת, חוכמה, שוויון, שלום. אלה כולם שמותיו של אלוהים, ואלה הם רעיונות שכולנו זקוקים להם בדיוק באותה מידה. אף אחד לא יגיד שיש יותר מדי שלום ואף אחד לא יאמר שיש יותר מדי שוויון, כל אחד יאמר: אנחנו זקוקים לשלום ושוויון וצדק ואמת בכמויות בלתי נדלות.
לשם מה בורא האדם את האלוהים?
אף פעם לא היתה תמימות דעים בדבר מהות האל, אף פעם לא היתה תפיסה אחת לגבי השאלה: מה אלוהים מבקש מאתנו. להיפך. כל מאה וכל עשור היו מפרשים חדשים לדמות האל, למה שאלוהים מבקש מאתנו, ואיך אנו אמורים להיענות לו. כלומר, האדם בורא את אלוהים בצלמו ובדמותו כל פעם מחדש. לשם מה הוא צריך את האל? - כדי לזכור תמיד שיש טווח ואופק ומרחב שחורגים מגבולות גופו, שחורגים מגבולות ניסיונו, שחורגים מגבולות קטנותו, קודמים לו ומעבר לו. לא חשוב אם ישות זו היא אדם או רעיון. זה דבר מופשט, זה רוח אלוהים. זה אותו המקום שבו רוח האדם פוגשת את רוח האלוהים, ורוח האדם דינמית ומשתנה כשם שרוח אלוהים מרחפת ומשתנה גם היא. באותו מקום של מפגש שבו רוח האדם חוזרת ויוצרת מחדש כל פעם את אלוהים בצלמה ובדמותה, היא רשאית לפרש ולדרוש ולגבש מחדש את המשמעות של הדיבור האלוהי, והיא גם עשתה את זה. אלוהיו של הרמב”ם, שנקרא השכל הפועל, איננו אלוהיו של אברהם אבינו, הוא איננו אלוהי הברית כפשוטה. אלוהיו של הגאון מוילנה איננו אלוהים של בעלי ההיכלות. האלוהים של אנשי התלמוד איננו האלוהים של האנשים שכתבו את ספר חנוך ואת ספר היצירה. בכל מאה ומאה ההגדרה של האל, התוכן של מהות האלוהות, הרעיונות שהאל מייצג או שהאנשים מייצגים לעומתו, הדרש והפירוש והפרשנות, כל הזמן משתנים. זה דינמי לחלוטין, זה חי לחלוטין, וכדי להבטיח שכך יהיה תמיד, יצרה המסורת היהודית שני דגמי מחשבה נפלאים. לאחד קוראים ”שבעים פנים לתורה” ולשני קוראים ”אינסוף”. אינסוף, משמעו שיש אינסוף להוויה האלוהית, כלומר, אי אפשר להגדיר אותה בתוך דבר סופי אחד. אפשר לפתוח כל פעם מרחב חדש של משמעות, של ידיעה, של תפיסה, ולעגן את זה בדבר מה שמעבר לכך. פעם תקרא לזה מדע ופעם אומנות, ופעם סמכות החוק וההשראה, ופעם אחרת הלכה או מצווה. בכל מאה אפשר לקרוא לזה בצורות שונות, אבל צריך לזכור תמיד שהמבחן הוא, שמה שיש בו ערך ותועלת לכלל הוא בעל אופי אלוהי, בעוד מה שיש בו כוח לרעה הוא בעל אופי אנושי. הרעיון השני, של שבעים פנים לתורה, הוא רעיון שאיש איננו יכול לומר שיש רק נוסח אחד ורק אמת אחת ורק תורה אחת ורק זווית ראיה אחת. בדיוק להיפך: יש אינספור זוויות ראיה, כי שבעים, לצורך זה, זה כמו שבע מאות או שבעת אלפים. ברגע שאתה אומר שיש יותר מאחד, שאין רק פן אחד לתורה, אין רק פשט, יש שבעים פנים לתורה, יש פשט לצרכים פרגמנטים אבל יש אינספור היבטים אחרים. מהם אינספור ההיבטים האלה? אינספור הדלתות לרוח האדם להיכנס לתוך הטקסט ולברוא אותו מחדש. לקחת כל משפט וכל מילה ולהפיח בהם חיים חדשים, תובנות חדשות, התמודדויות חדשות, שאלות שמציקות לבני דורנו, הגדרות חדשות של טוב ורע. זה לא אלוהים שאומר מה זה טוב ומה זה רע, אלא הדגם שאנחנו מכירים מפשט הטקסט הוא אפשרות אחת, אבל אנחנו רשאים לייצר ולהרחיב ולהעמיק את מושגי הטוב והרע על פי התובנות והניסיונות של בני זמננו.
מה תרם אלוהים לרוח האדם?
כעם שחי בגלות אלפיים וחמש מאות שנה - את הגלות צריך למנות מחורבן בית ראשון במאה השישית לפני הספירה - ראוי לזכור, שבמשך אלפיים וחמש מאות שנה תלינו את יהבנו באלוהים, וכל פעם יצרנו אותו מחדש ובראנו אותו מחדש. אבל אלמלא היה לנו אותו עוגן של תקווה, של חזון, של חלום, של גאולה, של חירות ששמורה לנו אי שם כרעיון, גם לא היינו זוכרים להגשים את זה הלכה למעשה. לכן השאלה איננה אם אני כן או לא מאמין באלוהים. השאלה היא, מה תרם אלוהים לרוח האדם? מה עשתה רוח האדם במשך אלפי שנים בזיקה לרעיון האלוהי? מה מקור הדעת, החוק, הסמכות, הצדק שנקשרו בדמותו של האל, וכמה מרחב של חופש ומחשבה הותירה לנו דרך המחשבה הזאת, שראוי להמשיך ולהרהר בה ולא להתנכר לה או לצאת נגדה או לפסול אותה. יש לדעת כי אותו מרחב עצום של מחשבה ויצירה ורוח ותרבות ואומנות, שנקשרו כולם לנקודות המוצא של המחשבה הדתית, גם הם נחלתנו ורשותנו וזכותנו, ובלבד שאיש לא יכפה שום דבר, ושהכל יהיה מתוך בחירה וחירות ורצון ודעת, ומכאן הכל פתוח.
אלוהים - הוא סיבת הכל, יובל שטייניץ
כשאנחנו מסתכלים על תולדות האנושות ועל האנשים שהתחילו במידה רבה את הרעיון הגדול של תרבות רציונלית, מדעית, פילוסופית, מערבית, אי אפשר שלא לראות שכל זה התחיל תחת ההנחה, שיש איזה שכל שהוא סיבת הכל, ושכל כזה, כמובן, אינו יכול להיות משהו אחר מלבד אלוהים. אני אומר זאת כדי להבהיר, שהרעיון של אלוהים, של רוח אוניברסלית, של שכל שהוא סיבת הכל, איננו רעיון אנטי-מדעי או אנטי-פילוסופי או אנטי-רציונלי, אלא הוא רעיון יסוד, רעיון מכונן, שאיפשר, בכלל, את החשיבה האינטלקטואלית ואת התפתחות התרבות מאז אפלטון ועד היום.
דתיות וחשיבה מדעית
ישנו רעיון הנפוץ בעת המודרנית, שהדת מנוגדת למדע ולחשיבה הרציונלית. בחוברת ”יהדות חופשית” האחרונה )מס' 20(, מצאתי ראיון עם הסופר ס. יזהר הנקרא ”האי רציונלי הולך אתנו כל הזמן”. בהמשך מובא מאמר גדול של יזהר הקרוי ”עוז להיות חילוני”. כאילו רציונליזם וחילוניות נמצאים בצד אחד ודת ומיסטיקה ופרימיטיביות או ברבריות, בצד השני. שני ענקי הרוח הגדולים ביותר שקמו לחברה הישראלית בחמישים שנותיה הראשונות היו דתיים חובשי כיפה, דתיים אדוקים. הראשון הוא הסופר ש”י עגנון, שקיבל פרס נובל, והיה דרך אגב חוזר בתשובה )*( , והשני, מורי הדגול, פרופ' ישעיהו לייבוביץ, שלעניות דעתי היה הוגה דעות ענק, שעוד לא קם שני לו בחברה הישראלית. כל אדם שקצת מתמצא בתולדות ההגות המודרנית והמדע המודרני יודע, שאת המהפכה המדעית של המאה השבע עשרה, שיצרה את כל המסגרת של החשיבה המדעית והפילוסופית המודרנית, יצרו בראש הראשונה הפילוסוף והמתימטיקאי רנה דקארט והפיזיקאי אייזק ניוטון. שניהם היו נוצרים אדוקים, וכל אדם בר דעת יודע שקדם להם במקצת גלילאו, שניפץ את המדע העתיק, האריסטוטלי, ששלט בימי הביניים, שהיה אף הוא אדם דתי, ושלייבניץ שהמציא את החשבון האינפיטיסימלי, ופיתח את הלוגיקה המודרנית, היה אדם דתי אדוק מאין כמותו, וכך גם פסקל, ואפילו איינשטיין לא היה אדם שומר מצוות אבל הגדיר את עצמו כאדם מאמין )**(. איינשטיין, בניגוד לי למשל, האמין אפילו בהשגחה אלוהית, ואף קישר את האמונה שלו בהשגחה אלוהית לתגליות המדעיות ולפילוסופיה של המדע שלו [ראה הערת מערכת בסוף הקטע]. ודאי שיש גם חילונים גמורים, שתרמו להגות התרבותית והמדעית תרומה עצומה במהלך מאתיים השנה האחרונות, ואני לא אתחיל למנות אותם, אבל, החשיבה בכלל, הרעיון הזה שהדת היא סוכנת, או שאנשים דתיים מראש, בגלל עצם החשיבה הדתית ועצם המחוייבות שלהם לרעיון של אלוהים כבורא עולם ושל יוצר סטנדרטים, שכאן יש איזה פגיעה באינטלקטואליזם או ברציונליזם, הוא רעיון הבל שאיננו נכון מבחינה היסטורית, וודאי שאיננו נכון מבחינה פילוסופית. האדם דומה לאלוהים משום שיש לו רכיב רוחני
מה הוא, אם כן, מעמדו של האדם בעולם זה הנשלט על פי חוקי האלוהים? הגישה הפילוסופית המודרנית גורסת, שהאדם נוצר כבעל רוח. זאת אומרת, כבעל יכולת לא רק לחשוב אלא לסטות מהחוקיות האלוהית. החומר כפוף לחוקי הטבע האוניברסליים, כל דבר חומרי כפוף לחלוטין לחוקי הטבע, אבל אם לאדם יש רכיב רוחני, אז מהבחינה הזאת הוא דומה לאלוהים, ויש לו יכולת לסטות מחוקי הטבע, שהם חוקי האלוהים. הפילוסוף פרידריך ניטשה הראה, שהגישה הנוצרית קובעת, שתפקידו של האדם בעולם הוא להיות עבד נרצע לחוקי האלוהים ולמצוות האלוהים. כזה ראה וקדש ותו לא. מאידך, משתמשת הגישה היהודית באלוהים, לא כדי להנמיך את מעמדו של האדם, אלא כדי לתת לו מעמד שיש בו מידה מסוימת של עצמאות, והדבר ניכר היטב בתנ”ך ובתלמוד. למרות שיש מסגרת כללית הניתנת על ידי האלוהים, יש לאדם חופש פעולה ואחריות מוסרית, ואחד מתפקידיו בעולם זה הוא לתקן את מעשיו של אלוהים ואפילו לפעמים, אם צריך, למרוד בו.
לרומם את האדם או להשפילו
אני מבקש להיעזר בהסתכלות המאוד נבונה של ניטשה, על היכולת להשתמש באלוהים ובדת לשתי מטרות מנוגדות לחלוטין. בברית הישנה, הוא אומר, שאלוהים מנוצל כדי להעלות ולזקוף את קומתו של האדם. הרעיון של אל נורא, שכבודו ממלא את העולם, שהוא ראשית הכל, מנוצל כדי לתת כבוד לאדם. האדם המקראי אומר לעצמו: אני אומנם פשפש קטן וחסר אונים, אבל לחיים שלי יש משמעות יותר מאשר לאבן או לבהמה, משום שיש לי קשר לדבר הנשגב, לאלוהים, והקשר הזה מוציא אותי מהמדמנה, מהביצה, של המציאות הפיזיקלית היומיומית חסרת המשמעות, והופך אותי לדבר שיש לו משמעות גם במישור האוניברסלי. לעומת זאת, הברית החדשה לקחה את אותו האלוהים והשתמשה בו למטרה ההפוכה בדיוק. לא כדי לרומם את האדם אלא כדי להשפילו עד עפר. המסר של הברית החדשה, לפי ניטשה הוא, שכיוון שאלוהים הוא כל כך נשגב, על האדם להכיר באפסותו ובחוסר התוחלת של חייו ולהיות בהמת בית צנועה ומצייתת, ואין לה שאיפות, והיא לא רוצה לגלות ולדעת כי בין כה וכה אלוהים כל כך גדול ואינסופי. אנו רואים כיצד אותו רעיון של אלוהים, שהוא ענק ונשגב ונורא, יכול לשמש כדי לרומם את האדם או להשפילו.
חרדים רבים מנסים לתקוף את העמדה החילונית בטיעון כוזב, החוזר ונשנה בדבריהם: ”גם איינשטיין היה דתי”, או - ”גם איינשטיין האמין באלוהים”, כשבטענה זו הם מצפים ומקווים לערער את הבסיס המוצק עליו ניצבת תרבותו של האדם החילוני. שכן, אם גדול המדענים האמין באלוהים (לכאורה) והיה דתי (כביכול) - מי ומה אנחנו, הקטנים, שלא נלך ”בעקבותיו” ונהפוך דתיים גם אנחנו? הביטאון ”מקום למחשבה - בשער”, בגיליונו מס' 11, ספטמבר 2000 (העורכים: ד”ר יוסי זיו ופרופ' דן עמיר, הביא בדיוק למטרה זו מאמר מערכת בשם ”לא תישא את שם א.א. לשווא…", ובו ציטוטים מדבריו של פרופ' אלברט אינשטיין בנושא אמונתו. אנחנו מביאים כאן את אותו מאמר כלשונו, בהיתר אדיב של מערכת ”מקום למחשבה - בשער”, וזאת כמענה לטענתו הנ”ל של פרופ' שטייניץ: "לאחר השיעור המאלף שקיבלנו מהרב עובדיה יוסף בעניין גלגול נשמות, הופיע מנהיג מפלגת ש”ס, אלי ישי, בטלוויזיה, ובין השאר נתלה באילן גבוה - באלברט איינשטיין, שלדבריו האמין גם הוא בגלגול נשמות. אין זו הפעם הראשונה שאיינשטיין מגויס כתנא מסייע לכל העולה על הדעת. כבר שמענו גם כי איינשטיין האמין באסטרולוגיה, ואמונתו הדתית היא מן הידועות… כיוון שמערכת ”מקום למחשבה” אינה שולטת ברזי הספיריטואליזם ולא הצליחה לתקשר עם אלברט המנוח כדי לשאול לדעתו על כל מה שמייחסים לו, נאלצנו להסתפק בקטעים ממכתביו, כפי שמצאנום בספר Albert Einstein – The Human Side מאת Helen Dukas and Banesh Hoffmann, שיצא בהוצאת Princeton University Press ב1979. בתשובה למכתב שנשלח לו בפברואר 1921 ע”י אישה מווינה ובו שאלה לדעתו בדבר קיום הנשמה והמשכיותה לאחר המוות:
אורי: אני מציע שאת הציטוטים מפי איינשטיין תביא בצורת בוקסות במסגרות הנטייה המיסטית של זמננו, המראה את עצמה במיוחד בהתפשטות של מה שנקרא תיאוזופיה וספיריטואליזם, היא עבורי לא יותר מאשר סימפטום של חולשה ובלבול. כיוון שחוויותינו הפנימיות מורכבות משחזור וצירוף של רשמים חושיים, המושג של נשמה ללא גוף נראה בעיני ריק לגמרי מתוכן. נרשם ע”י איינשטיין במדינת ניו-יורק בשנת 1937: גוף ונפש אינם דברים שונים, אלא שתי דרכים שונות של תפיסת אותו הדבר. בתשובה למכתב בעל תוכן מיסיונרי ששלח אליו כומר בפטיסטי ב17.7.53-, ובו שאלה אם חשב, אי פעם, על היחס שבין נשמתו הנצחית לבין בוראו: אינני מאמין בנצחיות של הפרט, ואני רואה באתיקה עניין אנושי בלבד שאין שום אותוריטה על-אנושית עומדת מאחוריו. בתשובה למכתב ששלח לו, ב22.3.54-, אדם שהגדיר עצמו כאתאיסט ובו הטיל ספק במהימנות מאמר שקרא על אמונותיו הדתיות של איינשטיין - איך הן מתיישבות עם הקטל של מיליוני אנשים מאמינים: מה שקראת על אמונותי הדתיות היה, כמובן, שקר - שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין בהשגחה פרטית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי את זה בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי ההערצה הבלתי מוגבלת למבנה העולם, ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו.”
אוטונומיה מאלוהים, שולמית אלוני
מאד נהניתי מדבריה של רחל אליאור, אולם אני חייבת להעיר, שבאותו מעמד הר סיני נפלא, שבו ניתנו הדברות של 'לא תרצח' ו'לא תגנוב', היה רצח נורא של אנשים שאמרו על העגל ”אלה אלוהיכם ישראל”, והתבצע רצח נורא בשמו של אל קנאי ואל נוקם, והיה מנהיג שנהג ביד קשה ובזרוע נטויה כלפי בני קורח ועדתו. כך שהסיפור הוא לא רק תמים ויפה, שיצאנו מעבדות והגענו לחירות, ושאנחנו מדברים עם אלוהים, אלא שיש לו גם צדדים אחרים. הצורך באמונה באל, הצורך של שימוש באל, היה בתקופה קדומה, כורח חברתי שנבע מן הצורך לייצור בחברה נורמות מסויימות. לכל תקופה יש כורח משלה. אנחנו יודעים שאם האווירון היה מגיע לפני חמישים שנה לאיזה שבט מבודד, שהעולים מהם היו בטוחים שזה כוח אלוהי. אנחנו זוכרים שכאשר עלתה עליית תימן, האמינו שככתוב בפסוק ”והביא אותם על כנפי נשרים”, זהו אותו כוח אלוהי שמביא אותם על כנפי נשרים. יש דברים שאינני יודעת ואולי גם לעולם לא אבין. מה זה חור שחור? כיצד להסביר את האינסוף? גם אם נגלה ונבין מהו חור שחור וגם אם נגלה את התא הראשון, עדיין תישאר השאלה: איך זה קורה? איש המדע יחפש לכך הסבר, אבל המאמין כלל לא זקוק לכך, כי הרי ”השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת”, כפי שנאמר בתהילים י”ט. מבחינתו הוא אינו זקוק כלל לעדויות שיש אלוהים. נשאלת השאלה, כשאנחנו מדברים על מהות האלוהים, למה אנחנו מתכוונים? האם אנחנו מדברים על מה שאנו חשים בעמדנו לנוכח מפלי הניאגרה או אל מול פריצה של הר געש, או על אלוהים אישי, פרסונלי, מצווה? ה”יהדות” שאנחנו חיים אתה בימינו, זו שהתכנסה בתוך ה”שולחן ערוך”, אומרת למאמין כל בוקר "קום התנער כארי לעבודת הבורא”. היא אומרת לו איזו נעל ינעל קודם ואיזו אחר כך. קובעת לו נוהגים בתשמישי מיטה ומכתיבה לו אפילו תשמישי שירותים. היא רואה את עצמה כ”היהדות”. זה נכון ששבעים פנים לתורה, אבל כאשר אנחנו אומרים שיש שבעים פנים לתורה אנחנו, החילוניים, מתייחסים למה שנקרא: הנרטיב הרחב של מורשת ישראל, ובנרטיב הרחב הזה אני מוצאת את האוטונומיה מהאל מעצם בריאת האדם. אנחנו זוכרים את הסיפור של בריאת העולם, יש סיפור יפה על זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם ויקרא שמם אדם. וחכמים שאלו, למה ברא אדם אחד ולא ברא כמו את העופות למיניהן ואת הבהמות למיניהן? והשיבו, ללמדך שכל בני האדם הם בניו של אדם הראשון, ואיש לא יכול להגיד: ייחוסי גדול מייחוסך. כלומר יש לך שוויון. והיו שהרחיקו לכת ואמרו שהעולם נברא למען כל אדם. למה גורשו אדם וחוה מגן העדן? מפני שהפרו את צו האלוהים? לא. הם גורשו מגן העדן משום שכאשר טעמו מעץ הדעת, נהיו ”כאחד ממנו לדעת טוב ורע”. האדם נהיה כאלוהים לדעת טוב ורע. ברגע שהאדם מבחין ויודע בין טוב ורע הוא אחראי למעשיו, ובכך הוא נהיה כאלוהים. האדם הוא אוטונומי. לכל אדם שמורה הזכות לעצמאות, לחירות, לשוויון ולאמונה. חירות אמונה פירושה שאחד מאמין בבורא עולם, שני מאמין בכוחות הטבע ושלישי בקמיעות ובמים קדושים. הבסיס הינו שמשעה שהיה כאחד ממנו לדעת טוב ורע האדם נעשה ראש ליקום, אדון הארץ. הוא נתן את השמות, הכל תחת רגליו. אלוהים - כבודו במקומו מונח, כנאמר, ”אתם עדיי ואני ה' אינכם עדיי אני לא ה'”. הזכות להאמין במה שעצום מאתנו, או להתייחס בבהלה או בשמחה או בחיל ורעדה, לאותם הדברים שיש בהם עוצמה של טוב ועוצמה של יופי או עוצמה של רוע. היא נחלתו של כל אחד מאתנו. כל אחד יעיד על האל שלו, כל אחד יעיד על אמונתו ויבחר לו מתוך אותם שבעים פנים, או כפי שאמרה רחל אליאור, שיכולים להיות גם שבע מאות או שבעת אלפים פנים, מפני שהנרטיב הוא יפה והטקסט הוא יפה והוא שייך לכולם.
על אלוהים אינני יודע כלום, ניסים קלדרון
אני מוכרח להודות ולהתוודות שעל אלוהים אינני יודע כלום. אין לי מה לומר לא על אלוהות ולא על אלוהים. זה תחום חוויתי שמעולם לא הייתי שותף בו. אני חייב להוסיף, שזה לא גרם לי להתלבטויות מיוחדות וגם הסקרנות האינטלקטואלית שלי לעיתים רחוקות משכה אותי לכיוון הזה. אין בעולמי דבר כזה. אין זה אומר שאני חושב שחברה יכולה להתקיים בלי אנשים מאמינים ובלתי מאמינים. כפי שאני מבין את ההיסטוריה של המאות האחרונות, זה בלתי אפשרי. רק את המאור שביהדות ובאלוהים רחל אליאור רואה שבעים פנים לתורה. היא רואה את הפנים המאירות, את האלוהות כנותנת לנו את הטוב. היהדות אכן נתנה לנו ארון ספרים, אולם לצד זה נתנה לנו, מה שהוגדר בפיו של ביאליק, משוש ורקב. היא נתנה לנו גם דברים איומים ונוראים. פרופ' אליאור בוחרת, על פי מסורת עתיקה של חכמת ישראל, להראות רק את המאור שביהדות ובאלוהים, לקחת מאלוהים רק את מה שטוב. אבל מה לעשות אם באותה מסורת עצמה יש את עקדת יצחק ואת עין תחת עין ואל נוקם ונוטר, והרבה מאוד רוע וברוטאליות? אני אינני מוכן לחיות אך ורק בגן העדן שלי. מובאות להבלטה במאמר משל רחל אליאור: לא צריך להתווכח על השאלה התפלה, האם יש או אין אלוהים, זה לא חשוב בכלל. השאלה היא מה עושה האדם עם הרעיונות שנוסחו כנגלים מסמכות אלוהית, ולמה הוא זקוק בכלל לסמכות אלוהית? מה זה שבת? שבת זה הרעיון, שאדם צריך להשבית את מה שהוא עוסק בו עבור רעיונות של צדק חברתי, לזכור את העובדה שיש דברים שאתה מחוייב אליהם מעבר להיסחפות המוחלטת שלך בתוך היומיומי. בשביל לשמור שבת אתה לא צריך להיות דתי או חילוני. צריך לזכור שלרעיונות הגדולים אין בעלים. אף אחד לא בעלים של השפה, אף אחד לא בעלים של הקדושה, אף אחד לא בעלים של צדק, דת, חוכמה, שיוויון ושלום. אלה כולם הם שמותיו של אלוהים. האדם בורא את אלוהים בצלמו ובדמותו כל פעם מחדש. אורי: צופיה ואני ממליצים לוותר על הבוקסות מפי שטייניץ - אלה דברי ”גאונות” שבהחלט אפשר לביטאון בלעדיהם. מאחר וגם את קלדרון אתה לא מכניס לבוקסות - לא יהיה בכך משום התעלמות בלעדית משטייניץ. משל יובל שטייניץ: הכל בא מהשכל. לא מפץ גדול, לא מיסטיקה מודרנית של אסטרונומיה או איוולית של איזה מפץ גדול שממנו התחיל הכל. השכל הוא סיבת הכל. הרעיון, שחשיבה דתית מעצם המחוייבות שלה לרעיון של אלוהים כבורא עולם, פוגעת באינטלקטואליזם או ברציונליזם, הוא רעיון הבל שאיננו נכון מבחינה היסטורית וודאי שאיננו נכון מבחינה פילוסופית. משל שולמית אלוני: גם אם נגלה את פשר האינסוף או מהו התא הראשון, עדיין תישאר השאלה: איך זה קורה? איש המדע יחפש לכך הסבר, אבל המאמין לא זקוק לכך, כי הרי ”השמים מספרים כבוד אל”. כאשר אנחנו אומרים ”שבעים פנים לתורה” אנחנו, החילוניים, מתייחסים למה שנקרא הנרטיב הרחב של מורשת ישראל, ובנרטיב הרחב הזה אני מוצאת את האוטונומיה מהאל, מעצם בריאת האדם.
|
.jpg){kind=small}
