ראש השנה כיום הזיכרון אליעזר שביד*

החג הנחגג בזמננו כ"ראש השנה" נקרא בתורה "יום תרועה". הוא חל ביום הראשון לחודש השביעי לפי מניין שראשיתו באחד בניסן; במשנה הוא מופיע כאחד מארבעה ראשי שנים שיש בלוח השנה העברי, כל אחד בקשר לאחד ממחזורי החיים בטבע. האחד בניסן ניזכר באותה משנה כאחד מהם, אולם האחד בתשרי, שלפי מניין תורה הוא החודש השביעי, מצוין בה כראש השנה הרביעי. הוא החשוב מכולם באשר הוא מתייחס למחזור חיי בני האדם. בו מסתיים מחזור שנתי ונפתח מחזור חדש ועל כן בו הם "נדונים". הכוונה היא לכל בני-האדם ולא רק לבני ישראל. לפיכך קובעת מסורת חז"ל שבאחד בתשרי נברא אדם הראשון ומניין השנים המתחילות  בו נעוץ בבריאת היקום שנועד להיות בית לאדם.

בראש השנה נידון האדם על פריון חייו
מבחינת התוכן ראש השנה לפי המשנה הוא "יום דין". בכל אחד מראשי השנים שהמשנה מציינת "נידונים" על פריונו של מרכיב מסוים, חשוב מבחינת מצוות התורה, בטבע, ואילו בראש השנה נידונים על פריון חייו של האדם עצמו. מהיכן לקוח, איפוא, השם "יום הזיכרון"? מהתוכן הליטורגי הממלא את היום. לפי התוכן הליטורגי בראש השנה דן אלוהים את בני האדם על מעשיהם בשנה שהסתיימה וקובע את דינם לשנה החדשה. זהו "מפקד" שבו מתייצבים בני-האדם לפני אלוהים ונזכרים לפניו. אכן התפילה בראש השנה מעלה את ההיזכרות לפני אלוהים כשלעצמה כעיקר עניינו החווייתי של היום, ולא רק מפני שבראש השנה מתחיל בירור הדין ועדיין לא נשלם, אלא מפני שההיזכרות לפני אלוהים היא הקובעת את מעמדו, כבודו וייעוד חייו של האדם: מי שנברא בצלם אלוהים ובדמותו.

מנינו בזה שלושה תכנים הממלאים את ראש השנה בתוכן חוויתי: התרועה, הדין והזיכרון. הם מצורפים זה אל זה ברצף אחד בתפילה העיקרית המיוחדת לחג "במוספו", היא תפילת "מלכויות, זיכרונות, שופרות". התוכן של "יום הדין" נכלל ב"מלכויות". בהקשר זה יש להדגיש שעל-פי השקפת העולם המקראית עיקר המלכות הוא עשות משפט על-פי חוקי אמת. אלוהים הוא מלכו של העולם באשר הוא חוקק לבריאה את חוקיה, הוא חוקק לכל בני-האדם את חוקם (בברית שנכרתה לנח ולבניו אחרי המבול) והוא חוקק לבני-ישראל את חוקתם כדי לעשותם לעם סגולתו (במעמד הר-סיני). אלוהים משגיח על יסוד חוקיו על כל בריותיו ובייחוד על בני-האדם, שעליהם הוא משגיח כאישים יחידים. פרוש הדבר שהוא יודע את מעשיהם, בוחנם, שופטם, פוסק את דינם וגומלם לשכר או לעונש. בכך הוא מנהיגם אל מטרת חייהם: תיקון העולם במלכות אלוהים.

הזיכרון הוא עיקרו של החג
תוכן ראש השנה כיום תרועה נכלל בתפילת "שופרות" ומסומל בתרועת השופר, ששמיעתה היא מן המצוות העיקריות של חג זה. הזיקה שבין "מלכויות" ל"שופרות" ברורה: התרועה מבשרת את הופעת המלך על כס מלכותו לשפוט את בני עמו. התרועה מכריזה על המלכות ומתריעה לקבל אותה בכניעה מתוך מורא הדין; תוכן הזיכרון מוצג ישירות בשמו: "זיכרונות", אך ראוי להדגיש כי אף שבתפילת זיכרונות שבסידור מעלים זיכרונות מסוימים שיש בהם לימוד זכות על בני-האדם בכלל ועל ישראל בפרט (זיכרון נח, שזכות צדקתו הצילה את שארית האנושות. אף זאת: לו ולבניו הובטח כי לא יבוא עוד מבול על הארץ, מתוך ההבנה שהאדם אינו יכול שלא לחטוא בגלל יצרו "הרע מנעוריו"; זיכרון אברהם, שאהבת האלוהים שהוכיח היתה יסוד לברית קיימת לעד בין אלוהים לזרעו, וזכות ה"עקדה" מחייבת את האל להתייחס אל זרעו לפנים משורת הדין), הרי עניין הזיכרון מתייחס לכל חלקי התפילה: גם המלכויות והשופרות. בעצם ראוי היה להגדיר את תפילת מוסף ראש השנה כתפילה המעלה את זיכרון המלכויות, זיכרון התרועות ועל כולם את זיכרון הזיכרונות. ללמד שהזיכרון הוא הנושא הכולל של החג.

כדי שנרד לעומק הסוגיה של ייחוד ראש השנה כיום זיכרון ראוי לציין שהזיכרון מופיע בכל חגי ישראל: שבתותיו, ראשי חודשיו, שמחת עלייתו לרגל ושאר חגים וימים שנקבעו לציון מאורעות לאומיים גדולים: בין של ישועה ובין של חורבן. כל חג וכל מועד מעוגן בזיכרון מסוים. מבחינה זו ודאי שניתן לומר על כל חג שהוא "יום זיכרון", וכבר קבעו חכמים קדומים וחדשים, שעניין הזיכרון הוא מרכזי בתורת ישראל. מרכזי עד כדי כך שרואים בו עיקר שהכל נתלה בו. הבעל שם טוב הגדיל ואמר ש"בזכירה סוד הגאולה". כיצד? במה כוחה גדול כל כך?

מונומנטים בזמן
כדי לרדת לעומק הסוגיה אחזור לקביעה שכל חגי ישראל הם ימי-זיכרון. אולם הכוונה איננה רק לזיכרון מסוים, המהווה את הנושא המיוחד של כל חג, אלא לכך שהזיכרון כתפקוד התודעה האנושית, הדימויית, הרגשית והאינטלקטואלית-הערכתית, הוא המעמיד את הימים שנקבעו כחגים כימים מיוחדים, הוא שמוציא אותם מתוך שורת הימים השגרתיים, מבדיל אותם ומקדשם, מבליט אותם ומעצבם וקובעם כציונים הקוצבים את זמן חייהם של בני-האדם כיחידים, כמשפחות, כקהילות וכאומה, מפרשים אותם, משווים להם תבנית ומאצילים להם משמעות.
במאמרו הידוע "הלכה ואגדה" טוען ח.נ. ביאליק שחגי ישראל הם "מונומנטים בזמן". מונומנטים הם יצירות אמנות המגלמות ומסמלות זיכרון תרבות-היסטורי, שאותו ניתן "לקרוא" ולפרש מתוכן. באופן זה מונומנטים מהווים אקטואליזציה של זיכרון מאורע מסוים, שאנו מייחסים לו חשיבות מיוחדת. אבל כאן המקום להדגיש שמונומנטים אינם הופכים את המאורעות שהיו בעבר לאקטואליים. הם אינם שמים את העבר עצמו בתוך ההווה. הרי על-ידי כך הם היו מבטלים הן את העבר והן את ההווה. מונומנטים הופכים את זיכרון המאורעות לאקטואליים ואת זיכרון המאורעות הם שמים בתוך ההווה, כמושא של רפלקסיה פרשנית על העבר, והיא רפלקסיה שנועדה לכוון את החיים בהווה אל העתיד. אכן אל העתיד שהעבר הזכור פנה אליו כחזון רחוק, שתמיד הוא מעבר לרצף החיים הזורם מן העבר להווה. אם נעמוד על משמעותה של קביעה ביאליקאית זו נעמוד על תפקיד חגי ישראל בעיצוב תרבותו הייחודית.

תרבות ישראל היא תרבות של עם שחי רוב ימיו בתפוצה או בגלות. בתור שכזאת תרבות ישראל מאחדת ומעצבת את הוויית חייו הקיבוציים של העם במימד הזמן. כמה חוקרים והוגי דעות לא ציוניים נוטים להפריז יתר על המידה. הם מבטלים את זיקת המקום: ארץ-ישראל, בתרבות ישראל ומשאירים רק את זיקת הזמן. איני צריך לומר שאין להשקפה זו שחר, ולו אך משום שמימד המקום ומימד הזמן קורלטיביים זה לזה: אין מקום בלי זמן ואין זמן בלי מקום. כאשר דנים בזיכרון התרבותי-היסטורי מימד הזמן המאחד את עם ישראל מתייחס, גם בגלויות ובתפוצות, למימד המקום הגיאוגרפי והאידיאלי של ארץ-ישראל. העדות המוחשית ביותר לכך היא שאין חג בישראל שאין בו יסוד של טבע - טבעה של ארץ-ישראל - ואין חג שאינו מעלה את זיקת המוצא ואת זיקת הייעוד הקשורות לארץ-ישראל כמולדת וכארץ יעודה. אולם אמת היא שהיחד האקטואלי של כל העם הוא היחד שנוצר על-ידי לוח השנה. הוא המאחד את העם במחזור זמניו. לכך נדרשה תפיסה מסוימת של זמן המעוצב על-ידי תרבות הזיכרון.

זמן פיסיקלי, זמן ביולוגי, זמן סוביקטיבי
אנו באים מכאן לסוגיה העיונית הסבוכה הנוגעת לזמן. יש כמה סוגים של זמן. הם מעוצבים ומוגדרים על-ידי התודעה האנושית החווה אותו. יש זמן פיסיקלי, שתודעת האדם תופסת כזמן אובייקטיבי. זהו הזמן המודד את הרצף הסדרתי של פרקי תנועת העצמים בטבע ותנוחותיהם ביחס לתנועה הקבועה והכוללת של הארץ סביב השמש. הכוונה היא איפוא לזמן ה"מסדר" את האירועים בטבע ברצף ב"זה אחר זה". המדענים חוקרים באמצעותו את ההקשרים הסיבתיים, הפנימיים והחיצוניים של העצמים בטבע ואת הקשרים ביניהם.
לצדו של הזמן הפיסיקלי יש זמן ביולוגי. גם הוא נתפס בתודעה האנושית כזמן אובייקטיבי המודד את תהליכי החיים האורגניים בטבע ביחס לזמן הפיסיקלי. ייחודו של הזמן הביולוגי ביחס לזמן הפיסיקלי, ה"קווי", הוא במחזוריותו: לידה, התפתחת והולדה, זקנה ומוות וחוזר חלילה. ניתן להבחין בהתפתחות בזמן הביולוגי אך לא מבחינת המחזוריות הנתפסת בקיבעונה ולכן אין בתודעת הזמן הביולוגי, באשר היא אובייקטיבית (מדעית), מימד תכליתי.
המימד התכליתי מתייחס בתודעה האנושית לסוג הזמן השלישי, שאותו אדם תופס לא במושגים חיצוניים לו אלא מתוך הרפלקסיה הפנימית על מהלך חייו האישיים והקיבוציים. זהו זמן סובייקטיבי, זמנה של הביוגרפיה האישית וההיסטוריה הקיבוצית. הוא הזמן הזורם מהעבר, דרך ההווה, אל העתיד ומאחד אותם ברצף החיים של ה"אני" המודע לעצמו והמזוהה כאישיות החותרת לקראת מטרה, ייעוד, תכלית, שתמיד הוא "מעבר" להווה, אך הוא המקור המשווה משמעות למהלך-החיים כולו: השלמות שאליה חותרים חיי התודעה האנושית.

נשים לב לכך שבתפיסת זמן רפלקסיבית זו, העבר וההווה, הנעים אל העתיד, הם תמיד התחלה ואמצע של אותה יחידת זמן שלמה, ומכוח החתירה אל השלמות שתכלול אותה, כל פרק זמן בחיי התודעה של האדם נחווה כחלק משלם, כלומר כהווה אחד מראשיתו ועד סופו, הווה שאינו מתחלק בתוכו לעבר, הווה ועתיד, למרות שתנועת הזמן הפיסיקלית והביולוגית איננה פוסקת. כלומר, בתודעתנו הרפלקסיבית אנו חיים כל פרק זמן המודד מאורע או חוויה שלמה כ"עכשיו" מראשיתו ועד סופו, באופן שאנו יכולים לחיות אותה מראשיתה עד סופה בתוכה. יתר על כן: כיוון שאנו חיים כל פרק זמן כזה כ"עכשיו" אנו מייחסים לו, עם תוכנו החווייתי, ערך קיים: גם כאשר מתחיל פרק חדש והפרק הקודם הופך להיות, ביחס אליו, ל"עבר", הוא אינו נתפס כ"חולף" והוא אינו נעלם מן התודעה, אלא הוא ממשיך להיות ההווה הקודם, שתרומתו מעצבת את ההווה הבא אחריו, כתוצאה או כהתפתחות לקראת שלמות, ועל-כן ההווה הקודם ממשיך את נוכחותו בהווה הבא אחריו, וכך הוא ממשיך להתקיים על-ידו. אכן, כיוון שלכל הווה יש הווה שקדם לו, הנושא בו הווה שקדם לו, הרי כל ההווים שקדמו להווה העכשווי ממשיכים להיות בו כפרקי עברו ולעצב את ייחודו, שישלם כאשר יהפוך גם הוא להווה המעצב את ההווה הבא אחריו. בנקודה זו מתגלה איפוא תפקודו של הזיכרון כגורם המעצב את תודעת זמן חייהם של בני-האדם שיש להם ביוגרפיה והיסטוריה הנרקמת במשך חייהם ומתקיימת גם אחריהם. תפקיד הזיכרון הוא איפוא האקטואליזציה התמידית של חוויות התודעה האנושית החותרת להגיע מהזמני אל הנצחי.

אלוהים יושב בדין על בריאתו
אדגים, כדי להמחיש בעניינו  של ראש השנה. ראינו שהחג הזה מעוגן בסיפור הבריאה. מלכות אלוהים מתבטאת בסיפור הבריאה קודם כל בציווי הבורא. זוהי חקיקה המעצבת את מבנה היקום, סדריו ומדדי-זמניו. מיד אחרי הציווי המחוקק, שהמעשה רצוף לו, יושב אלוהים בדין על בריאתו. הוא "מנסה" אותה אם היא מתאימה למה שכיוון בחקיקה. הדבר מתבטא ב"ראיה", וכשמתברר "כי טוב" בא האישור ואתו הברכה שעניינה מתן כוח קיום עצמי לדברים שנבראו, כדי שיתמידו ויולידו יצורים בדמותם, שהנם חדשים תמיד וכך לא יהיה צורך לחזור ולברוא אותם.
בכך נכנסים הנבראים לתוך מהלך הזמן. גם אותו מכונן אלוהים בבריאה, ומתחיל סיפור ההיסטוריה, תולדות היקום ואחר-כך תולדות האדם ביקום, או אולי נכון יותר להשתמש בהקשר זה בביטוי המקראי העיקרי המציין היסטוריה: "דברי הימים". בסדר הזמן נברא האור תחילה: סוף מעשה במחשבה תחילה: האור מגלה ומפגיש את עומק המחשבה האלוהית המתכננת יקום מסודר עם התוהו ובהו הבראשיתי שממנו יעלו הדברים להיעשות כפי מחשבת בוראם: מכאן והלאה זמן המעבר מיום ללילה ומלילה ליום הוא המעבר מדברים בהתהוותם הנסתרת לדברים הווים וקיימים, שאף כי חוזרים הם כביכול על עצמם הם מתחדשים ומתייחדים ויש להם כיוון, התפתחות, חתירה אל שלמות.
מה מעמיד כל יום ומייחד אותו מזה שקדם לו ומזה שיבוא אחריו, ועל-ידי כך נותן לו ערך קיים בפני עצמו? הווה אומר: יצירת דבר חדש שקודם לא היה, אבל משנוצר הוא נקבע ועל-ידי כך היקום כולו משתנה מכפי שהיה לפני כן ומתקרב יותר אל השלמות הראויה לו. בכך אנו עומדים על משמעותו הבראשיתית הישותית של הזיכרון: התמדת הדברים כמות שנוצרו, כל עוד הם עומדים בצורתם המקורית, היא בבחינת זיכרון הגלום בהם עצמם. ועוד: יכולתם לסובב או להוציא מתוכם  על-ידי הולדה דברים כיוצא בהם הוא בבחינת זיכרון הגלום בהם.

המקרא מעביר מושג זה של יום כיחידת זמן שבה נוצר ונזכר דבר חדש המעצב את פני המציאות בכללותה, ל"דברי הימים", אף כי ברור שעתה לא מדובר בסיפור היקום, שבריאתו נשלמה, אלא בסיפור האנושות הנמצאת תדיר בתהליך היווצרותה, התחדשותה ותנועתה אל שלמותה, ואחר-כך אל סיפור עם ישראל בקרב האנושות, ואל תהליך השתלמותו במילוי ייעודו. לא כל יום מימי השנה נחשב ליום שנכנס לסיפור "דברי הימים". אל הסיפור הנכנס אל הזיכרון הקיבוצי מצטרפים רק הימים שבהם מתארע דבר חדש, דבר שלא היה קודם, בין לטובה ובין לרעה, כלומר, דבר המשנה באופן כולל את מציאות חיי האנושות, או את מציאות חיי העם, ועל-כן הוא כולל דבר-מה בתודעת עצמו ובהתמצאותו בדרכו להגשמת ייעודו. מובן מאליו שהתחדשות והשתנות כוללת מסוג זה היא תפקודו של הזיכרון האנושי, הזיכרון האישי, כאשר מדובר בסיפור החיים האישי, ושל הזיכרון הקיבוצי, כאשר מדובר בסיפור החיים של העם.

זיכרון המאורע מעצב את תודעת הזמן
חגים הם איפוא ימי זיכרון במובן המתואר לעיל. כמונומנטים בזמן הם מוציאים מתוך מהלך הזמן הפיסיקלי ומתוך מהלך הזמן של מחזורי החיים הנעים במעגלם הקבוע את הימים שבהם מציינים את הזיכרון המעצב את פני המציאות הקיבוצית, גם אם המאורעות שחוללו את התפנית, או את ההתפתחות החדשה, אירעו לפני זמן רב, כגון מאורע יציאת מצריים: בתודעה הקיבוצית של עם ישראל קיבלה מציאות חייו משמעות חדשה, הקיימת ועומדת מבחינת היחסים שבין העם לאלוהיו, ועל-כן היא מתווה לעם את התמצאותו לקראת עתידו. באופן זה קיבל זיכרון-המאורע בחג מעמד על-זמני המעצב את תודעת הזמן.

נדגיש לבסוף את החשיבות הקיומית המכרעת של יכולת זו, הגלומה בתודעת האדם, מכוח תפקודה בזיכרון אישי וקיבוצי: היא היכולת הגואלת את האדם מפסק דינו הנואש של קוהלת "הבל הבלים הכל הבל". אכן, אם חיים בתודעת הזמן האובייקטיבית, הפיסיקלית-קווית והביולוגית-מחזורית, לא רק ש"אין חדש תחת השמש" ו"מה שהיה הוא שיהיה", אלא אין לחיינו בעולם קיום ממשי: הם אינם מטביעים רישום, אין להם תוצאות, לא בתוכם ולא מעבר להם, ועל כן אין להם משמעות לא בתוכם ולא מעבר להם. הזיכרון העצמי, האישי והקיבוצי, מציל את ממשות קיומם ואת המשמעות שיש להם מבחינת החברה והיקום. משום כך הזיכרון הוא "סוד הגאולה".

בכך אנו חוזרים אל משמעות ראש השנה כיום הזיכרון. במה שנאמר עד כה דובר על חשיבות הזיכרון מבחינת האדם הזוכר את מהלך חייו ובוחן את משמעותם, ומבחינת הציבור המורכב מיחידיו, הזוכר את מהלך חייו ובוחן את משמעותם: האם הם בעלי ערך? האם שמורה בהם "ברכה" לעצמם ולעולם? האם ראויים הם להתקיים בהישג קטן או גדול? אולם בתפילת ראש השנה מתייחד הזיכרון ונעשה לעיקר תוכנו החווייתי של היום. זאת מפני שבו נבחנת התודעה הסובייקטיבית של היחידים והציבור אל מול בעיית התוקף האובייקטיבי, הכולל, של ערך חייהם בעולם. כאן השאלה המכרעת היא לא רק משמעות חיי היחידים מבחינת תודעת עצמם ומבחינת תודעת קיבוצם (משפחתם, קהילתם ועמם) ולא רק משמעות חיי הקיבוץ מבחינת תודעת  עצמו ותודעת שאר העמים המהווים את האנושות, אלא מבחינת המציאות בכללותה: האם יש לתודעה הסובייקטיבית של האדם משמעות מבחינת היקום? כלומר, האם יש משמעות לקיום בכלל? האם יש משמעות ליקום ולכל אשר נכלל בו? אכן, מבחינת מי יכולה להיות משמעות לקיום היקום וכל אשר בו בכלל, אם לא לאלוהים שמייחסים לו את בריאתו?

זוהי איפוא השאלה הקיומית "האחרונה" שרק אמונה באלוהים יכולה להשיב עליה, רק היא יכולה לגאול את האדם מתודעת אובדן המשמעות וחסרון הערך המחלחלים בדברי קוהלת כשהוא חי בתודעת הזמן הפיסיקלית והביולוגית בלבד. רק האמונה שיש לחיי כל ייצור ולחיי כל יחיד באשר הם, בייחודם, מקום בזיכרון-היקום של בוראו, גואלת את האדם גאולת אמת, רק היא נותנת לחייו ערך קיים. האמונה שראש השנה בא להעיד על תוקפה היא שאלוהים שברא כל אדם יחיד בצלמו זוכר כל יחיד בצלמו, זוכר כל יחיד בייחודו, בתרומתו הקטנה או הגדולה, למלאותו ושלמותו של היקום הנברא, מפני שאלוהים מעניק ליקום משמעות מבחינתו.

זהו עומק המשמעות של ההתייצבות לפני אלוהים בראש השנה. אליו רומז הדימוי הנפלא של פתיחת ספרי הזיכרונות הנקראים לפני אלוהים והוא סוקרם, דנם וגומלם. העומק שמעבר לדימוי הילדותי מקבל ביטוי בהיר וצלול במזמור הראשון של ספר תהילים, שהוא מוטו להבנת מהות התפילה בישראל: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים, כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".
דרך רשעים אובדת מפני שבמעשיהם ובכל חייהם אין הם תורמים לקיום הבריאה ולפריונה, אלא מהרסים ומחבלים בה. חייהם אינם חיים של ממש. הרי אין הם תורמים דבר של חיוב, שהוא בבחינת יש קיים לא לעצמם ולא לעולם. לכן הם מוציאים את עצמם מזיכרונו הישותי של היקום, מזיכרונו הישותי של עמם ושל האנושות ומתוך כך מזיכרון הבריאה של אלוהים. הוא אינו יודע את דרכם והיא אובדת בתהום השכחה, ואילו הצדיקים בפריונם המתמיד חיים בשעתם את מלוא חיי עצמם, משווים ערך ומשמעות לקיומם, מטביעים את רישומם במציאות שאלוהים רוצה בה. זהו פשר האמירה שאלוהים "יודע את דרכם" והוא גמולם.