הבוקר, כמו בכל בוקר אחר, מתעוררת החברה הישראלית  ליום מאבקים נוסף. החל במהדורות חדשות הבוקר המדווחות על יריבויות בין אנשים וסכסוכים פוליטיים, המשך בשידורי רדיו האוגרים כל טיפת שמן אפשרית להוסיף על מדורת ההתנצחות, וכלה בתוכניות טלוויזיה המשמשות במה לכל חורץ לשון שמטרת הפרובוקציה שלו היא לגרור תגובה פרובוקטיבית נגדית. מוסיפים על כך העיתונים, ובייחוד עיתוני סוף השבוע, שבהם נפרש קלונם ואוזלת ידם, האמיתית או המפוברקת, של כל המי ומי בציבוריות הישראלית.
בסחף רגשנות מלאכותית זו אין מקום להתלבטות, אין מקום למחשבה שניה, לא  לחיפוש דרך או למורכבות. במילה אחת ­ אין מקום לצמיחה רוחנית ותרבותית. הכל מסתכם בשאלה: בעד או נגד.
להכיל את האחר השונה ממך
הבוקר, כמו כל בוקר אחר, במשך ארבע השנים האחרונות, מתעוררת חבורת אנשים ליום נוסף של מאבק במאבק זה. חבורה זו של מחנכים ומורים בבי"ס "קשת" מבקשת להחליף את אורח החיים הישראלי המצוי באורח חיים אחר, שניתן להגדירו במושג "הכלה". כפי שהקשת הראשונה בתנ"ך, לאחר המבול, מסמלת את הגדלת יכולת ההכלה, כביכול, של אלוהים אשר מסכים לקבל את האדם כמות שהוא, על יתרונותיו וחולשותיו, ומתחייב שלא להרוס שוב בזעפו את העולם, כך הוא בית­ספר "קשת", מקום בו לומדים ומתחנכים ילדים ומבוגרים, להגדיל את יכולת ההכלה שלהם על­מנת להיות מסוגלים להכיל את ה"אחר" השונה ממך.
בית ספר "קשת" הוקם לפני ארבע שנים על­ידי רות להבי, אשר השכילה להקרים עור וגידים לחזון חינוכי אידיאולוגי של בניית חברה אחרת. בפרץ הרגשות וההתלהמות של אותה תקופה שלאחר רצח יצחק רבין, נראה היה רעיון הקמת בית ספר משותף לדתיים וחופשיים חלום באספמיה. בנחישות ובמאמצים עליונים הצליחה  להפוך את ספרד (אספמיה) למציאות, על ידי הקמת לובי ציבורי רחב של אנשי מפתח, כולל ראש העיר ואחרים, ולקבץ סביבה מספר מחנכים שיהיו נכונים להתנסות הגדולה של בניית מפעל חינוכי בו קיימת הידברות, ללא טשטוש ההבדלים וללא טיוח, בין דתיים לחופשיים על מידת ההסכמה ומידת המחלוקת,  על השונה והדומה, ובעיקר: כיצד ניתן לקיים מערכת משותפת מתוך כבוד הדדי.
הבוקר, כמו כל בוקר אחר במשך ארבע השנים האחרונות, שואלים את עצמם מחנכי "קשת": "מה משמעות היותי דתי¯חופשי?", "מהו התוכן של עולמי?", "מה המסר שיש לי להעביר לתלמידי?", "מהם גבולות ההכלה שלי, וכיצד ניתן להרחיבם?"
ב"קשת" מתחיל הבוקר, כל בוקר, בדיון מעשי, ובקיום נורמות הנובעות מדיון זה: "מהי תפילה ראויה?", "מה פירוש 'להאמין באדם'?", "מהו כוחה ועוצם ידה של מסורת?", "מהי התקווה הנעוצה  בתפיסה ההומניסטית?". הדברים אולי נראים כאילו לקוחים ממקום אחר, ואולם, זוהי שגרת היום ב"קשת" המתחילה בחלוקה בין דתיים לחופשיים: למפגש¯תפילה.
במפגש לומדים ומתנסים המחנך והתלמיד  החופשי משמעותו של להיות חופשי; ובתפילה מתנסים המחנך והילד הדתי בקיום מצווה ובעמידה הראויה של האדם בפני בוראו. מסגרת המטרה בשעת המפגש¯תפילה היא, שהתלמיד ילמד להרהר על אורח חייו וחיי משפחתו, ולהעמידו בביקורת עצמית. בבית ספר דתי לא נהוג לשאול שאלות על "למה כיפה?", "למה להתפלל?", "למה לאכול כשר?". אצלנו התלמידים לומדים להעמיד את כל המנהגים האלו בשאלה. התוצאה היא בדרך כלל, הגברת המודעות העצמית. זה נכון גם אצל התלמידים החופשיים. משוחחים על "מדוע אני ומשפחתי איננו נוהגים להתפלל?"; "במה אנחנו כן מאמינים?", " איך מעבירים חופשיים כמונו את יום כיפור?" ילד אחד סיפר בשעת מפגש כזה: "ביום כיפור נסענו לסיני  והיה כל כך טוב. אנחנו לא זקוקים לכל הבכי והיגון של היום הזה."
המעניין הוא, שחלק מהתלמידים הדתיים הסכימו עם תחושתו. אבל בסופו של עניין מצאנו, שכמעט כולם התחזקו בתודעה הנפרדת שלהם, אם כי תוך הבנה לתודעה האחרת של הזולת. אני יודע על שני תלמידים שנהגו להתפלל כל בוקר כשבאו אלינו, ואחר כך הפסיקו. אבל אני גם מכיר שני תלמידים שאף פעם לא התפללו קודם ובמשך הזמן התחילו להתפלל בקביעות.
"רב­לוגי" בין דתיים לחילוניים
הבוקר, כמו כל בוקר אחר השנה, מתעוררים  כ-400 תלמידים, מגיל הגן ועד כתה ח', והולכים לבית ספר על­אזורי, הכולל תלמידים ומורים מכל שכונות ירושלים ומישובים רבים בסביבה, כולל ישובי ההתנחלויות ביש"ע. בית הספר ממוקם בשכונת הקטמונים בירושלים בתוך שני מבנים ישנים ורעועים. כשליש מהתלמידים המתקבלים לבית הספר הם בני השכונה. בית הספר מקפיד על חלוקה מאוזנת בין חופשיים לדתיים, חלוקה  העוברת כחוט השני בין התלמידים, המורים וההנהלה.
זהו בית ספר שבו לומדים כולם על קשת הדעות והתפיסות של ציבור המחנכים, המורים, התלמידים ומשפחותיהם. זה איננו דיאלוג בין דתיים לחופשיים בלבד, אם כי גם זה קיים, זהו "רב­לוג" בין הדתיים לבין עצמם, בין החופשיים לבין עצמם, וכאמור, בין כולם לכולם. לעיתים קרובות המחלוקות חותכות בקרב הקבוצות הנ"ל.
בבית הספר מתקיים בית מדרש לכל הגילאים, כולל המורים, אשר מעלה, תוך כדי לימוד משותף הנוגע בבעיות הזהות וההזדהות של כל אחד, דעות שונות ותפיסות שונות. בבית המדרש עולים הפערים הגדולים ביותר בין המשתתפים, וקיים מאמץ מתמיד לבירור הוגן ומכובד של הדעות השונות. בית המדרש הוא גם מקום לביטוי אמנותי­יצירתי, ומתקיימת גם תוכנית טיולים רצופה לאורך כל השנה המאפשרת מפגשים בלתי אמצעיים בין התלמידים לבין עצמם ובין המחנכים לתלמידים.
למתבונן מהצד יראה בית הספר כמו כל בית ספר אחר:  מורים ומורות מנסים להשתלט על כתה רועשת, ילדים שאינם משתלבים מחפשים ומוצאים סיוע, קולות צחוק ונזיפה בוקעים מהכתות, לחץ של מורים ומורות לפני השיעור ובהפסקה, משום שלא כל הדברים מסודרים. הנהלה המבקשת לפתור בו זמנית אלף עניינים, צהלת ילדים בהפסקה עם מריבות ומשחקים, צחוק ודמע... בקיצור: בית ספר הנראה ככל בית ספר אחר, אלא, כפי שלמדנו מה"נסיך הקטן": "הדברים החשובים סמויים מהעין". הדברים החשובים ב"קשת" הם: אוירה של קבלת הזולת, המובילה לפתרון קונפליקטים דרך דיאלוג, תחושת בטחון הנובעת מאכפתיות וכבוד הדדי. כבוד הדדי בין גדול לקטן, בין מבוגר לילד וכמובן בין דתיים לחופשיים.
להלן מספר דוגמאות שימחישו את האמור. במחקר שנערך ע"י האוניברסיטה העברית ביקשו לתהות על טיב הקשרים בין דתיים לחופשים. הילדים נשאלו: "עם מי אתה מעדיף לשחק כדורסל ­ עם דתי או עם חופשי?". התשובה היתה חד­משמעית "עם החבר שלי". (החוקרים נאלצו לחבר שאלות אחרות).
בתוכנית טלוויזיה בה נטלו חלק תלמידים מן היסודי הם נשאלו ע"י המראיין בתוכנית: "מה  מיוחד בבית ספר "קשת"? התשובות היו מגוונות: "טיולים¡", "פינת חי¡", "חקלאות¡", "פינות יצירה...¡" המראיין המאוכזב המשיך ללחוץ: " נו, נו, משהו שקיים רק בקשת.. משהו מיוחד..?  נו, נו אני מתכון לדתיים וחילוניים?" . "אה, זה" ענו הילדים באכזבה בלי להבין מה יש כאן מיוחד.
אידיאל אך לא אידיליה
כיצד נפגשים דתי וחופשי אחה"צ? בשבת? לכאורה ­ משוכה שלא ניתן לעבור אותה­ ובחברה הכללית גורמת בדרך כלל לניתוק.  כאשר עולה הצורך למפגשים שלאחר בית ספר בין הילדים של קשת, יש לכך פתרונות פשוטים: " שלום"  מתקשרת אמא של אודי לאמא של דודי "אודי רוצה לבוא לבקר אצלנו אחה"צ. את מוכנה להסביר לי איזה אוכל עלי להכין על­מנת שיהיה כשר?". אמא של אודי תסביר ארוכות, אחרי כן  יבקר אודי את דודי ויאכל כשר, פשוט, כמו שרק ילדים יודעים.
יושבים בשיחת כתה לאחר השבת, או אחרי חופשה. אחד מספר על בית הכנסת, אחר מספר על נסיעה לים, אחד מספר על מסעדה צרפתית לא כשרה, אחד מספר על מסיבת בר מצווה, ועוד ועוד. כל אחד משתף את האחרים בחוויותיו ­ והאחרים מקשיבים ומספרים אף הם. כל אחד זכאי לכיבוד עולמו הפרטי על מנת שיכבד את עולמם הפרטי של האחרים, ויוכל לחיות אתם חיים משותפים: במסיבות, אירועים, מפגשים ופעילויות עצמאיות של הילדים במסגרת החברתית של הכתה, קיים קוד בלתי כתוב: לא בחגים ולא בשבתות ובסגנון מקובל על כולם ­ כדי שכולם ישתתפו.
אם מישהו מהקוראים קיבל רושם שמדובר כאן באידיליה, טעות בידו. זהו אולי אידיאל אולם רחוק מאידיליה. זהו, כאמור, מאבק יומיומי למתן את ההשפעות החיצוניות של החברה תוך הצלחות וכישלונות,  עליות ונפילות. בדרך החינוכית של קשת יש לתלמיד מה לומר, והוא מהווה מרכיב חיוני בתהליך יצירת האווירה, בייחוד בכתות הגבוהות, בהן התלמידים הם הם נושאי השינוי ­ והם מודעים  לכך. כידוע אין זה דבר קל לוותר על סמכות ושליטה, על העמדה של "אני צודק", על ה"טריטוריה" שלי, ובכל זאת אנשים מחשלים רוחם לצניעות, לענווה, לקבלת השונה ממך,  לפתוח חלון לזר ולמנוכר, ולהיות נכון להכירו ולחבבו.
הבוקר כמו כל בוקר אחר, מאז הוקם בית הספר, אנשים מנסים לממש את התפיסה הייחודית האומרת: "אמור מעט ועשה הרבה", כלומר, לא שלל תקנונים וחוקים, לא שלל מאמרים ופרסומים, לא הצהרת כוונות, אלא מעשים ופעולות. חינוך. חינוך הוא דוגמה אישית והכלה. זו איננה קבלה של כל התנהגות, זו איננה התנגדות לכל התנהגות ­ זהו חינוך לחיים משותפים, פתוחים ועשירים, אשר יתכנו רק באווירה צומחת ומצמיחה את המחנך ואת התלמיד.
ולסיום: בית ספר "קשת" איננו  מקום אידיאלי. זהו מקום ריאלי. עם חששות וספקות, כיסופים ואכזבות, מקום שבו נאבקים על אידיאלים.  זהו מקום שמעיזים לחלום על אדם דתי המכיר ומקבל את עולמם של החופשיים ובוחר להישאר דתי, ועל חופשיים הלומדים להכיר ולקבל את עולמם של הדתיים ולהישאר חופשיים. זהו מקום שהאחר אינו יריב או אויב, אלא, שותף.
מי הם ההורים ששולחים ילדיהם ל"קשת"?
נשאלת השאלה איזה סוג הורים  מסכימים לשלוח את ילדיהם לבית ספר  הפותח אותם בפני השפעות של אורחות חיים, אמונות ומנהגים מאד שונים מאלה הנהוגים בביתם הם?
בעיה זו חריפה במיוחד אצל ההורים הדתיים, הבאים בדרך כלל מרקע חברתי המדגיש את החשיבות של הפרדה טוטלית של ילדים דתיים מן הסביבה החילונית, וחיסונם מפני השפעותיה. התשובה לשאלה זו היא קודם כל, שמבין הורי ילדי קשת יש משפחות "מעורבות" של הורה אחד דתי ושני חילוני. שנית יש גם הורים דתיים אשר אינם מוכנים להכניס את ילדיהם לסד של בית ספר דתי, השוקד על הפרדת הילדים מן העולם החילוני. הם אמנם דתיים אבל לא מאובנים, ויש להם די בטחון עצמי להאמין שילדיהם יוכלו לעמוד על זהותם הדתית אפילו בעימות עם חברי כיתה חילוניים, ומאידך גיסא ילמדו כבר מגיל צעיר איך להתמודד עם החיים כדתיים בסביבת עבודה ומגורים חילוניים.