לא רק קשה לחיות בארץ הקודש; קשה גם למות בה. בליל שבת, תשעה ביולי 1999, נרצח ברחובות יפו גיל מיצ'ל. חטאו: הוא ביקש מנהג עובר להיזהר ולא לשרוט את מכוניתו. בתגובה הוא הוכה ונדקר למוות בידי חבורה של שלושה­ארבעה צעירים.
הוריו ביקשו לקברו בבית­ העלמין של ראשון לציון, מקום מגוריהם. הם פנו לחברה קדישא במקום כדי שתסדיר את הליכי הקבורה. החברה נענתה, ורק הזכירה להורים השכולים להביא עמם צ'ק על סך 25,000 ש"ח. והרי הביטוח הלאומי נושא בהוצאות הקבורה, אז לשם מה 25,000 ש"ח? שאלו ההורים. כי בנכם ז"ל הוא תושב תל­אביב ולכאלה אין חברה קדישא ראשל"צ חייבת לחלוק את הכבוד האחרון חינם אין כסף. שיפנו אל עמיתיהם בתל­אביב, או ישלמו את הוצאות טקס הקבורה. אבל אנחנו "ראשונים", ורוצים שבננו ייטמן כאן ולא  שיהיה עלינו לנסוע לתל­אביב כדי לעלות לקברו, התחננו ההורים. לאור הסקנדל שהתעורר והתערבות רבנים וגדולים בתורה שחששו לשמם כעושי מצוות, הוחלט "לפנים משורת הדין", לקבור את גיל בראשל"צ.
סחטנות מכוערת
במהלך השנים נרשמו קובלנות ותלונות רבות נגד ניסיונות סחיטה מצד חברות­קדישא ברחבי הארץ, שביקשו לנצל את הדיכאון והעצב של המשפחות המתאבלות. לעניין נגרר גם המוסד לביטוח לאומי, מממן הקבורות שחברות קדישא ביצעו. בגין המימון הציבורי של לוויות, התערב גם מבקר המדינה במה שקורה אצל החברות הנ"ל, ובדו"ח מספר 49 שלו לשנת 1998, הקדיש לכך פרק שלם: "הוצאות קבורה ישירות".
יש לציין כי לדו"ח המבקר השנה היו רק הדים מעטים. הבחירות שעמדו להיערך כמה שבועות בלבד אחר פרסום הדו"ח תפסו את עיקר תשומת הלב. הבכורה בפרסומים ניתנה לסקרים, נבואות וכיו"ב אירועים הכרוכים בהליכה לקלפי.
ראש הממשלה דאז ועוזריו ניצלו את מיעוט העניין בדו"ח ויכלו להצהיר, כי הדו"ח הוא, למעשה, צל"ש לעבודת הממשלה. התהדרות זו  אינה במקומה, כי הליקויים שהביקורת חשפה אינם עניינים של מה בכך. נכון רק שדברי המבקר החדש, אליעזר גולדברג, מנוסחים בצורה מאופקת, על כל פנים מאופקת יותר מדו"חות המבקרת הקודמת, מרים בן­פורת, שנקטה בלשון בוטה הרבה יותר.
אולם הסגנון המתון אינו מורה בשום פנים של שיפור בעבודת הממשלה. המלים המנומסות אין בהן כדי לחפות על חומרת הממצאים. פה ושם נוקט אף אליעזר גולדברג בביטויים כמו "(מועצת בתי העלמין) מצביעה על פגם מבני הדורש תיקון" או "יש לראות בחומרה רבה שמועצת בתי­העלמין, העירייה (ירושלים) והמנהל (מקרקעי ישראל) לא פעלו באופן נמרץ כדי לפתור את הבעיה (של מחסור במקומות קבורה)". לא בדיוק שבחים. 
המבקר כותב, כי חוק הביטוח הלאומי סעיף 266 קובע, שעבור תושב שהובא לקבורה בישראל, או לתושב הארץ שנפטר בחו"ל, יכסה המוסד את הוצאות הקבורה של החברה­קדישא הנוגעת בדבר. תקנות המוסד מוסיפות, כי התעריפים יעודכנו מדי פעם.
כצפוי במקרים כאלה קבלו המבצעים, כי הסכום המוחזר להם מכסה רק אחוז מההוצאות האמיתיות. בגין חילוקי הדעות פנו ב-1975 חברות­קדישא ירושלים, תל­אביב וחיפה לבג"ץ, בתביעה להגדלת ההשתתפות של הביטוח הלאומי, ושנה לאחר מכן הגיעו הצדדים  לפשרה, לפיה התחייב המוסד לכסות את כל ההוצאות בפועל. בנוסף הורשו חברות­הקדישא לגבות דמי קבורה עבור קבורה ב"חלקות חריגות" (המבקר אינו מפרט מהן חלקות חריגות: של מאבדים  עצמם לדעת? של לא יהודים?) וממכירת חלקות קבר לחיים. אם אלמן ביקש להיטמן ליד אשתו המנוחה, חברה­קדישא רשאית לגבות ממנו תשלום מיוחד. מסתבר, כי חברה­קדישא ראשל"צ אמדה את "ההוצאות המיוחדות" לקבורת גיל מיצ'ל ב-25,000 ש"ח.
מחירים שרירותיים
שר­ הדתות לשעבר, שמעון שטרית, שחברות קדישא נתונות לפיקוחו, הזמין סקר הוצאות ממשרד יעוץ פרטי וזה קבע כי ההוצאה לקבורה משתנה מ-2,800 ש"ח לחלקת קבר בבית קברות גדול, ועד 3,200 ש"ח בבית עלמין קטן יותר. והיו עוד וריאנטים. נלקחו בחשבון תנאי המקום כמו גודל הישוב ועושרו (בשלוש הערים הגדולות המחיר גבוה יותר) וכן פני הקרקע: תמורת חלקה שנכרתה באדמה סלעית יוחזר לחברה תשלום גדול יותר. ההבדל מותיר מרחב ניכר לעמידה על המקח, ומבקר המדינה מצא, כי דירוג חלקות הקבר הביא לתשלומים גבוהים מדי לחברות מסוימות בצד החזרים קמצניים מדי לחברות אחרות. מותר לשער שהחברות הגדולות, שהשפעתן חזקה יותר, היו מן המרויחות, והקטנות מקופחות. המבקר אינו מפרט כמה, איפה ומתי.
מאחר שהביטוח הלאומי מקזז הכנסות מ"מקרים חריגים" מדמי השתתפותו בקבורות, עתרה ב-1993 חברה קדישא ירושלים נגד המוסד. בתווך פרקליטות המדינה הוסכם, כי המוסד ייקח בחשבון את כל הוצאות הקבורה ובעיקר את ההוצאות "לרכישת ופיתוח הקרקע". במקביל קבע משרד הדתות תעריפים מקסימאליים לרכישת חלקות קבר בחיים. בכך, לכאורה, צריך היה המקח והממכר להעלם, אולם בביקורתו אשתקד מצא המבקר כי חברות­קדישא גבו מחירים העולים בהרבה על הסכומים שנקבעו, וכי משרד הדתות לא אכף אותם.
האשמה היתה ועדת הפנים של הכנסת, שלא אישרה את התעריפים החדשים. רק בדצמבר 1997 היא אישרה תעריפים, כפי שדרשו חברות קדישא: מחיר ריאלי לקבורה עמד על 11,000 ש"ח בת"א עד למינימום של 3,500 ש"ח במועצות איזוריות. לראשל"צ נקבע תעריף של 9,000 ש"ח, לא 25,000 ש"ח כפי שנדרשה משפחת מיצ'ל לשלם. אין פלא, שמבקר המדינה נאלץ לקבוע שוב, כי "חברות קדישא ממשיכות לקבוע בעצמן את המחירים לחלקות קבר בחיים". והוסיף המבקר: "המשרד (דתות) מתכוון להעמיס את מלוא ההוצאות לרכישת קרקע ולפיתוח של בתי­עלמין על קרובי הנפטרים המבקשים להיטמן ליד יקיריהם, והמשלמים עבור חלקת קבר בחיים". נובע מכך, קובע המבקר, שכתוצאה מהמחירים השונים בן זוג בישוב קטן יוכל לעמוד בהוצאה לחלקת קבר, בעוד שבעיר גדולה, בני הזוג לא יוכלו לעמוד בה. "זה יוצר חוסר שוויון בין תושבי המדינה המחירים וההעלאות נקבעו באופן שרירותי ולא על סמך בדיקה כלכלית", מעיר המבקר.
תהו ובהו שררו גם במועצות דתיות המעניקות שירותי קבורה. על פי הוראות הנוהל, ישמרו עודפי הכנסה משירותי קבורה לקרן מיוחדת למימון, פיתוח והשבחת בתי­עלמין. אולם הוראות לחוד ומעשים לחוד. המועצה הדתית אשדוד העבירה ב-1997 עודף הכנסות כנ"ל לכיסוי הגירעון הכללי במועצה. כך נהגה גם המועצה הדתית אשקלון. המועצה הדתית באר­שבע בכלל לא מצאה לנכון להקים קרן כזו, ועודפי ההכנסות נבלעו בסעיפים לא ידועים. הוא הדין בלוד. התברר שמועצות דתיות, אחר שהשתמשו בתקבולי דמי קבורה למטרות ממטרות שונות, לא אחת תבעו ממשרד הדתות תקציב נוסף לפיתוח בתי עלמין. משרד הדתות לא קפץ ידו והעניק למועצות את מבוקשן. הגדילה לעשות מועצה דתית טבריה. למרות שבעיר פועלת חברה­קדישא עצמאית (אמנם ללא רשיון, מאחר שרשיונה פג ב-1998 והביטוח הלאומי ממשיך להחזיר לה הוצאות קבורה), היא ביקשה רשיון להקמת חברה קדישא שתפעל מטעמה. נהוג לומר כי תחרות מוזילה מוצרים ושירותים, אך לא זה היה המקרה בטבריה: "בשנים 1997-1996 העביר המשרד (דתות) למועצה הדתית טבריה סך של 662,000 ש"ח לפיתוח בית עלמין, אף על פי שאין לה בית עלמין והיא אינה עוסקת בקבורה¡".
בית עלמין על כל גבעה
בירושלים פועלות 14 (¡) חברות­קדישא. לכן הוקמה עוד ב-1967 "מועצת בתי העלמין". מחצית הלוויות בוצעו בידי עמותה אחת, "קהלת ירושלים", והיתר בידי חברותזקדישא עדתיות. המועצה לא הקלה על נוהלי הקבורה ועל הקמת בתי עלמין חדשים. עוד בדו"ח מספר 25 התריע מבקר המדינה, כי המועצה לא הצליחה לאכוף את סמכותה על החברות. יו"ר המועצה הודה, כי זו אינה מסוגלת לאכוף את החלטותיה על החברות.
אכן כך. ב-1997 נקבע שטח בהר­לבן, ליד מושב עמינדב להקמת בית עלמין חדש. מחמת התנגדויות של התושבים נגנז הפרויקט, וכך קרה לגבי עוד שטחים, בין היתר במעלה אדומים. לבסוף אותר שטח בהר המנוחות. הוצא מכרז, שבעקבותיו נחתם חוזה עם קבלן להכשרת המקום. בועדת המכרזים היו חברים שפקפקו אם הקבלן הנ"ל יוכל לעמוד בתנאי המכרז, וכך אמנם היה. הקבלן לא עמד בתנאי ההסכם וב-1997 בוטל ההסכם עמו.
רק בסוף 1998 הוצא מכרז חדש, אך עד למועד עריכת הביקורת לא נחתם הסכם חדש והשטח עדיין לא הוכשר. זאת בשעה שהמועצה הרבתה לזעוק על מחסור במקומות קבורה בעיר. "העובדה שמועצת בתי­העלמין אינה מסוגלת למלא במשך 30 שנה את הסמכויות שהוקנו לה, מצביעה על פגם מבני הדורש תיקון", דברי מבקר המדינה. ואמנם, לנוכח המצוקה פלשו שתי חברות­קדישא לשטחים סמוכים להר­המנוחות, והתקשרו עם קבלן שיכשיר את השטח. יו"ר מועצת בתי­העלמין הבחין בהתנחלות הבלתי­חוקית, ודרש בתוקף שהעבודות יפסקו.
לא זו בלבד שהעבודות לא פסקו, אלא שבחברות קדישא זירזו את העבודות כדי "ליצור עובדות בשטח". לאחר מכן החלה חברת "קהלת ירושלים" בהכשרת שטחים חדשים, בניגוד לתכנית בנין ערים. איש לא עצר בפולשים "כי משנקברים נפטרים, נוצר מצב בלתי הפיך שאינו מאפשר לשנות את יעוד הקרקע", דברי מבקר המדינה. והוא מטיח בעירית ירושלים: "יש לראות בחומרה רבה שמועצת בתי­העלמין, העירייה והמנהל (מקרקעי ישראל) שידעו זה שנים על כך שאזלו הקרקעות שיועדו לקבורה בירושלים, לא פעלו באופן נמרץ די לפתור את הבעיה והעלימו עין מפלישת חברות הקדישא לשטחים לא להן".
אכן קשה למות בארצנו. מהכתוב אצל המבקר עולה מה כוחו של אוליגופול, קל וחומר אוליגופול הנשען על עורף פוליטי חזק כפי שיש לחברות הקדישא. בשל כך, הערות המבקר והתנגדויות של תושבים לא הזיזו לחברות הקדישא. הפעלת עמותות חילוניות לקבורה יקלו על המצב אולם הן יעניקו פתרון רק לחופשיים. חרדים ודתיים סובלים כמו אחיהם החופשיים מנחת זרועם של כלי הקודש, לא ישתמשו בעמותות החופשיות, מאחר והם רוצים בקבורה דתית.
מסתבר שלמרות ריבוי חברות הקדישא (14 בירושלים בלבד), יש צורך בכמה נוספות שימלאו אחר הוראות התורה אך גם יקיימו את הצו של לא תעשוק ואת הדיבר "לא תגנוב". כדי שאם לא לחיות, שלפחות למות אפשר יהיה במדינת היהודים.