|
קריאה בתנך כספרות יפה
מאת יעקב מלכין
חיוניות פתוח החוויה הפיוטית מיצירות בתנך ושחרוררן מצמידות ליצירות מדרש ולביקורת המקרא התנאי לפתוח החויה הפיוטית מיצירות הספרות בתנך - הפרדת קריאתן מצמידות למדרשים ומחקרים מדעיים.
החוויות הפיוטיות מיצירות ספרות בתנך, כמו מכל יצירות הספרות, הן חיוניות להעשרת חיי הרוח והרגש, לחנוכו ההומניסטי של האדם ולהעמקת הזיקה למורשתו ההיסטורית והתרבותית של העם היהודי. בכל אומה, ממלאות יצירות הספרות הקלסית בתרבותה תפקידים מרכזיים בפתוח מודעות האדם ליסודות תרבותו ומורשתו ההיסטורית, בחינוך ההומניסטי שלו, באמצעות ההתוודעות החווייתית והתבונית ליצירות אלה. על מנת לאפשר ליצירות תנכיות לעורר חוויות פיוטיות, עלינו לבטל את ההצמדה של פסוקי המקרא לפירושים ומדרשים מקודשים, או למחקרי ביקורת המקרא, הראויים ללימוד ולעיון, אך בנפרד מהטקסט התנכי. מבחרים מספרות המדרש ראויים כמובן ללימוד והכרה כספרות עשירה ומשפיעה בתרבות היהודית, ספרות הכוללת יצירות שנכתבו בהשראת התנך - בספרות התורה שבעל פה, בספרות היהודית ההלניסטית (כפילון ופלויוס) ספרות ימי הביניים והקבלה, ועד יצירות חילוניות בספרות ימינו. הצמדת מדרשים ופרשנויות לפסוקים ומילים בתנך, בעת לימודי היצירות שבו, מפרקות אותן ואת הזיקה החווייתית ליצירות אלה. דין זה חל על יצירות ביקורת המקרא והמחקרים שפרקוהו לקטעי יצירות תוך ציון מקורותיהם השונים. התוודעות למחקרים אלה היא חלק בלתי נפרד מלימודי ההיסטוריה של הספרות התנכית ותרבות העם היהודי בעידן התהוותו. על כן יש חשיבות להתוודעות הלומדים לביקורת המקרא, כמו לספרות המדרש, אך בשני המקרים יש להפריד לימודם מלימוד היצירות הספרותיות שבתנך עצמו. התנך כיסוד היחיד המשותף לכל היהדויות שביהדות ותפקיד החוויה בפתוח הזיקה לתרבותה קריאה ביצירות ספרות בתנך כיצירות ספרות שלמות ועצמאיות מהמדרש ומהמחקר, תאפשר פתוח הזיקה החוייתית, הממלאה תפקיד מרכזי בחינוכו של הישראלי לתרבותו היהודית, בשפת הדיבור שלו, שהיא גם שפתו העתיקה של העם ובהיות התנך היסוד המשותף היחידי לכל היהדויות ביהדות, החילוניות והדתיות. כל הספרויות האחרות ביהדות ממלאות, או מילאו, תפקידים מרכזיים בחינוך ובתרבות של מיגזר מסויים ביהדות. כגון: הספרות התלמודית ביהדות הרבנית וביהדות החרדית, הספרות היהודית-הלניסטית ביהדות דוברת היונית בעידן ההלניסטי, ספרות הזהר והקבלה בתנועות המשיחיות והחסידיות בהן התפשטה, הספרות העברית החדשה ביהדות החילונית בארץ ישראל, ספרות אידיש ביהדות הדתית והחילונית באירופה ובאמריקות לפני מלחמת העולם השניה, ספרות לדינו בקהילות יהדות יוצאי ספרד. רק התנך לבדו ממלא ומילא תמיד תפקיד מרכזי בתרבות כל הזרמים והמיגזרים ביהדות, הן ביהדות הדתית - מהחרדים ועד הרפורמית והקונסרבטיבים, וביהדות החילונית - בכל בתי הספר היהודיים החילוניים, בחוגי תנך למבוגרים, בכל הזרמים הציוניים והאנטיציוניים. התנך מתפקד גם בתרבויות העמים האחרים, אך רק ביהדות הוא ממשיך להיות הגורם המרכזי בפתוח המודעות הלאומית היהודית, המסד המשותף למורשת ההיסטורית הלאומית, ללשון הלאומית ולהתייחסות רוב יצירותיה לספרותו. התנך מלא וממלא תפקיד מרכזי וחדש ביהדות ימינו. תחיית הלשון העברית כלשון דיבור ויצירה היתה כרוכה בהחזרת התנך למרכז תוכניות החינוך היהודי בתנועת ההשכלה העברית במאה ה91 ובייחוד מאז פתחה הציונות החילונית את התרבות העברית בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה02. בימינו משמש התנך יסוד ללימודי היהדות בישראל בה מצוי רוב הנער היהודי בעולם ודרכי הוראתו יקבעו באיכות הזיקה של הלומדים לתרבותו של העם היהודי. השפעתו של התנך נכרת בכל תחומי היצירה ביהדות הישראלית, משמות הניתנים לילדים, שירי פופ הנכתבים בהשראת יצירותיו (גולית ובריאת העולם של פוגי, הנביא יחזקאל ודומיהם) ועד יצירה תיאטרלית גדולה כ”ויאמר וילך”, הבאה בעקבות שורה ארוכה של יצירות ספרות ותיאטרון אשר נוצרו בהשראת התנך או המתייחסות אליו בדרכים שונות. ”חויה פיוטית’ ’סגנון ספרותי’ ’משחק ספרותי’ ביצירות ספרות בתנך, עם מסר דתי ובלעדיו הקורא את ’שיר השירים’ כפשוטו, קרי: לפי מובן המילים והביטויים המשמשים את דוברי העברית גם בהקשרים אחרים, חווה חוויה פיוטית משירת אהבה חילונית, שאין שם האלוהים מוזכר בה, ואין לאמונה באלוהים תפקיד בעלילתה. צמידות הקריאה בשיר השירים למדרש הרואה בו שיר אהבה בין יהוה לכנסת ישראל מפרה את החווייה הפיוטית מאחד מגדולי השירים בשירת העולם. משמעות הביטוי ’חויה פיוטית’ הוא: התפקיד שממלאת יצירה פיוטית בעינינו ברגשותינו ובתודעתנו. ’משמעות’ של מילה היא התפקיד המוענק לה בהקשר מסויים, כפי שהראה ויטגנשטין, ומשמעות ’חויה פיוטית’ היא בתפקיד שממלאה היצירה, בפעולה שהיא פועלת עלינו בעת קליטתה על ידי יצירה הנחשבת פיוטית בעינינו, כשם ש’חויה גסטרונומית’ נתנת להגדרה על ידי האפקט שיש למטעמי מזון עלינו, ו’חויה מינית’ מוגדרת על ידי אפקט ההתעלסות מינית. הגדרה מעגלית זו (”חויה פיוטית נגרמת על ידי יצירה פיוטית בעינינו”) ממלאה תפקידה כמו כל הגדרה אחרת: היא מתארת את הפעולה והשימוש שאנו עושים בביטוי ”חוויה פיוטית” , והיא ’גודרת’, מבדילה ותוחמת אותה מהביטויים המתארים חוויות אחרות. חויה פיוטית נגרמת על ידי יצירה ספרותית שסגנונה הספרותי הייחודי, מתמזג עם ייחוד תכניה ועלילתה לצורה הנתפשת על ידינו כמכלול, יפה בעינינו, בעל משמעות רגשית ורעיונית, החושפת בפנינו מציאות אנושית חדשה ומוכרת כאחד. היא נגרמת על ידי יצירות ייחודיות כגון רומן האבות והאמהות בבראשית, הדרמה הפיוטית פילוסופית איוב, האיליאדה והאודיסיאה, מדאה או המלט. משמעות המילה ”סגנון ספרותי”, אומר חוקר ’התנך כספרות’ רוברט אלתר, היא בכינוי השימוש הייחודי הנעשה ביצירה במגוון של אמצעים לשוניים החותר לדיוק, הנעדר מהלשון יומיומית. כשהסגנון הספרותי הייחודי של היצירה מענג את הקורא או השומע, הוא גורם לחוויית הענות לעיצוב צורות לשוניות ייחודיות, המבטאות רגשות משותפים לכולנו, כמו בהענות ליצירה ”שיר השירים”. צורות לשון ייחודיות אלה המהוות את הסגנון הספרותי הייחודי לכל יצירה, משמשות אותנו לא רק להשגת מטרותיהם התיקשורתיות (העברת מידע או מסר רעיוני). הן מובנות לנו בגלל התפקידים שהן ממלאות בהענות הרגשית שלנו הן באמצעות המבנה הייחודי של היצירה והן בגלל ייחוד עלילתה ותכניה. מכאן ההבדל בתפקיד שממלאות היצירות ”השבלוניות” (כאופרות סבון בטלביזיה או סרטי הרפתקה אלימים) לעומת היצירות הייחודיות כגון יצירות ספרות ואמנות קלסיות (כ’חותם השביעי’ ו’תותי בר’ של אינגמר ברגמן, ’אורות הכרך’ ו’אורות הבמה’ של צ’פלין, ’האזרח קיין’ של אורסון וולס וכד’) בסגנון, במבנה, בעלילה, באיפיון הדמויות, בתגלית האמתץות הכלל אנושיות באמצעות הייחודי והחד פעמי) (דוברי העברית משתמשים במלים שבשיר השירים במיגוון שימושים בחיי היומיום ובתאור יחסיהם עם אנשים אחרים. התפקידים שהמלים ממלאות בשימושים אלה הן המובן והמשמעות שאנו מייחסים להם בקריאת הפשט של היצירה הספרותית.) הסגנון הספרותי בתנך, אומר אלתר, בא לביטוי ב’משחק הספרותי’ בו משתף הסופר את הקורא. את תפקיד ”המשחק הספרותי” ממלאה היצירה בהעדר, או בנוסף, למסרים המגמתיים, הרעיוניים או הדתיים, שאנו מייחסים לה. כגון: המשחק הספרותי בו משתף אותנו יוצר ”מגילת אסתר”. תפקיד המשחק הספרותי בקריאת הספור החילוני מגילת אסתר הנעדר מסר דתי ספור מגילת אסתר פועל עלינו באמצעות ”משחק ספרותי”, ללא קשר עם מסר דתי. היצירה החילונית ”מגילת אסתר” בה אין שם האלוהים מוזכר כלל ואין לו תפקיד בעלילתה הדרמטית היא דוגמה ל”משחק ספרותי” מעין זה. הסופר משתף, או מערב דמיונית, את הקורא בשורה של מצבים עלילתיים - התחרות המשגלים הבינלאומית שבה מנצחת אסתר, כשהיא מסתירה את יהודיותה, השתלטותה של היהודיה הצעירה על קיסר פרס וחצרו, האינטריגה החצרונית בה היא מכשילה את ראש הממשלה, המבקש להשמיד את עמה, כשהיא מציגה אותו כמי שמנסה לאנוס אותה ברגע בו נכנס המלך לחדרה. כתוצאה מהצלחותיה המיניות והתככניות גורמת אסתר להוצאתו להורג של ראש הממשלה הראשון שניסה לממש את הפתרון הסופי של השאלה היהודית, על ידי השמדת היהודים בכל ארצות הקיסרות העולמית בה שלט. המשחק הספרותי שביצירה הספרותית ”מגילת אסתר ” משתף ומשעשע ומרגש את קוראי ושומעי המגילה מזה מאות רבות של שנים בערב חג הקרנבל היהודי - חג משחקי ההתחפשות, השתייה לשכרה,
|
הצגות התיאטרון של ה”פורימשפיל” מהן התפתחה אמנות התיאטרון היהודי החדש. המסרים הרעיוניים - והלא דתיים - המועברים באמצעות המשחק הספרותי לתודעתו של הקורא, מהוים אחד הגורמים העיקריים ביצירת החוויה הספרותית מיצירה זו, שהיא בעלת משמעות בעינינו לא רק ”כמשחק ספרותי”, אלא גם בגלל מסריה הרעיוניים הבעייתיים (הסכנה האורבת ליהודים, הנקמנות הנוראה והאכזרית שהם מסוגלים לה בפרעות שהם עורכים בשכניהם לאחר ביטול גזירת ההשמדה, התפקיד של היחיד בהיסטוריה וכד’). ”אסתר” מהווה אחת הדוגמאות הרבות של יצירות ספרותיות בתנך שאינן כוללות בהכרח כוונה דתית מונותאיסטית, ואינן מכוונות לשכנע את הקורא בכוחו ובהשפעתו של יהוה. בני אדם פועלים ביצירות ספרותיות תנכיות אלה מיוזמתם, מבחירתם החופשית, חותרים לתוצאות הרצויות על ידם ונושאים באחריות בלעדית להצלחתם או לכשלונם, כגון ביצירות המוקדשות לספורי יוסף, תמר אשת ער, רות, שמשון, אהוד, דבורה, שאול, דוד, תמר ואמנון, אבשלום, רחבעם, ירבעם ועוד רבים אחרים. (הערות העורכים, בחלק מהמקרים, כי העלילה המובאת על ידם מונעת על ידי האלוהים אינה משנה את מבנה היצירה ותוכנה והמסרים הנובעים ממנה). מה היא פרשנות הפשט וכיצד היא משרתת את קריאת התנך כספרות, למן ראשוני התרגומים של התנך ”פירושי פשט” הם יצירות המבטאות הבנה של המילים והביטויים בטקסט המפורש, כפי שמבינים אותם ומשתמשים בלשונו של המקור בחיי היומיום. התפקידים שממלאים הביטויים הלשוניים הללו מכוננים את משמעותם בתודעת המשתמשים בהם במיגוון הקשרים, והם מייחסים משמעות לביטויים שבטקסט עח סמך נסיונם סשימוש שהן עושים במילים או בביטויים דומים. דוגמה: מילות האהבה בשיר השירים ותאורי ההתעלסות של הרועה והרועה ואהובה, מובנים למשתמשים בלשון העברית, הנזקקים לביטויים אלה ודומיהם בהביעם אהבה לבני זוגם. על כן הם מבינים את שיר השירים ”כפשוטו” - משמע כשיר אהבה בין גבר ואשה, בשר ודם. כאשר שיר השירים מדבר בעברית על שדים מובן לקורא כי מדובר בחזה הנשיי ולא על משה ואהרון כבפירושי המדרש המייחסים לשיר השירים משמעות דתית. כל תרגום הוא מטבע ברייתו פירוש, וככל שתרגום התנך נאמן יותר לפרשנות הפשט של המקור - כן הוא מבטא טוב יותר את המשמעות שמייחסים המשתמשים בשפה העברית לכתוב במקור. תרגום הופך לפרשנות פשט כשהוא משתמש, בלשון לה הוא מתרגם, בביטויים הממלאים תפקידים זהים או דומים לתפקידים שממלאים אותם הביטויים בלשון המקור. כלומר: התרגום מפרש את הטקסט המקורי בדרך הפשט כשהוא בוחר מלים וביטויים לשוניים בעלי משמעות זהה או דומה למשמעויות הביטויים המתורגמים בלשון הדיבור. דוגמה: ”לא תאכל גדי בחלב אמו” (שמות כג ובדברים יד) יתורגם בדרך הפשט באופן שהקורא בלשון התרגום יבין כי התנך אוסר על בישול גדי בחלב הלקוח מאמו של הגדי. כשהתרגום סוטה מדרך פרשנות הפשט, כתרגום אונקלוס במקרה זה, הוא מתרגם לארמית: ”לא תיכלון בשר בחלב”, אשר משמעותו אינה דומה כלל לביטוי במקור, אך הוא תואם הלכה האוסרת אכילת בשר וחלב באותה ארוחה. מדרש הלכה זה הופך את הפסוק התנכי בעל המשמעות ההומניטרית הפשוטה, המובנת לכל דוברי העברית, לפסוק חדש מעיקרו, המסתיר את משמעות הפסוק שביצירה הספרותית המקורית. כל הקריאות בתנך בדרך הפשט, כולל רוב התרגומים, עיצבו ספורי בתודעת קולטיהם עלילה ודמויות המתפקדות במורשת ההיסטורית המשותפת לכל היהדויות שביהדות. כל קריאה בתנך לפי מדרשי האגדה וההלכה הרבניים, יצרו יצירות חדשות, פרקו את הרצף הספרותי בהצמידם טקסטים חדשים לפסוקים בתנך, ויצרו את תמונת המורשת הדתית של אחד מהזרמים הדתיים שביהדות. קורא שאינו מבחין בין הספור התנכי על אברהם ותולדותיו לבין הספור המדרשי על הילד המונותאיסטי אברהם המנפץ את הפסילים שבחנות האלילים של אביו - אינו מכיר את אברהם התנכי. קורא שאינו סומך על יעקב הטוען כי ראה את האל פנים אל פנים בהאבקו עמו ומייחס ליעקב מאבק עם מלאך מכונף, הלקוח ממדרשי הציורים הדתיים הקתוליים, אינו מכיר את יעקב התנכי. דרך הפשט בקריאת התנך היא הדרך המתועדת העתיקה ביותר בין דרכי קריאת התנך; החל במאה ה 3 לפני הספירה קראו מתרגמי התנך ליונית את הטקסט העברי כפשוטו, במה שקרוי ”תרגום השבעים”. האגדה בדבר התואם בין נוסחי התרגום של שבעים החכמים שעבדו בנפרד זה מזה, לפי הזמנת המלך תלמי, היא ביטוי לאמונה כי כל יצירה נתנת לקריאת פשט בינסובייקטיבית, ורק פרשנויותיה הן סובייקטיביות ושונות אלו מאלו. התרגומים ליונית ולארמית, אשר נוצרו החל מסוף האלף הראשון לפנה”ס, טרם נחתם התנך, שמשו בסיס ומקור השראה לביטויי המורשת ההיסטורית ביצירות התרבות היהודית היונית בעידן ההלניסטי, כבכתבי פילון. תרגומי התנך, המפרשים ברובם את היצירות המקוריות בדרך הפשט - מתרגומי אונקלוס ויונתן לארמית ועד התרגום ללדינו, תרגום רוזצויג-בובר לגרמנית, תרגום יהואש לאידיש, - בססו את דרך הפשט בקריאת התנך, בהיותם ”נאמנים” ברוב המקרים למקור העברי. קרי: יודעי עברית, היודעים גם את השפות אליהם תורגמו יצירות התנך, מעידים עליהם כי ברוב המקרים משמעות הביטויים בשפת התרגום דומה למשמעותם בשפת המקור. החוויה הפיוטית מהפואמה החילונית ”שיר השירים” מותנה בהפרדתו מהמדרש הדתי שהצילו מגניזה המשתמשים בעברית כלשון דיבור, הבינו את ”שיר השירים” כפשוטו - כשיר אהבה חילוני. על כן היתה מחלוקת בין חכמים דוברי עברית, ביחס להצדקת הכללתו של היצירה החילונית שיר השירים בקאנון של ספרי הקודש. המייחסים לר’ עקיבא את הצלת השיר הנפלא הזה מגניזה, במאה השניה לספירה, מייחסים לו את עורמת מדרש האגדה, שנצמד ל”שיר השירים” התנכי והפכו לשיר אהבת יהוה לכנסת ישראל, (בדומה לאוריגינס שראה בו שיר אהבה של ישו לכנסיה הקתולית). לר’ עקיבא ייחסו יחס הערצה ליצירה זו באמרה שנאמרה בשמו כי אם כל הכתובים הם קודש - שיר השירים הוא קודש קודשים. בשיר עצמו אין זכר לאלוהים או לאהבתו לעם או לכנסיה כלשהי. בשיטת המדרש, המשתילה משמעויות ביצירה הנדרשת על סמך מה שאינו כתוב ביצירה, ניתן כמובן להוסיף נושאים ותכנים לכל שיר או ספור. לפי הגרסה המדרשית הפכו היתה דמותה של הרועה הצעירה והשזופה לשכינה, שירי התעלסותה של הנערה הגלילית עם הבחור אותו אהבה, היו ללתאורי משגל אלוהים עם בת זוגתו. קריאת שיר השירים כפשוטו מעוררת חויה פיוטית נדירה מזה למעלה מאלפיים שנה. באמצעות המשחק הספרותי, הצורה והסגנון הספרותי, העלילה, הדימויים הארוטיים הבוטים והעדינות הרגשית של הביטויים השיריים בהם הם מתוארים, הצליחה יצירה חד פעמית זו להתעלות על שירי אהבה אחרים בספרות העולם, כולל מקבילותיה בשירה המצרית והמסופוטמית הקדומה, אשר ייתכן כי כמה מדימוייהם השפיעו על המשורר שיצר את שיר השירים. החוויה הפיוטית הנגרמת על ידי מכלולה של פואמה זו והאופן הפיוטי שבו היא חוגגת את אהבת החושים ורוחניותה, מתמזגת בחווית ההנאה מהצורה (הסגנון, המבנה) שבה מתגלה העלילה.
סגנונו הספרותי הייחודי של שיר השירים - עשוי, לפי ההגדרה הנ”ל של אלתר, בשימוש ייחודי ויצירתי בשמות אברי הגוף ומילים מלשון היומיום, עד היותם למסכת נעלה של ביטויי רגש ותשוקה מינית נדירים. ( מבנה היצירה - צירוף כביכול של שירים עצמאיים המתקשרים לעלילה ודמויות מתנגשות בקונפליקט דרמטי, מתמזגים לאחדות ספרותית, המגלה לקורא קורות הנערה שלא ידעה נפשה כשהוקסמה ועלתה מרכבתו של המלך (”מרכבות עמי נדיב”) מצאה עצמה בארמונו המפואר וכמהה נפשה לאהובה הרועה שהגיע ונמצא מעבר לשער הנעול, הצליחה לברוח מהארמון אך נתפשה והוכתה על ידי השומרים, כל אלה הגבירו אהבתה וזכרונות אהבתה לרועה האהוב, עד שהמלך ויתר והיא מתאחדת מחדש עם הנער הצעיר ונפרדת מרצון מכל העושר והכבוד שנתברכו בו המלך שלמה ואנשי חצרו. קליטת היצירה הספרותית כאחדות וכיחידה עצמאית ובלתי צמודה ליצירות פרשנות או מחקר, מתקופות אחרות ומעולמות רוחניים אחרים, היא חיונית לחויה הפיוטית הנגרמת על ידה. החויה הפיוטית מכוננות על ידי מכלול היצירה ומאפייניה כיצירה ספרותית: - ”המשחק הספרותי” בו משתף אותנו הסופר ומכניס אותנו כביכול לעולם ולעלילת היצירה,- העלילה המעצבת גיבורים ספרותיים ויחסיהם למציאות החברתית, - המבנה, הצורה והסגנון הספרותי האופייניים והייחודיים ליצירה זו-המסרים הרגשיים והמוסריים שאנו מייחסים ליצירה, בעת קליטתה ובמחשבה עליה,-התנאי האנושי, המתגלה ביצירה - פוטנציה אנושית להפיכת תשוקה ואהבה חושית לאהבה נאמנה ומתמסרת; כמו כל יצירה פיוטית גדולה מפגיש אותנו גם ”שיר השירים” עם מהות ”האנושי” - מושג שאין לו הגדרה אלא ביצירות פיוט ואמנות המביעות אותו. (גם יצירות מדע וטכנולוגיה הן ייחודיות לבני האדם אך רק יצירות פיוט ואמנות מתמקדות בביטוי אנושיותו). מדרשים דתיים של שיר השירים השפיעו על יצירות רבות בכל עידני ההיסטוריה של התרבות היהוית - כספרות המיסטית שנוצרה במקביל לספרות התלמודית,
|
כמו כל יצירה פיוטית גדולה מפגיש אותנו גם ”שיר השירים” עם מהות ”האנושי” - מושג שאין לו הגדרה אלא ביצירות פיוט ואמנות המביעות אותו. (גם יצירות מדע וטכנולוגיה הן ייחודיות לבני האדם אך רק יצירות פיוט ואמנות מתמקדות בביטוי אנושיותו). מדרשים דתיים של שיר השירים השפיעו על יצירות רבות בכל עידני ההיסטוריה של התרבות היהוית - כספרות המיסטית שנוצרה במקביל לספרות התלמודית, כספרות הקבלה שהמשיכה לפתח את רעיונותיה ודימוייה של הספרות המיסטית הקדומה והפליגה בהמחשותיה הארוטיות ובייחוס סמליות דתית ליחסי המין האנושיים והאלוהיים. ההתוודעות ליצירות אלה, בנפרד מהקריאה ביצירה הספרותית המקורית ”שיר השירים”, מועילה כמובן להתוודעות לתרבות הדתית היהודית, אך אין לה דבר עם החוויה הספרותית מקריאת ”שיר השירים” במקורו. ”שיר השירים” היה אם כן מקור השראה הן לספרות ולתרבות הדתית והמיסטית והן לשירה החילונית, וליצירות רבות בתרבות העברית החילונית שהתפתחה בארץ ישראל. מלחינים, משוררים, כוריאוגרפים, ציירים, ויוצרי פזמונים מתייחסים ל”שיר השירים” כאסופה של שירי אהבה חילונית - שירת אהבה חושנית ואביבית. בהתוודעותנו לתרבות העם היהודי בהווה ובעבר, יש על כן חשיבות להכיר הן את היצירה הספרותית ”שיר השירים” בדרך הפשט ובמנותק ממחקר ופרשנות דתית, והן את הספרות הפרשנית הדתית והמדרשית. דילמה מוסרית ולא מופת מוסרי היא מוקד יצירות המופת בתנך ובספרות העולם יצירות מופת בספרות אינן מציגות גיבוריהם כמופתי התנהגות מוסרית.
הגיבורים הספרותיים הראשיים ביצירות התנך מייצגים השגים גדולים כבריאת העולם הואנושות, משיגים מטרות נעלות כייסוד העם, חוקת המוסר והדת היהודית, מבלי שהדבר יפריע לסופרים להציגם גם כגיבורים חוטאים, כמו גיבורי רוב היצירות הגדולות בספרות העולם. משה רוצח מצרי ללא משפט, ורק משהיה לפליט פוליטי גולה מארצו הוא הופך למנהיג תנועת שחרור העבדים ומייסדו של העם מבני ישראל ומערב רב של משוחררים אחרים, יוצר אמנת הייסוד של העם על עקרונות מוסריים אוניברסליים כעשרת הדיברות, מה שלא מונע בעדו לקבור חיים עדת מורדים בשלטונו, או לצוות על הרג המוני של בני ישראל הרואים בעגל הזהב את האלוהים שהוציא אותם ממצרים.
יעקב - מערים על אחיו ומנשלו מהבכורה, מרמה את אביו העיור והזקן וגונב את הברכה, נכשל בליל כלולותיו לאהובת לבו ושוכב עם אחותה, נכשל בחינוך בניו ומאפשר לבנו האהוב להתנשא על אחיו. דוד - מצטרף לפלשתים במסע המלחמה שלהם נגד מלך ישראל, הורג בשיטתיות את כל משפחת המלך הראשון של ישראל ומשתלט על הממלכה, גוזל אשת אחד מקציני צבאו ומוציאו להורג בשדה הקרב, על שלא הסכים להעמיד פנים כי הוא אבי ילדו של דוד מבת שבע. עולה על כולם הגיבור הספרותי אלוהים החוטא את החטא הקדמון: איסור הדעת והמוסר, מתחרט על בריאת האנושות החוטאת ומביא מבול משמיד כמעט את כל החי שבעולם (לבד מהדגים הניצלים משום מה מזעמו), מבטל את אחדות האנושות ויכולתה לשתף פעולה בבניית מפעליה על ידי יצירת תוהו ובוהו תיקשורתי לשוני המפצל את האנושות עד היום, עונש עונשים קולקטיביים והורס הרס טוטלי ערים שלמות על צדיקיהן ותינוקותיהם שלא חטאו, עושה קנוניה עם השטן להביא שואה על איוב ומשפחתו וצאצאיו בגלל צדיקותו. גם ביצירות המופת בתרבויות העמים חוטאים הגיבורים הראשיים חטאים חמורים כנגד ערכי החברה של הקוראים בימינו, כגון: אדיפוס, מדאה, ליר, מקבת, פאוסט ואחרים. יצירות מופת ספרותיות אינן מציגות מופתים של התנהגות מוסרית. גיבוריהן מייצגים דילמות מוסריות, המוארות באור אישי וחדש. הקורא מוצב, יחד עם גיבורו הספרותי, במוקד הדילמה המוסרית המיוצגת ביצירה, בהשתתפותו ב”משחק הספרותי”. החויה הפיוטית יוצרת מודעות ייחודית לדילמה המוסרית ולערכים בהם היא נבחנת, אותם מבקש החינוך להפנים מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, בדיסרטציה שלו על הקשר בין אתיקה ואסתטיקה, טוען כי הדרמה בה מתמקדות יצירות המופת בספרות, מציגה את ההתנגשות בין המעשה לבין הראוי להעשות, בין ההיות לבין הראוי להיות, בין השאיפה לבין הראוי לשאוף אליו. הדילמה המוסרית היא ביטוי לדרמה המתפתחת בין ניגודים אלה בחיי הנפש של כל בני האדם. דילמות אלה מעוררות בעיות אקטואליות בכל דור, כגון: - האם ראוי ומותר לעבור עבירה חמורה על חוק בלתי מוסרי בעליל כפי שעשתה חוה ב”בראשית” או במלחמות ? - האם ראוי ומותר לאדם להקריב, או להיות מוכן להקריב, את בנו אהובו על מזבח אמונתו - באלוהים או בציונות? - האם ראוי לאשה לנהוג כזונה על מנת לתקן את העוול שנעשה לה על ידי חמיה כבספור תמר? - האמנם חטא הוא לשלוח לעיר רעה כנינוה (או ברלין) כפי שטען יונה, או כל אסון הנגרם לאוכלוסיה שלמה, אפילו היא רעה כאוכלוסית סדום ועמורה, הוא בלתי צודק, כפי שטען אברהם? ”ככל שגדולות יותר האנרגיה והעוצמה הבאות לידי גילוי בדרמה של ההתנגשות בין המעשה לראוי להעשות - עצום יותר הרושם המביא לסיפוק אתי ואסתטי”, טוען ברדיצ’בסקי החויה הפיוטית הנגרמת במפגש עם היצירה מיופי הביטוי (”הסגנון הספרותי”) והצורה שבה הוצגה העלילה (המבנה הייחודי) והאופן שבו עוצבו הגיבורים הספרותיים כמייצגי הדילמה המוסרית - הופכת למודעות חדשה וייחודית לדילמה המוסרית: מודעות לדילמה של אישיות גיבור היצירה המייצגת דילמה מוסרית כלל אנושית. מודעות לדילמה המוסרית המוצגת בפנינו ביצירה הספרותית מאלצת אותנו לחשוב או להגדיר מחדש את הערכים - אמות המידה להערכה והעדפה מוסרית - לפיהם אנו שופטים את המעשים ואת הראוי להעשות. מבחינה זו הופכת ההתוודעות החווייתית והתבונית ליצירות מופת ספרותיות, לאחת הדרכים להפנמת ערכים. החוויה האסתטית וההארה האתית והרעיונית מתמזגות לאחת. בחויה הפיוטית מתמזגות ההענות הרפלקסיבית לעלילה (מתח, סקרנות, חרדה, צחוק), עם ההענות האסתטית לצורתה ולסגנונה הייחודית, האמפטיה לגיבורים הפועלים ביצירה, המחשבה המתעוררת עם סבירת הדילמה המוסרית שבה הם נתונים, בהקשר ההיסטורי המיוצג ביצירה ובהקשר החברתי בו חי החווה את החויה. חוייה ספרותית המורכבת מכל אלה מותנה, בקליטת היצירה כאחדות - יצירה ספרותית שלמה, כפי שהיא מוצגת בפנינו באנתולוגיה התנכית, ובאופן מובחן ונפרד מהדיון במקורות השונים של הקטעים מהם היא עשויה. הפרדת הקריאה ביצירת הספרות בתנך מיצירות המחקר וביקורת המקרא התפתחות ביקורת המקרא והתפקיד שמלא שפינוזה בביסוס הרציונל שלה, היו לנקודת מפנה בתולדות היהדות כתרבות בזמן החדש. החשיבות הגדולה של הגישה הביקורתית אל הספרים המקודשים נובעת לא רק מהיותה אחד הגורמים הפועלים בתהליך החילון, אשר חידש את פני היהדות, ערער את השמרנות והניע שפע ומיגוון מחקרי ויצירתי במאתיים השנים האחרונות. דרכי המחקר החדשות שנפתחו בפני היסטוריונים, לינגויסטים, ארכיאולוגים וחוקרי התרבויות הקדומות, האירו את הטקסטים שבתנך כממצאים בני אלפי שנים שנתגלו ומתגלים בהווה. מכאן החשיבות הגדולה שבלימודי ביקורת המקרא, ההתוודעות השיטתית להשערות בדבר המקורות השונים שמהם התחברו קטעים שביצירות התנכיות לרצף של יצירה שלמה. הצמדת מחקרים והצעות פירוק היצירה לגורמיה, בעת הקריאה בתנך, מבטל את אפשרות החווייה הספרותית ממכלול היצירה. הצמדת קטעי והנמקות המחקר לפסוקים וקטעי יצירות תנכיות, כמו הצמדת המדרשים הדתיים לפסוקים התנכיים, מנכרת את הטקסט התנכי מקוראיו, מערערת את הזיקה של הקורא הישראלי למקורות תרבותו הלאומית. דרכי הקריאה ביצירות ספרות המפרקות אותן לגורמיהן או הופכות אותן למערכות סמנים המוצעים לפענוח מסומניהם ומסריהם הסמויים (כמו במחקרים הסמיולוגיים ודומיהם), מבטלות את אפשרות החויה הפיוטית מהמכלול, הופכות את המסומנים המשוערים עיקר ומרוקן את היצירה הספרותית מכוחה להשפיע על הקורא כיצירה ספרותית שלמה. המחקר והקיטוע של הטקסט התנכי מסייעים ליצירת השערות חדשות בדבר תהליך היווצרותו של התנך,העידנים בו נוצרו חלקיו השונים, הגורמים שתרמו ליצירתו, אך אין הוא מאפשר את המפגש של הקורא עם יצירה ספרותית שלמה כ”איוב” או רומן האבות והאמהות שבבראשית. המחלוקות בדבר ייחוס הקטעים למקורות השונים (האלוהיסטי, היהויסטי, הכהני, והמיוחס לסופר ”דברים”), עשויים לתרום רבות להבנת הרקע ההיסטורי של תעודות אלה והיחסים בין התרבויות המזרח תיכוניות העתיקות. אין ביכולתם לתרום לפתוח החוויה הפיוטית מן היצירה התנכית כיצירה ספרותית הגורמת לחוויה הוליסטית - רגשית, רעיונית, אסתטית ואתית.
|
.jpg){kind=small}
