קציה משקציה ומקיציה של היהדות
שיח בין פרופ' יגאל עילם לאברהם בורג*
בעקבות ספרו של עילם, 'קץ היהדות'

בשנה שעברה יצא לאור ספרו של יגאל עילם, 'קץ היהדות' (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב 2000). בספרו בוחן עילם את מקורותיו ואת אופיו ההיסטורי של העם היהודי, וטובע את המונח 'אומת-מדינה', כמאפיין את הקיום היהודי. לאמור, היהדות היא צירוף ייחודי של דת ואומה, תופעה שאינה קיימת אלא ביהדות. צירוף זה הוא הקובע את גורל היהדות ההיסטורית וגוזר עליה "דישדוש במעגל קסמים אכזרי והרסני, ללא סיכוי להרחבה, השפעה או יכולת קיום עצמאי". מכאן קצרה הדרך עד למסקנה כי צורת הקיום המתאימה לאומת המדינה היהודית היא הגולה, וכי הציונות, ומדינת ישראל הריבונית, ששברו את הקשר בין הדת ללאומיות היהודית ויצרו צורת קיום חדשה של 'אומת-מדינה', מציינות את 'קץ היהדות'.  
תיזה זו, ושאלות נוספות הנגזרות ממנה, עמדו במרכז שיח פומבי* שקיימו פרופ' יגאל עילם וח"כ אברום בורג. עיקרי השיח מובאים להלן. 

יגאל עילם: יהדות על קביים
התיזה העיקרית, שלה הקדשתי את עיקרי הפרקים הראשונים בספרי, באה להצביע על הסתירה הקיימת  בין הקיום הממלכתי לבין תפיסת הדת היהודית. הממלכה והדת הם תרתי ד'סתרי. הסתירה ביניהן הביאה את החורבן של בית ראשון ובית שני, שאת מרכיביהם ותוצאותיהם אנחנו חיים עד היום באופנים שונים. הרעיון שהאל, האל העליון, האל היחיד, הוא מלכו הישיר של עם ישראל, מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה. לרעיון זה ישנן השלכות קשות ומרות על התפתחותו של העם ואחריות, במידה רבה, לחורבנו.
סיפור בית ראשון הוא סיפור של חתירה בלתי נלאית של הממסד הדתי תחת ריבונות המלוכה. אני מזמין כל אחד ואחד מאתנו לחזור אל המקרא, לקרוא מהחל ועד כלה, ולגלות האם אין זה סיפור של חתירה. החתירה הזאת איננה מן הסוג המתיר לך ללכת ולנזוף בנביאים ובכוהנים. היא בהחלט עלתה בקנה אחד עם הקונספט, עם התפיסה, שלא יכלה לסבול ממלכה. מלוכה משמעה שלטון מלך בשר ודם, או מה שאמר שמואל לבני ישראל, או אלוהים לשמואל:  "לא בך מאסו כי בי מאסו למלוך עליהם". 
בימי בית שני, נגמרת הריבונות, כאשר שלוש משלחות, של שני אחים נצים, ומשלחת שלישית של הפרושים המייצגים את עם ישראל או את התפיסה הדומיננטית השלטת בה, הולכים אל פומפיוס בסוריה ומבקשים ממנו לשים קץ לריבונות הישראלית. היש מעמד  סמלי מזה?

מכאן עולה השאלה: האם משך הגולה היה תאונה? האם היה זה עניין שנכפה על עם ישראל, או שמא היתה זו צורת הקיום היחידה שהתאימה לתפיסה הדתית? אני מבקש לחזור לאברהם אבינו, ונאחז במשפט, בציווי הראשון רב המשמעות, שתודות ליושר האינטלקטואלי של מחבר המקרא דאז לא טוייח: "לך-לך מארצך ממולדתך מבית אביך".
מה פשר הצווי? אברהם נתבע לנתק את הזיקות הכי טבעיות, הכי חזקות של עם, עם ארצו ועם מולדתו. סופר המקרא השתמש בלשון של מולדת, בית אבא. משמע, הדת הולכת לחייב את עם ישראל בהתנתקות מן הזיקות הטבעיות. או אם נציג את זה בצורה יותר מתונה לכאורה, אבל חמורה דיה, כל אימת שתעמוד בפני הדת, זו מול זו, שאלת הזיקה אל הארץ והמולדת, ולמולה התביעה הדתית, תהיה ההכרעה כי יש לוותר על הארץ.
אני מזמין אתכם לקרוא את הפרקים ב'ויקרא' וב'דברים', המדברים על אלוהים הנותן את ארץ ישראל לעם ישראל. נאמר שם במפורש שהוא מתנה את הנתינה בהתנהגות טובה. הייתי ממשיל זאת לחבר לדעותי הפוליטיות, האומר לי שהוא יושב בארץ ישראל  בגלות פנימית, המסתכל החוצה ורוצה לגלות מכאן משום שהמשטר, שהתנאים לא מוצאים חן בעיניו. ולא שהדברים האלה קלים בעיני. יתכן ואני שותף מלא עם סבלו של אותו חבר, לא דמיוני. אבל אני שואל את עצמי, האם אין זו ירושה של אותה תכונה רציסיבית, של אותה גישה בסיסית שנולדה ביסוד היהדות, שהעמידה מלכתחילה תנאים לארץ ולמולדת.

קץ היהדות אינה פרוגנוזה כי אם דיאגנוזה. היהדות האורתודוכסית, זו המכונה בפי יהדות היסטורית לא הצליחה לעבור את משוכת המודרניות. התגובה שלה היתה הסתגרות.. היא עדיין איננה מצליחה בכך, אלא באמצעות קביים שאותה מספקת באופן הכי פרדוקסאלי, החילוניות. ההיסטוריה היא כולה סיפור של פרדוקס ואירוניה. מי שסיפק ליהדות ההיסטורית, שלא הצליחה ולא יכולה היתה להתגבר על מהפכת המודרניות ועל המשוכה שהמודרניות הציגה בפניה, איננה אלא היהדות החילונית. האורתודוקסיה לא יכלה למצוא מזור לבעיה מתוך עצמה. לא היו לה את הכלים למצוא את הנוסחה שתאפשר לה את ההתמודדות עם העולם המודרני. קרה כאן שבר טקטוני. היא נשארה על פלנטה אחת בשעה שלצידה נוצרה פלנטה אחרת. בפלנטה  החדשה, שהיא עוד טרום ציונית, עברו יהודים מהפך ואימצו את דרכי העולם המודרני. מתוכם יכולה היתה הציונות לצאת, ולהציע מדינה, ולהציע את החזרה לארץ. שני אלמנטים שהיו לגמרי בלתי אפשריים בקונטקסט של היהדות ההיסטורית.

היות ואנו עוסקים 'בקץ', אני מבקש לקרוא הגדרה של הערך 'מוות' שמצאתי ב-  Cambridge Paper Deck Cyclopedia. מה זה מוות (death)? "הפסקת כל פעילות תאית בגוף חי (אורגניזם). ההגדרה המדויקת שנוייה במחלוקת, ושונה אצל מערכות משפטיות שונות. היום שוב אין מסתפקים בקריטריונים כמו היעדר דופק או הפסקת פעולת הלב, היעדר נשימה, או היעדר רפלקס של קרנית העין. בהתחשב בכך שמדע הרפואה יכול להשיב לחיים אנשים שאיבדו זמנית את התפקודים האלה. ממשיכים, אם כן, להציע קריטריונים חדשים. בולט ביניהם היעדר גלי מוח בבדיקת EIG. לנושא כולו חשיבות מיוחדת בכל אותם מקרים בהם בני-אדם מחוברים למכשירי החייאה לאורך זמן בלא שיחול שינוי במצבם, ואין כלל ודאות לגבי הגדרת מצבם הקיומי".

אברום בורג: יהדות כארגז מבולגן
אני רוצה, ברשותכם, כמה מילים של הגדרה ברמת האסוציאציה. שמעתי את ההגדרה הביו-טכנית של יגאל ל'קץ היהדות'. יש לי תחושה שיש כאן נסיון להשתיל ליהדות את המוח של יגאל עילם, אבל היהדות דחתה את המוח. 
'הקץ', המילה הזאת 'קץ', היא מילה מאוד אטרקטיבית בספרות המודרניות. זה פוקיימה ו'קץ ההיסטוריה', זה ניל פרוסטמן ו'קץ הילדות', או 'קץ החינוך'. אני לגמרי לא בטוח, אגב, שהשימוש במילה 'קץ' בעברית עניינו רק קץ במובן של סוף. אני חושב שיש בעברית גם תחושות נוספות למילה קץ. שימו לב שבחלק מן הפרחים הקוץ הוא סופו של הפרח, והקיץ הוא סוף השנה, אבל אחרי-כן מתחיל מעגל חדש, כשבתוך הקוץ גם טמונים הזרעים שמולידים את הלידה החדשה, ובתומה של השנה יש את ראש השנה, ומתחיל הגלגל מחדש, ואולי בקץ אחד נגלה של היהדות טמונות התחלות רבות אחרות.

כשהייתי בצבא והגעתי למעמד של קצין, הצ'ופר הכי גדול שלנו היה שמותר לנו להחזיק במסדר את הציוד בתוך ארגז ולא בתוך קיטבג. זה נחשב לצ'ופר שרק יחידי סגולה זכו לו. והנה הגיע מסדר המח"ט. כל הקצינים  והחיילים של הגדוד עומדים במסדר, ומגיע מתן וילנאי המח"ט. לידי עומד חייל בשם שמאי, שהגיע לאחר-מכן לדרגות מאוד גבוהות בצבא. הארגז שלי מאורגן ומסודר, כיאה לבנה של משפחה מאוד ייקית. גרביים בפינה אחת, תחתונים בפינה שנייה, הרשת בפינה שלישית וכך הלאה. אצל שמאי מהומת אלוהים. נעליים, וגרביים, ומכנסים, וכובעים, הכל בבלגן גדול. מגיע מתן וילנאי, שמיסודו משתייך לאסכולה שלי, ורואה את הארגז של שמאי, וחשכו עיניו. הוא רועם עליו בקולו המתני. ואומר לו שמאי: 'המפקד, בשביל מה החייל צריך ציוד? בשביל להשתמש בו. בוא נבדוק, בורג ואני, מי מגיע ראשון לציוד. תגיד מה אתה צריך, הוא יש לו ארגז מסודר, אני יש לי ארגז מבולגן, נראה מי מגיע ראשון לציוד'. אומר לו מתן, ומתן, שיש לו את הנשמה הספורטאית הזאת אומר, 'אין שום בעיה'. 'תביאו תחתונים'. מגיע אברום בורג, מזיז את הגרביים הצידה, מזיז את הגופיות הצידה. מגיע שמאי, מבצבץ תחתון, מושך אותו החוצה, ובזה זה נגמר.
יש לי הרגשה, שבהקשר הזה, היהדות, אליבא ד'יגאל עילם, היא ארגז מסודר מדי, בשעה שהציוויליזציה היהודית היא למעשה ארגז מבולגן, שכל דיכפין יתיי ויאכל בו. אחד מושך את זה, ואחד לוקח את זה. וכטיבה של ציוויליזציה בת 35 מאות שנים יש בה הכל, מכל הסוגים. יש בה דת, ולאום, ומדינה, ומולדת, וגולה, וגאולה. כל הדברים מעורבבים בה באיזה שהם אסוציאציות כל-כך קרובות אחת לשנייה, שקשה מאוד לסדר את זה באיזושהי שכלתנות כל-כך קרה.
ישנה הנחה שמניחה, שבחייו של האדם הדתי ברמת המיקרו, וכתוצאה מכך בחייה של האומה הדתית, אלוהים הוא נוכח פעיל. כתוצאה מכך שהוא נוכח פעיל מוכחת בכל עת ההכרעה קוו-ואדיס: העם היהודי דמוקרטיה או תאוקרטיה. כך מלכתחילה, וממילא כך עד הבדיעבד היומיומי שלנו. זה נכון שלעתים זה נראה כך, וזה נכון שלעתים חסיד שוטה שאינו מבין את עומק המשמעות של יחסי אדם-אלוה בגרעין היהודי, חושב שהיות רובוט משמעו היותך מאמין. אבל אליבא ד'פרופסור ליבוביץ', אותו אני רואה כמורי ורבי, אלוהים איננו פקטור בפרקטיקה האמונית של היהודית. מן האמירה של 'לא בשמיים היא', דרך תנורו של עכנאי, בה מנסים באמצעים נסיים, כאלה ואחרים, להוכיח את נוכחותו של האלוהים, באה היהדות ואומרת לאלוהים 'רבים ויחיד, הלכה כרבים', אתה יחידו של עולם, ואנחנו רבים, הלכה כמונו אין לאלוהים מה לחפש בתהליך ההלכתי, אין לאלוהים מה לחפש בתהליך של הפרקטיקה היומיומית.
זהו מאבק מאוד גדול, כי לא כל התיזות היהודיות מקבלות אותו, אבל ללא ספק ה-mainstream של הרציונאליזם היהודי, וליבוביץ' הוא הבולט שבבולטיו, נסמך על הרמב"ם ועל חז"ל. הפרקטיקה היהודית איננה צריכה את אלוהים כנוכח יומיומי. ושרשרת האוטוריטה, שרשרת הפיקוד היהודי ברורה בנושא הזה. משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לנביאים, ונביאים לזקנים, הם מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ובכך הפכה היהדות לדמוקרטית. אין אלוהים יותר בתהליך מרגע נתינת התורה.
כל-כך הרבה אגדות, כל-כך הרבה אסוציאציות נקשרו לסוגיה זאת, ואני אספר אך אחת: עולה משה בשמי מעלה (בגמרא ערכים דף ט"ז). אלוהים נותן לו את התורה, והוא אומר לו  חוץ מהתורה שבכתב, יש חמדה שגנוזה עמי, תורה שבעל-פה. אומר לו תן לי אותה. אומר לו לא, היא מחכה למישהו שידרוש כתרי אותיות, עקיבא בן יוסף, רבי עקיבא. אומר לו  למה הוא ולא אני? מן הון להון מתגלגלת האגדה המופלאה הזאת, ולוקח אלוהים את משה רבנו ומושיב אותו בסוף שורה שמינית בבית מדרשו של רבי עקיבא. הוא מקשיב ללימוד, ואיננו מבין שום דבר ממה שמדובר שם, כנאמר, ולא היה יודע מה הם אומרים. מלמד רבי עקיבא איזושהי הלכה, וגם הם, התלמידים, אינם מבינים, והם שואלים את רבי עקיבא  רבי, מנא לך? מאיפה אתה יודע? אומר להם רבי עקיבא, הלכה למשה מסיני. יושב לו שם משה האליגורי, שעבר לשם במכונת הזמן, נוכח, ואיננו מבין.  אחר כעך נאמר, נחה דעתו של משה רבנו. המשמעות ברורה, תורה ניתנה לבני-אדם, בידך הדבר לעשותו.

ואני רוצה להמשיך במשהו עמוק יותר. הזכות של האדם המפרש פוגמת לעתים אפילו  בשלמות המונותאיסטית. אנחנו נתנו לעולם את תפיסת האלוהים האחד, את המונותאיזם. לפעמים אני אומר לעצמי, ראה זה פלא, איך אלוהים אחד מיוצג בכנסת על-ידי שש מפלגות. אבל זה סיפור שצריך לתהות עליו בעת אחרת. כך וכך שנים נאבקו בית שמאי ובית הלל ביניהם, עד כדי שפיכות דמים בבית המדרש. בשיאו של העימות יצאה בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל'. לכאורה פרדוקס. אם יש אלוהים אחד, מונו, לא סטריאו, לא קוואדרו. אם יש אלוהים אחד אז יש לו אמת אחת. יגאל ואני מתווכחים על פרשנות אמירתו של האל, ואני אומר זאת הפרשנות, והיא יכולה להיות רק אחת; והוא אומר זאת הפרשנות, והיא יכולה להיות רק אחת כי אין שתי אמיתות במונותאיזם. והנה יצאה בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'. ייתכן פלורליזם בתוך היסוד האחד של האמת. עד כדי כך מתחו את מעטפת ריבוי הדעות.

אני רוצה לטעון עוד יותר מזה. נכון ששרשרת האקזיסטנציה היהודית היא שרשרת של תפארות וחורבנים, אבל שום חורבן איננו רק הרס. כל חורבן הוא סיומו של פרק ותחילתו של פרק מפואר הרבה יותר, שלא יכול היה להיפתח בלי סיומו החד והנוקב של הפרק הקודם. אי-אפשר להבין את ניקוי המערכת האלילית של בית ראשון בלי חורבנו, שבסופו של דבר שם קץ לריבוי האלילים. אי-אפשר להבין בסופו של דבר את תום עונת הקורבנות שאליבא ד'רמב"ם היא בכלל פשרה של האלוהים עם האדם, ולא מלכתחילה, בלי חורבנו של בית שני. ואי-אפשר להבין את תחילת הציונות אלא בתוך השורש הגלותי שלה. אלמלא גירוש ספרד, לא היתה צפת; ואלמלא קבלת צפת, לא היה שבתאי צבי; ואלמלא שבתאי צבי, לא היתה נולדת ההשכלה; ואלמלא ההשכלה, לא היתה נולדת הציונות.
אומר יותר מזה. בתוך התהליך של מה שנראה כרבולוציה ציונית, של שבירת הכלים, של או-או, או גולה או משהו אחר, ישנם תהליכי משנה חבויים או גלויים, שמעידים על כך, לטעמי, שהציונות היא אבולוציה ולא רבולוציה.

אדגים את הדברים  בשני משפטים, משני גדולי דור שהשפיעו עלי מאוד, גרשום שולם ויאיר צבן. אומר גרשום שולם, בשבועת אמונים לשפה שלנו, שכתב ב1923-, בספרו 'דברים בגו'" 'אלוהים לא יישאר אילם בשפה שבה השבענו אותו אלפי שנים לחזור לחיינו'. תחשבו על המילים הראשונות של הציונות, גאולת הקרקע, וגאולת האדם, וגאולת העם. מאיפה המילה הזאת 'גאולה' לקוחה? מה, היא מילה מקרית? היא מילה סתמית? היא מילה פרווה? היא מילה טעונה ביותר. היא מילה עם אוצר מילים ואסוציאציות ודינמיקות שלקוחה מתוך העומק הפנימי של הציפייה היהודית לקץ הימים הרעים ולתחילתם של הימים הטובים, שאין בין ימינו אלו, אומר הרמב"ם בימי הדיכוי הגדול של ימי הביניים, של הרדיפות של ערב וספרד, אין בין ימינו אלו, ימי השעבוד לימות המשיח, לימות הציפייה, לימות הקץ אליו אני מחכה, אלא שעבוד מלכויות בלבד. מעולם לא ציפו לזמן אחר אלא לזמן של שלום וסוף כיבוש וזמן של איכות.

פעם  שרנו 'מעל פסגת הר הצופים'. שיר נפלא, שיר ציוני של חזרה ארצה. אין כמעט אירוע, שלא שרו אותו. השורה האחרונה של השיר הציוני הנפלא הזה אומרת: 'יבוא המשיח, יבוא'. מאיפה זה לקוח? זה הא בהא תליא. וזה עוד בציונות הברדיצ'בסקית, הברנרית, השוברת קשר, הלכאורה רבולוציונית.
במקום אחר קרה משהו נוסף. הרצל כתב את תורתו ליהדות הממלכה האוסטרו-הונגרית, ולא כל-כך קיבלו אותו. יהדות גרמניה לא קיבלה את הרצל. והוא עשה פנית פרסה ופנה למהפכנות המזרח אירופאית. והנה, המהפכנות הרוסית, על תכניה החבריים, הלאומיים והחזרה מן ההתבוללות, באה ארצה והקימה את הישות הישראלית בארץ ישראל. יהדות זו מהווה  50 אחוז מהחברה שלנו שכבר טענתי שהיא יותר אבולוציה מרבולוציה.
פעם אמר לי יאיר צבן את אחת התובנות הנוקבות ביותר כדי להבין את יהדות ארצות האיסלם. אם יהדות אשכנז נראית כמרד כנגד היהדות, הציונות של יהדות ספרד היא מימוש היהדות. אין רק יהדות אחת ואין רק ציונות אחת ואין רק ישראליות אחת. ובמובן הזה, חלק מן הקריאה של יגאל עילם את היהדות-ישראליות-ציוניות ד'עכשיו, זוהי קריאה של השבט שהקים את המדינה, אבל איננו יותר השבט הדומיננטי היחיד. ישנם עוד שבטים בארץ, עם קריאה אחרת, עם פרשנות אחרת, עם מחוייבות לא פחות גדולה, לא ליהדות ההיסטורית ולא לציונות המודרנית.

מרבים לדבר בימינו על פלורליזם. פלורליזם זה משהו כמו שהאמריקאי אומר לפעמים ברמה השטחית והמיידית  be flexible, do it my way. זה קצת נשען על האמירה הפטרנליסטית של סובלנות, ויש משהו פטרנליסטי בסובלנות. לאמור, יושבים כאן 300 איש נכבדים מאוד, שחושבים שאני מדבר דברי להג והבל, אבל אנחנו סובלנים, אנחנו נסבול אותך למרות עמדותיך. יש עומק יותר גדול. העומק היותר גדול הוא לקבל את האמת של הזולת כשוות מעמד לאמת שלי. כלומר, האמת שלי, והאמת שלך היא אותה אמת. אבל יש פלורליזם הרבה יותר מסובך. ישנן כמה וכמה תקופות יהודיות. תקופה תנ"כית, תקופה נבואית, תקופה רבנית, תקופה קבלית, תקופה גלותית. אחד הדברים המדהימים ביותר בזהות היהודית של דורנו, שכל תקופות העבר מובעות בה, כמעט בלי מלחמה פנימית. מי היה מעלה על דעתו לפני 200 שנה במזרח אירופה שחב"ד תעבור ככה בלי מלחמה של המימסד הדתי נגדה, של משיח חי? שזה ממש משיחיות שקר בהגדרה הפנימית ההלכתית שלה. אבל אנחנו מקבלים את התקופה הזאת, ואת התקופה הרבנית, ופלורליזם הוא בעצם לקבל לא רק את כל הגדרות דורנו, אלא גם את כל הגדרות העבר של העם היהודי, שבאות לידי ביטוי כולן בדורנו. הגלות בתוך ארצנו, הלאומיות בתוך ארצנו, הדתיות בתוך ארצנו, החורבניות בתוך ארצנו. הכל בא כאן לידי ביטוי, והכל קיים, הכל שריר וקיים, והכל שווה בפני המקום.

זה מביא אותי לשתי שורות אחרונות. הציונות אליבא ד'בית המדרש המסיים של יגאל עילם, בסוף ספרו, היא ציונות נכה, שרבים מצעיריה מצביעים לה הצבעת אי אמון. החיפוש הכל-כך מאסיבי של דור צעיר שנוסע להודו לחפש רוחניות, אומר שישנו מימד חסר בפרקטיקה הכל-כך עכשווית וכל-כך יישומית של 'נלבישך שלמת בטון ומלט'. חסר מימד של רוחניות טרנסדנטלית אקזיסטנציאלית, שהציונות לא ידעה לתת לו בתור מכשיר יישומי. אגב, זה קורה גם בציונות הדתית. התנועה הכי מרתקת בדור הצעיר בציונות הדתית היום, היא תנועה לא פורמאלית שנקראת 'חבקוק' - חב"ד, ברסלב, קוק וקרליבך. שילוב מרתק של שיעורי קבלה וכל מיני דברים נוספים, שאומר שהחיפוש אחר הרוחניות נמשך.
ולכן אני רוצה להציע נוסחה שלקוחה מאבי רביצקי, מלפני הרבה מאוד שנים, המדברת אלי מאד. אין רק יהדות ואין רק ציונות, צריך לחפש סינתיזה מרתקת ביניהן. אני אציע כאן אחת. הציונות היא ביטוי רצונו של העם היהודי להפסיק להיות נרדף. אני לוקח את גורלי בידיי. והיהדות, כפי שאני מבין אותה, וכפי שאני חושב שרבים מאתנו מבינים אותה, היא אמצעי המניעה שימנע ממני מלהפוך להיות רודף. רק ציונות לא תבטיח את קיומו של העם היהודי, רק יהדות לא תבטיח את קיומו של העם היהודי, ורק השילוב ביניהם יאפשר לנו לתת fair chance למאבק על העתיד הלאומי שלנו כאן בארץ.

יגאל עילם: מי משתלט על הזירה?
כשאנחנו מדברים על מי קובע ביהדות אנחנו בעצם מדברים על מי משתלט על הזירה. המצב הוא שכל אימת שעלו נושאים חשובים ושנויים במחלוקת, החל בפולמוס השמיטה בארץ ישראל ועד ימינו, מעולם לא היה לאורתודוכסים הנאורים, לרבנים הציוניים או לרבנים הלאומיים אומץ, להתייצב מול רבני היישוב הישן, או מול כל מי שהשמיע את הפסק בנחרצות מטעמה של ההלכה.
עם אלוהים אני יכול לחיות בשלום, אולם עם הרבנים אין לי  כל יכולת לחיות בשלום, ולא רק מן הטעם הוולגארי הפשוט שהם אינם אלא בני אדם בשר ודם. אלוהים לא מפחיד אותי. עם אלוהים אני יכול להסתדר. עם רבנים לא. הרבנים דוחים את כל מה שאומר אברום בורג, והם הרי שולטים בזירה. אברום לא יכול להכתיב להם שום דבר, הוא נדחק לקרן זווית. הוא אפילו לא יכול לנהל מאבק ראוי לשמו, כמו שהוא יכול לנהל התמודדות או ויכוח ראוי לשמו בפורום מעין זה.

אני מבקש להדגים את דברי באמצעות הצווי המוטל על אבותינו לטהר את הארץ מעממיה. על פי הדרש של רש"י, למה פתח בבראשית, משום שכשיבואו ויטענו כנגדנו מה עשינו, מה עוללנו לשבעת עממי כנען, ויגידו לסטים אתם שכבשתם ארצם של שבעה עמים; נגיד אנחנו, כל הארץ לה'. בשביל זה המצאנו את אלוהים. כאילו.
אי אפשר שלא להתפעל מן הערנות והרגישות המוסרית. יש כאן עניין כבד, עמוק, הטעון הצדקה. הדבר הזה הלך ונעלם לאורך היהדות. ואחד הסימנים הנוספים לכך זה עניין המוטיב המשיחי.

 אברום השמיע קריאה, כמעט פאתטית, לרוחניות. הוא נתן ביטוי לתחושה שדור צעיר, ולא רק אצלנו, בכל העולם המערבי, משווע למימד הרוחני. אני מוכן להסכים שיש פה משהו. אבל את התשובה לכמיהה הזאת לא יכולים להוציא מתוך הקנקן הסדוק של הדת היהודית.
מקובל אצלנו להתפעל - ובעניין הזה שותפים גם הציונים הלאומיים והחילונים ליהדות ההיסטורית - מכושר ההישרדות של העם היהודי. הדבר בלט מאד בדברים על הגלגל החוזר שנאמרו ע"י אברום בורג.  ואני אומר, הגלגל החוזר הזה איננו מן הדברים שצריך להתפעל מהם, כי אף-פעם אין סופרים או אין מודדים באיזה מחיר זה היה כרוך, ומה היה השלב הבא, או הגלגול הבא. אני רואה נסיגות כל הזמן, אני רואה צמצום עולמה של היהדות, עד לשבר הטקטוני. והדבר שאני נזכר בו, והוא קשור גם במוטיב המשיחי, זה אותה בדיחה על יהודי עשיר, גביר החוזר לביתו, ופניו חפויים. אשתו שואלת אותו 'מה קרה?' והוא אומר לה 'אומרים שהמשיח בא, אז מה נעשה עם כל הרכוש שלנו? צריך יהיה בימות המשיח להיפטר מן הרכוש וכל שאר הדברים'. אומרת לו אשתו 'אלוהים הציל אותנו מפרעה, הציל אותנו מהמן הרשע, הוא יציל אותנו גם מן המשיח'.

אברום בורג: מי הפקיר את המיקרופון?
השאלה שמצריכה דיון היא, לא מי ישתלט על מיקרופון הזהות בדורנו, אלא מי הפקיר אותו. מדינת ישראל, החברה היהודית בישראל, היא החברה היחידה בעולם הדמוקרטי שבו 'רוב' של 20 אחוזים מצליח לכפות את דעתו הרוחנית על 'מיעוט' של 80 אחוזים. זו תופעה מדהימה שאני לא מבין אותה לא במישור הפוליטי וגם לא במישור התרבותי.

נאמר במקורות, שסנהדרין שדנה עונש מוות אחת לשבע שנים, היתה נקרית בית דין קטלנית. אין כמעט עונש מוות אמיתי בפרקסיס היהודי. אין מחיית עמלק ואין שבעה עממים, כי בא סנחרייב ובלבל את האומות. אלפיים שנים של הומניזציה היו לערכי היסוד המאוד ימי בית-ראשונים בסביבה המזרח תיכונית. עד שבאה הקראות של בן גוריון ומחקה את כל עידוני הגולה ואת כל עידוני היהדות, גם תורת ארץ ישראל, גם תורת ירושלים וגם תורת בבל, והחזירו באיזה Ctrl-Alt-Delete, במין Reset, את כל היהדות חזרה להירואיזם של יהושע בן נון, והמצביאים, וכיבוש הארץ בבת אחת ובמעשי נסים. ומי שחוזר למיתולוגיה של יהושע בן נון חוזר גם לערכים הכהניסטיים שנטועים בתנ"ך. ומי שעיקר את העידון היהודי, הפילוסופי, המורלי, הניסיוני של ההתנסות היומיומית, היתה דווקא הציונות החילונית, שניסתה לעשות רבולוציה ויצרה סירוס רוחני.
היהדות הדתית, שבתוכה אני חי איננה נקייה, כי היהדות הדתית לגווניה, עדיין לא הגיבה להפתעה או  לטראומה,  תלוי את מי אתה שואל, שעניינה הקמת המדינה. החרדיות איננה היהדות ההיסטורית, כפי שהציונות איננה הלאומיות ההיסטורית. שתיהן תגובות מודרניות מרתקות לסקולריזציה. שם נולדו שתיהן. אחת תגובה כזאת, אחת תגובה כזאת. נכונות מאוד מצד עצמן, כמו הרפורמה, כמו הבונד, וכל מיני תגובות אחרות שניסו להגיב. בטווח הארוך נותרו הציונות והחרדיות זו מול זו. החרדיות לא תיעלם, הציונות לא תיעלם, ומכאן ואילך מחפשים עקרון חדש ליחסים שאינם מושתתים על היעלמות הזולת. לא סטטוס קוו שאני אחכה עד שאתה תיעלם, ואתה תחכה עד שאני איעלם.
מילה אחרונה. אני מאמין שצריך לחפש היטב בשיח שבין הקהל הזה, הקהל החילוני שהביאה לכאן מית"ר, לבין הציונות הדתית. זה עשוי להוליד סינתיזה מרתקת. החרדיות רכה כמו גבינה בכל הנושאים שקשורים ללאום, לארץ ישראל, לגבולות הארץ, וכו', וקשה כאבן צור בכל מה שנוגע לסוגיות של האדם בישראל. הציונות הדתית קשה כמו גרניט בכל סוגיות ארץ ישראל, וארץ ישראל השלמה והגבולות, ורכה הרבה יותר בהתייחסות לכלל ישראל. דווקא על נושא האדם בישראל, דווקא על נושא הזהות, דווקא על נושא קבלת הזולת, ניתן לייצר רוחניות ישראלית ציונית חדשה, שהמשמעות שלה תהיה שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית.

פרופ' יגאל עילם הוא מרצה למחשבת ישראל
ח"כ אברהם בורג היה יושב ראש הכנסת