התיזה של מאיר מרגלית, שעל המחנה החילוני לדחות את "מלחמת התרבות" ולשאוף להידברות ולהשגת פשרות מרחיקות לכת  עם המחנה החרדי, ובעיקר עם החרדים "הליטאים", כדי להציל את תהליך השלום, היא בבואה לדרישות הבהולות הדומות שצצו בחלק ממפלגת העבודה ומרצ, מיד לאחר הבחירות האחרונות, להעדיף את צירופה של ש"ס לקואליציית ברק, בהתחשב בכוחה המוגבר, "כדי להציל את תהליך השלום". יש כאלו, כנראה כולל מרגלית, המרחיקים לכת והטוענים, שלא רק שיש לשתף פעולה עם החרדים מסיבות פוליטיות פרגמטיות, אלא שיש גם לשאוף להידברות אתם כדי להחזירם ל"מקומם הטבעי" במחנה השלום אליו השתייכו בעבר הלא כל כך רחוק.ארץ ישראל השלמה. אגודת ישראל ההיסטורית אף פעם לא כרתה ברית עם מפא"י היונית. לכל היותר היא הסכימה להעמיד את עצמה לקנייה ע"י מפא"י לצורכי הצבעות מסוימות, כגון הארכת הממשל הצבאי על האוכלוסייה הערבית בישראל של טרום 1976. גישות כאלו אכן ממשיכות להתקיים במחנה החרדי, חוץ מאשר בחב"ד הסופר­ניצית.
חפיפה בין "היות חרדי" לשנאת ערבים
אם דברים כן השתנו במחנה החרדי בשלושת העשורים האחרונים, הרי זה דווקא בכיוון הפוך לזה שמרגלית טוען לו. חל שינוי מרחיק לכת ברחוב החרדי עד כדי הזדהות כמעט מוחלטת עם המחנה של ארץ ישראל השלמה, והתנגדות לכל פשרה עם הפלשתינאים והערבים האחרים. הסיבה העמוקה לתהליך זה הוא כנראה שנאת הגויים, הטבועה עמוק בתודעה החרדית ­ ובמקרה שלנו ה"גויים השנואים" בסביבה, הם הערבים והפלשתינאים. לעומת המובאות המעטות שמרגלית מביא, יש די והותר מחקרים המצביעים על החפיפה הכמעט מושלמת שנוצרה בעשורים האחרונים, בין היות האדם "מאד דתי" או "חרדי" להתנגדותו לכל תהליך פשרה עם הערבים, ואפילו לשנאתו את הערבים, ואת העולם המערבי, הנתפש כמנסה לכפות על ישראל תהליך התפשרות עם הערבים.
המחנות החרדיים ­ גם האשכנזים וגם המזרחים של ש"ס ­ מעולם לא היו במחנה השלום, כך שאין שום יסוד לתקווה "להחזירם הביתה".
אין שינוי באנטי­ציוניות של אגו"י
יש להתנגד נחרצות לגישות אלו לגבי החרדים "הליטאים", ועוד יותר לגבי ש"ס. מאידך, יש לברך ולחזק את ידיהם של הרוב הגדול במרצ, חלקים של מפלגת העבודה, והמפלגה החילונית החדשה, שינוי, שבשבועות הראשונים לאחר הבחירות עמדו בפיתוי והתמידו בהתנגדותם להמשך הכניעה למפלגות החרדיות, מעבר לצרכים של הפוליטיקה הפרגמטית.
לצורכי טיעונו, מביא מרגלית מספר מובאות משני מאמרים ראשיים של "יתד נאמן". אלו, אכן, מבטאים את הגישה המסורתית של רבני החרדים,  שהדגישה את החשיבות העליונה של שמירה על החיים והרכוש של יהודים מעל למטרות לאומיות וציוניות, רחמנא לצלן. גישה זו מעולם לא שייכה אותם למחנה השלום. אם כי גם לא למחנה 
הויכוח בין השמאל לימין­ מקור ההשפעה ההרסנית של החרדים
יהדות התורה מעוניינת בעיקר להבטיח את האינטרסים של הציבור שלה, ואין לה יומרות מעשיות מפליגות להחזיר את כל ישראל בתשובה. אפשר להלחם נגד הגזמותיה של מפלגה כזו, אבל יש גם אפשרות להתפשר אתה על תקציבים, חקיקה ועניינים פרגמטיים אחרים. לש"ס, לעומתה, יש בהחלט יומרות להשתלט על כל הציבור המזרחי ובהמשך גם על כל המדינה, וליהפך למפלגת שלטון. דווקא בגלל גודלה האלקטוראלי המאיים, והצלחתה לפענח את הצופן של ניצול אוצרות המדינה לצרכיה הסקטוריאליים, הכרחי קודם §לייבש" אותה מיומרות אלו ע"י הרחקה משותפות בשלטון לזמן מה, ורק אחר כך לנסות להגיע אתה לפשרות על בסיס תנאים שיוצגו על ידי הרוב החילוני. ברור היום שממדיו המפלצתיים של האיום החרדי הנוכחי על אופייה הציוני, החילוני והדמוקרטי של מדינת ישראל, נובעים לא במעט מן הויתורים מרחיקי הלכת למפלגות אלו, הן על ידי מחנה הימין והן של השמאל, שהתחרו ביניהן על ליבן של המפלגות החרדיות לאורך שני עשורים, אם כדי למושכן לתמיכה באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, או  של פשרה טריטוריאלית עם הערבים. התוצאה של תחרות זו על קידום או סיכול תהליך ההתפשרות הייתה שולית. אבל היא הייתה הרסנית לגבי השפעת העולם החרדי על אופייה של החברה והפוליטיקה הישראלית. אל לנו לחזור על טעות מתמשכת זו.