פעם היה ניתן לערוך עסקאות עם הממסד הקלריקאלי. אחרי שהקיסר הנרי הרביעי ירד לקאנוסה ועמד בינואר 1077 שלושה ימים בשלג, סלח לו האפיפיור, הסיר מעליו את החרם ואף בירך אותו ("היינריך הבן האהוב"). אמנם הפסקת האש החזיקה מעמד שנים מעטות בלבד, אולם נשיקת הזקן השיגה מודוס­ויוונדי זמני.
בישראל 1999, המצב קשה יותר. העליות לקאנוסה ד'ירושלים של בנימין נתניהו, יצחק מרדכי וקודם לכן שמעון פרס, כשהם חבושי כיפה, לא העניקו להם מחילה מלאה; לכל היותר תואר "בן אהוב" לשני הראשונים. פרס ושריו לא זכו אפילו לזה. אחדים מהם, ביניהם אהוד ברק, התפכחו והסיקו את המסקנות, אך יש שעדיין מקווים להשיג אינדולגנציה על חטאיהם: ביניהם חיים רמון, ולמרבה הפליאה גם שלמה בן­עמי. 
נכון שבלי החרד"לים (חרדים­ דתיים­ לאומיים) קשה. יחד עם שאר המפלגות החרדיות והדתיות הם מהווים כיום את לשון מאזניים בין ימין לשמאל; אבל עימם ­ אי אפשר¡ מה"ברית ההיסטורית" של מפא"י והמפד"ל לא נותר בסיס, מאחר שהתהום הפעורה היום בין דתיים לחילוניים אינה רק פוליטית; אלא גם תרבותית­פילוסופית. אם תתחולל מלחמת תרבות התמיהות הן כמו ההתנצחות בין עסקני אוראן, באלגוריה שתיאר אלבר קאמי ב"הדבר", לגבי השאלה האם קיימת סכנה של מגיפת דבר, בשעה שהרחובות כבר מלאו עכברושים מתים. 
במקום ה17- בסדרי העדיפויות
למשמע ההתבטאויות של הרבנים החרדים שך ויוסף, לפיהם חיי יהודים חשובים מאדמת ארץ­ישראל, התפתה שמעון פרס להאמין, שקיים בסיס לשיתוף פעולה עם המפלגות הדתיות והחרדיות, אולי אף לחידוש הברית עם המפד"ל. כשלון "התרגיל המסריח" (1990) צריך היה להמחיש לו, לרמון, ליוסי ביילין, לרפי אלול ולאחר מכן לשלמה בן­עמי, כי בסיס כזה איננו עוד. השאלה המדינית­טריטוריאלית ניצבת אצל החרדים במקום ה17- בסדר עדיפותם. אצלם מכריעה לא מדיניות החוץ והביטחון, אלא המעמד הדתי¯תרבותי¡ משקל מעמדן של ההתנחלויות ואף של ירושלים וחברון, בטל בשש­מאות לעומת חשיבות מספר בתי הכנסת, הישיבות, המקוואות, דינם של ענייני נישואים¯גירושים, מעמד האישה וחרם על הרפורמים "ימ"ש".
קל וחומר שלא ניתן להתפשר לגבי באך, דוסטוייבסקי והצבת רפליקה של פסל דוד בירושלים, מעשה ידי מיכאלאנג'לו. את אלה צריך למחוק, לבל יעוללו  ליהדות מה שעשו לה ההתייוונות וההשכלה. אלה, לא פחות מנישואי תערובת, יכרסמו את מהותו של העם היהודי בעיניהם. מדינה של ש"ס ויהדות התורה תצטרך להגיף את תריסיה, לנעול את שעריה ולהסתגר בדלת אמותיה. כי היא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אם מדינת ש"ס¯אגודה תכלול או לא תכלול את בקעת הירדן או את רמת הגולן, זו שאלה הנופלת בחשיבותה מ"אסון" השמעת המתיאוס­פאסיון, שריפת האחים קרמזוב וניתוץ פסל נמרוד.
השמאל הליבראלי עלול לוותר בשאלת היקף הפשרה הטריטוריאלית; הוא לא יוכל לוותר, אלא אם כן ירצה לאבד עצמו לדעת, על המלט, הפועל ירושלים, ודון ג'ובאני, ולא רק מפני שאהוד ברק אוהב מוסיקה ואופיר פינס כדורגל. זיקה לתרבות המערב ולמדעי­הטבע, סימביוזה עם העולם המתועש, ורב­שיח פוליטי עם הדמוקרטיות, הם מהותו של שמאל ליבראלי. אבל דווקא לכך הרבנים דרעי, עובדיה יוסף ומנחם שך לא יסכימו, גם אם יהיו נכונים להחזיר את שכם לפלסטינים. לכן המתינות המדינית בה נאחז בשעתו שמעון פרס, היא גשר רחוק מדי להסכם חרד"לי­ליבראלי.
אין לשמאל מה לעשות אצל החרד"לים והחרדים  
לא כן ברית חרד"ל­ימין. גם בנימין נתניהו ואנשיו רוצים בהגפת תריסים ונעילת שערים בפני המערב (מוסקבה? ניחא) והתנתקות מהדמוקרטיות המערביות. לא שיש להם משהו נגד באך ודוסטויבסקי, אם כי לא הרבה בעד, אולם דלתות פתוחות עשויות להעניק למדינות הדמוקרטיות השפעה מסוימת. השפעה פוליטית אינה מבטיחה נכסים בלבד, כמו סיוע כספי וצבאי, תמיכה מדינית וקשרי מדע; יש בצידה גם התחייבות: הכרה בזכות היריב לקבל מה שאנו תובעים לעצמנו, כמו ויתור על שטחי מולדת מסוימים. לכך אין נתניהו ואנשיו מוכנים, ולכך הם עמלו בהצלחה ראויה לציון להתנתקות מהעולם הנאור.
בכך יש לימין בסיס רחב מאוד לשיתוף פעולה, עד כדי כריתת ברית אחים עם החרד"לים והחרדים: שום זר­אויב לא יבוא בביתנו, משום שהוא יישא עמו קריאה לפשרה מדינית בתוספת אופרות, חידושי מדע וספרים. כוח הדחייה של השמאל הליבראלי לחרד"לים ולחרדים חופף, אפוא, לכוח המשיכה של הימין הלאומני¡ שום פרס, בן­עמי או רמון, גם כשהם חובשים כיפות, מתעטפים בטליתות וכרוכים בתפילין, אינם שקולים כנגד נתניהו המפוצץ  גשרים לוושינגטון ובריסל, רצוי גם לרבת­עמון. בין אם ירצה ובין אם ימאן, אין לשמאל מה לעשות אצל החרד"לים¯החרדיים. בקושי לרדת לקאנוסה. ואף זו ראינו מה תועלת יש בה...