מבוא
בשנים האחרונות עולה ומתחזקת הלאומנות הדתית ההינדית השוללת באופן חלקי או מלא את כל מה שלא דומה לה, וזאת בניגוד לסטריאוטיפים "הקלסיים" של הודו כארץ של סובלנות, דמוקרטיה ופלורליזם המאפשרת חיים משותפים לגזעים, דתות, לאומים וקהילות שונות.
התגברות הקומונליזם (כפי שזה מכונה בהודו) מתבטאת במספר תופעות:
1. צמיחת ארגונים הינדואיסטיים דתיים­פוליטיים פופוליסטיים סוחפי קולות במישור הלאומי (כמו מפלגת BJP), והמקומי (כמו במדינת מאהרשטרה).
2. מהומות בין­דתיות ומאבק על אתרים קדושים (דוגמת המהומות שאירעו סביב הרס מסגד עתיק והקמת מקדש הינדי באיודיה בדצמבר 1992).
3. מאבק נגד ארגונים דתיים נוצריים ומוסלמיים העוסקים בחינוך ובמסיונריות.
4. פיתוח צבאי קסנופובי מואץ שהגיע לשיאו בניסוי פצצה אטומית וטילים (מרץ­מאי 1999).
5. ניסיון לכפות טרנספורמציה דתית­תרבותית הינדית על המיעוטים ­ באמצעות שינוי של מושגים לאומיים, היסטוריים, ספרי לימוד וכדומה.
בשנים קודמות היו קונפליקטים חמורים בין ההינדים למוסלמים ובין ההינדים לסיקים (כמו המאבק על מקדש הזהב באמריצר ב-1994), אולם אלה נשאו אופי אפיזודי במידה רבה) להוציא את הקונפליקט עם המוסלמים ב-1947 שהביא להקמתה של פקיסטן, והקונפליקט המתמשך בג'מו וקשמיר ששם יש רוב מוסלמי. התהליך הנוכחי בהודו שונה באופן מהותי מקודמיו באשר הוא כרוך בניסיון לגבש זהות לאומית­דתית הינדית תוך התארגנות מוסדית­פוליטית שתכליתה לממש מטרה זו. השאלה היא מדוע תהליכי הבינוי הדתי­לאומי וההקצנה ההינדית פרצו בשנים האחרונות¿
הרקע
החברה ההודית היא אולי המפוצלת ביותר בעולם. קיימים בה חמישה סוגי שסעים שהם עמוקים וכוללניים במידה רבה, ללא חפיפה ביניהם. השסע הראשון הוא הפיצול הדתי, בראש ובראשונה בין הינדים (המהווים 85% מהאוכלוסיה), למוסלמים וסיקים. השסע השני נוצר מפיצול לקסטות (כ-3,000 קסטות שונות נרשמו במפקד של שנת 1931). ההבדלים בין הקסטות הם דיפוזיים ומוגדרים במישור ההתנהגותי וזה הקשור לגורל בעולם הבא ובזיקתו לעולם הזה, בלבוש, מקצוע וכדומה. על אף ששיטת הקסטות נחלשה והסולידריות הפנימית שלהן הצטמקה בשנים האחרונות, השסע והקונפליקטים בין הקסטות עדיין קיימים. גם השסע השלישי, הנובע מהפיצול למדינות, (למעשה לשבטים המדברים בלשונות שונות, שההידברות ביניהם לעתים בלתי­אפשרית), הוא חריף מאוד. יש בהודו כ-22 מדינות הנבדלות זו מזו מבחינה אתנית וכ-800 לשונות מוכרות. השסע הרביעי הוא מעמדי, בין עניים לעשירים ואנשי המעמד הבינוני) השכר הממוצע של בן המעמד הבינוני הוא כ-$500 לחודש בהשוואה לעניים שהכנסתם הממוצעת היא $350 לשנה). שסע זה חופף במידת­מה את הפיצול לקסטות ולמשכילים ואנאלפבתים (כ-65% מאוכלוסיית הודו היא פחות או יותר אנאלפבתית). השסע החמישי הוא פוליטי, ומבוסס במידה רבה על צירוף של אלמנטים לשוניים מקומיים פרימורדיאליים ואלמנטים יותר הישגיים או פונקציונאליים, המשמשים בסיס לגיוס תמיכה.
חמשת השסעים הללו התחדדו בשנים האחרונות בשל שלוש סיבות עיקריות:
1. עליית המוביליות החברתית בעקבות תהליכי עיור ושינוי בכפר, וכתוצאה מכך עליית עוצמתו של המפגש בין הקבוצות השונות. אלה הביאו לשינוי המבנה של הדמוקרטיה. בעוד שבעבר פעלה הדמוקרטיה ההודית בגושים מוגדרים, סגורים ופרימורדיאליים (כמו הארגונים הקסטאים), היום היא הרבה יותר פתוחה לתהליכי מאבק ומיקוח. התוצאה היא התרחבות השחיתות והחרפתם של קונפליקטים ומתחים בין קבוצות שונות.
2. כתוצאה מכך חלה התעצמות בכוחם של הקסטות והמעמדות הנמוכים. תהליך זה מהווה איום על שלטונם של בני המעמד הבינוני ועל יציבות המשטר.
3. השיפור היחסי שחל במצב הכלכלי בהודו בשנים האחרונות החריף את ההבדלים בין המעמדות ויצר ציפיות בקרב השכבות הנמוכות להשתתפות צודקת יותר בחלוקת העוגה הלאומית. אולם, למרות השיפור, העוגה הלאומית היא עדיין כה קטנה עד שכל חלוקה מחדש מתקיימת למעשה לפי העיקרון של סכום­אפס (יותר לך» פחות לי, ולהיפך). בנוסף לכך, מעמדות הביניים (כ-200 מיליון מתוך אוכלוסיה של מיליארד נפש בקירוב), נטלו את חלק הארי של התוספת הכלכלית השולית והותירו את השכבות הנמוכות לעתים במצב קשה יותר מבעבר. התוצאה היא התרחבות העוני והפערים בין השכבות השונות, ובמקביל עליה בציפיות ליותר שוויון.
במצב כזה היינו מצפים להחרפת קונפליקטים בין­מעמדיים. ואמנם, מאז שנות השבעים צמחו תנועות טרור מעמדיות ונראה היה שהודו נכנסת לעידן של מלחמת מעמדות. ברם, במקומה של מלחמת מעמדות (ואולי בנוסף לה) הולך ומתחזק מאז שנות השבעים ממערכת בחירות אחת לשניה גורם פרימורדיאלי קומונלי. מדובר בצמיחה של לאומיות דתית הינדית, שהביטוי הבולט ביותר שלה הוא פריחתן של תנועות דתיות פונדמנטליסטיות, שהן לעתים בעלות אוריינטציה פוליטית, כמו מפלגת הבהרטה גנטה (BJP). מפלגה זו הצליחה להעצים את כוחה מאז שנות השמונים ולאחר שזכתה בבחירות של 1998 בכ-33% מהצירים בפרלמנט, כוננה ממשלת קואליציה בראשותה שפעלה עד מאי 1999.
התכונות הבולטות של התנועות הלאומיות הדתיות בכלל, ושל מפלגת BJP והזרוע המיליטנטית שלה ה­ RSS בפרט, הן כדלקמן:
1. התבססות על אלמנטים דתיים­הינדואיסטים כמקור להזדהות תוך בינוי מיתוס של הרוב המקופח.
2. הצגתם של אלמנטים אלה כמשקפים את הזהות הלאומית ההודית בכללה, לצד הצגה של קבוצות ודתות אחרות כזרות, כובשות וכדומה (לדוגמה, השליטים המוסלמים המוגולים מן העבר מוצגים באור שלילי ביותר).
3. תרגום האלמנטים ההינדים למדיניות בתחום הפוליטי, הכלכלי והחינוכי, שפירושה כפיה וקיפוח מיעוטים.
4. מיליטנטיות המוכנה להילחם על מטרות בכל האמצעים ללא הבחנה.
צמיחת הקומונליזם
התפתחותו של קומונליזם לאומי­דתי הינדי אינה תופעה חדשה. ראשיתה בארגונים תרבותיים שהיו קיימים כבר באמצע המאה ה-18. גם התנועה הלאומית ההודית כללה מראשית קיומה אגפים לאומניים קיצוניים, אבל לאו דווקא דתיים (כמו זו שבראשות טילאק, בראשית המאה העשרים). נטיות לאומניות אלה מותנו במידה רבה בעקבות הקמת מפלגת הקונגרס בסוף המאה שעברה, ששימשה מסגרת משותפת וזירת מפגש לרוב הפלגים בהודו. יכולתה של מפלגת הקונגרס לשמש זירה כזו נבעה מכך שהיא נבנתה בראשיתה על סמלים דואליים, חילוניים, ליברליים וסוציאליסטיים מחד, ופירושים אוניברסליים לסמלים מוסלמיים והינדיים מאידך (נוסח מהטמה גנדי). כתוצאה מכך הצליחה מפלגת הקונגרס להכיל את רוב הזרמים (כולל המוסלמים) ולנהל מאבק נגד הקולוניאליזם שהיה ממוסד ופחות אלים מאשר ברוב ארצות העולם השלישי.
לקראת סוף שנות השלושים, במגמה לאחד את ההינדים והמוסלמים ולמנוע זרמים קומונליים, התגבשו הסמלים הלאומיים (בעיקר על­ידי נהרו) כחילוניים, אוניברסליים ואזרחיים במובן המערבי, תוך דחייה או טשטוש של סמלים דתיים הינדיים או מוסלמיים. גיבוש זה היה במידה רבה מנוגד לדרכו של גנדי, שפעל לבניית אחדות לאומית סביב סמלים מסורתיים, לרוב הינדיים אבל ברוח של סובלנות. סמלים אלה עוררו התנגדות גוברת בקרב המוסלמים שראו בהם סמלים הינדיים (ומצד הקיצוניים ההינדים) שראו בהם פירוש מעוות להינדואיזם "האמיתי". (כתוצאה מכך נדחק גנדי הצידה והפך בעיקר למיתוס), כאשר נהרו ממשיך להתרכז בבניית אלטרנטיבה של כמעט "דת חילונית".
דחיקתו של גנדי מאז סוף שנות השלושים והתחזקות פורמלית או אפילו וירטואלית של סמלים חילוניים ליברליים בהשראתו של נהרו, בנו לכאורה מסגרת של שיתוף פעולה שהתכחשה לקיום הקונפליקט בין הדתות, השכבות והפלגים השונים בהודו. אולם מתחת לפני הקרקע, סמלים אוניברסליים אלה היו זרים וכלליים מדי לרוב האוכלוסיה. הם לא יכלו לספק מוקדים בעלי משמעות להזדהות ולתחושת שייכות. על רקע זה גבר הניכור בין המסגרת הסמלית הפורמלית לבין הזרמים התת­קרקעיים הפרטיקולריים. כתוצאה מכך התערער במידת­מה בסיס הלגיטימציה, והתחילו להתחזק תנועות מסורתיות מיליטנטיות הינדואיסטיות (למשל, ה­ RSS). אלה הלכו והתעצמו כשהן עוברות תהליכי פוליטיזציה עד שנתגבשו בשנות התשעים, כאשר מפלגת ה­ BJP עלתה לשלטון ב-1998 היא פיתחה בהדרגה סמלים ומוסדות בעלי אופי הינדואיסטי­דתי מסורתי, והפעילה אמצעי ראווה שנועדו לגייס את התמיכה של האוכלוסיה, כולל יצירת מיתוסים מודרניים על בסיס האפוסים המסורתיים (דוגמת זה של ראמה).
הסבר לצמיחת הלאומנות הדתית ההינדית
השאלה היא מדוע התחזקה הקומונליות הדתית­פוליטית ההינדית שהיא בעיקרה פונדמנטליסטית¿ מה מושך בתנועה בעלת סמלים מסורתיים בעלי אופי טקסי טראנסצדנטלי¿ אפשר להציע ארבעה הסברים אפשריים לכך:
1. השינויים הכלכליים והחברתיים שהתרחשו בהודו בשנים האחרונות הגבירו את אי­הודאות וקשיי התמודדות בקרב רוב האוכלוסיה, והובילו להתרפקות מחודשת על סמלים וארגונים דתיים­מסורתיים קיצוניים וללאומנות ולקסנופוביה כבריחה מן המציאות הקשה.
2. בדמוקרטיה ההודית נפרצו פיצולים אין­ספור בשנים האחרונות שיצרו תחושה של אי­סדר ואנרכיה, תהליך שהגביר תחושה של אי­יציבות וחיזק חרדות. ההתרפקות על ההינדואיזם סיפקה בסיס חזק, יציב וברור כנגד החרדות הגואות.
3. רוב הקבוצות בהודו לא יכלו להזדהות עם הזהות הלאומית המוצהרת, החילונית והאוניברסלית­אזרחית, שנוסחה במונחים פחות או יותר מערביים, ולכן לא יכלה לשמש בסיס לקונצנזוס בסיסי.
4. הצמיחה של המעמד הבינוני (המשכיל) יצרה קבוצה בעלת אינטרס משוריין בקיומו של הסדר הקיים. האיום המתגבר על הדומיננטיות של מעמד זה בעקבות השינויים הכלכליים, והמבנה של הדמוקרטיה, הביאו אותם לחפש דרך שתאפשר למעמדות החלשים להזדהות עימה (מעין אופיום להמונים). הלאומיות ההינדואיסטית­דתית סיפקה בסיס יעיל לכך (אין זה מקרה שב­ BJP תומכים בני קסטות ומעמדות גבוהים ונמוכים כאחד, להוציא את הדלית­בני הקסטות הנמוכות הנחשבות כחיצוניות לשיטה).
ההתמודדות עם צמיחת הקיצוניות ההינדית
ההתמודדות של הרוב הפוליטי בעל האוריינטציה האזרחית בהודו עם צמיחתה של הקיצוניות ההינדית הלאומנית­דתית נעשית בעזרת כמה אסטרטגיות עיקריות:
1. הרחבת תהליכי רכישת ההשכלה בכלל, והאוניברסיטאית­אקדמית בפרט, לבני השכבות הנמוכות ולקבוצות אתניות ולשוניות שונות. הרחבה זו מתבצעת על­ידי פיזור של קולג'ים וכיתות­מכינות בכל הארץ, והפעלתה של אפליה מתקנת המנסה (לא תמיד בהצלחה) להבטיח שכ-50% מהמקומות באוניברסיטאות ובאדמיניסטרציה הממשלתית יישמרו לבני השכבות הנמוכות ולבני מיעוטים.
2. שימוש במערכת המשפט כמחסום בפני פעילות קומונלית בלתי­חוקית (כגון כנגד כפייתן של תכניות לימוד הינדיות).
3. ניהול מאבקים דמוקרטיים סביב נושאים ואישים כריזמטיים כגון סוניה, אשתו של המנוח רג'יב גנדי משושלת נהרו ושימוש מוגבר באמצעי תקשורת ההמונים על מנת לצמצם את אפשרות השימוש באלמנטים דתיים פולחניים קומונליים.
מידת הצלחתם של אמצעים אלה בטווח הקצר והארוך עדיין אינם ברורים דיים. עוד פחות ברורה היא מידת ההשפעה של האסטרטגיות הללו על העוני, חלוקת ההכנסה ותהליכי הפיתוח הכלכלי בהודו, העומדים ביסוד הפונדמנטליזם המתפתח.
השינוי החברתי והתרבותי האיטי העובר על הודו, ושיפור רמת הפיתוח הכלכלי, החריפו את תחושת אי­הוודאות ואת המתחים בין הקבוצות והמעמדות. דומה כי המשטר הדמוקרטי והזהות החילונית­אזרחית בהודו שוב אינם מספיקים כדי להתמודד עם שינויים אלה. ההתרפקות על הלאומנות הדתית ההינדית היא כנראה תוצאה של מצב זה ­ מעין פיתרון פונדמנטליסטי בהעדרו של טיפול נאות ויעיל במצב הכלכלי ובזיקות המסורתיות של חלק הארי של האוכלוסיה בת המיליארד.