|
ציורים משלנו: איורים לספרי ילדים של ביאליק מאת: סבינה שביד
אצלנו מתיחסים לאילוסטרציה כאל דבר תפל, כאל קפריזה של מו"ל רחב יד. גם הביקורת פוסחת עליה ועל חשיבותה. המשורר חיים נחמן ביאליק עמד על כך שכל כתביו הבלטריסטיים יצאו מאוירים. כל כתביו, ולא רק אלו המיועדים לילדים, שלגביהם נחשב האיור כאמצעי להמחשת הכתוב והגברת המוטיבציה לקריאת הספר. דרישתו של ביאליק נבעה אולי, מן החושניות של דמיונו וסגנון שיחו ומן הצורך שחש לראות את יצירותיו בתמונות פלסטיות )1(. כבר ספרו הראשון שנדפס באודסה למבוגרים, היה מלווה איורים מאת אירה יאן, ציירת שביאליק העריך מאד )2(. ביאליק הקדי שזמן ומאמץ להדרכת הציירים, כך שניתן לראות באיורי הציירים שעבדו איתו בחייו כחלק אינטגרלי מיצירתו. אחת המאיירות הראשונות לספרי הילדים של ביאליק היתה תום זיידמן-פרוייד )3(. סגנונה היה מקורי ונטה לסגנון הקישוטי. הספרים, שאוירו על ידה בהדפסי אבן, נצבעו בצבעים בהירים ושטוחים, עם מעט מאד מקומות מוצללים. הם היו פשוטים וחסכוניים מבחינת אמצעי העיצוב. הדף המצוייר לא נראה אף פעם גדוש. הציירת הסתפקה בדרך כלל, בציור דמות אחת או שתיים בנוף מסומל ומרומז, ללא פירוט וללא תיאור ריאליסטי. הדמויות היו מסוגננות, ודומות לבובות נייר דו-ממדיות, שתנועותיהן והבעותיהן מזכירות מריונטות. למשל הציור המלווה את השיר "באר" מתאר דמות של ילדה בובתית ושה, גם הוא נראה כעשוי מנייר, על רקע באר מסוגננת ופרחים מעוצבים, כמו בציור עממי תמים. איפיונים אלה, וצבעי הפסטל העדינים, המזכירים חדר ילדים נקי ומטופח, שיוו לפזמוניו של ביאליק אווירה של Nursery Rhymes המתאימים להיקרא על ידי Nanny מעומלנת סינר, לילד לבוש חליפת קטיפה, בחדר ילדים בורגני במרכז אירופה בתקופת ה- Belle Epoque. בבחירת זיידמן-פרוייד המודרניסטית כמאיירת מורגש רצונו של ביאליק, לתת אופי עכשווי ליצירותיו. בת המלך ובן זוגה ביאליק עבד עם כמה מאיירים וחשוב להזכיר במיוחד את יעקוב האפטר, משום שביאליק החשיב את ידיעת העברית שלו ואת יכולתו לצייר )4(. הוא מסר לו לאיור כמה מסיפוריו. איננו יודעים עליו הרבה אך אנו מכירים כמה מעבודותיו, ובמאמר זה אתיחס לסיפור על "בת המלך ובן זוגה" )5(. אפטר אייר את סיפוריו של ביאליק בסגנון מסולסל הידוע כ"סגנון הנעורים", שרווח באירופה בזמנו והשפיע בין היתר על כמה מן המורים בבית הספר לאמנות "בצלאל". אמנים שצירו בסגנון זה הטמיעו יסודות צורניים וקומפוזיציונים מתרבויות המזרח הרחוק, הלבנט, וגם מתרבויות עתיקות כמו התרבות המצרית והאשורית. גם אצל האפט הורגשה ה"רוח המזרחית" שאפיינה את אמני ,סגנון הנעורים", והיא נראתה לו כנראה הולמת את סיפורי ביאליק המבוססים על סיפורי המקרא ואגדות ארץ ישראל. אם נתבונן בתמונותיו, נעמוד על טיב סגנונו ועל הפירוש שהעניק ללאגדות ביאליק. למשל, באיור לסיפור "בת המלך ובן זוגה" נראית אישה בעלת תווי פנים שמיים, המצוירים מתוך אהדה לטיפוס זה (תמונה 1(. עיניה גדולות ושחורות, גבותיה העבות ואפה הנשרי, משווים לדמותה כח ופתוס. תלבשתה ש לבת המלך מזרחים ועשירה וגם המבנה בתוכו היא לכודה, מסוגנן בצורה מזרחית. בציורים אחרים בספר זה אנו רואים בניינים שטוחי גגות, מוקפי חומות ומגדלים המזכירים מינרטים או צריחי שח, כיפות ודקלים המצטרפים למעין "שוק פרסי", כפי שזה הצטייר בעיני אדם אירופי בתחילת המאה. כמובן, הדמויות האוריינטליות כביכול, לא נלקחו מעריה ורחובותיה של דמשק, או מדגמים אמנותיים קדומים, הן דמו יותר לציורי הציירים הרומנטיים באירופה. גם הארכיטקטורה והאורנמנטיקה, הזכירו את "סגנון הנעורים" האירופי ולא את הערבסק המזרחי )6(. אפטר היה רק אחד מן הציירים שנבחר לאייר את סיפוריו של ביאליק לילדים, וכמוהו היו עוד כמה שלא הזכרתי )7(. כל אחד מהם אייר רק יצירות בודדות של ביאליק, ואפשר לראות בעבודתם מעין תקופת חיפוש, שבה חיפש המשורר את הצייר המתאים שיבין לליבו וישלים את יצירותיו בציורים הקרובים לרוחו. נראה שציוריה החסכוניים, האלגנטיים, הכל-כל אירופאיים של תום זיידמן-פרוייד, לא נראו לביאליק כפרשנות הולמת לשיריו. לא נראו לו גם הציורים המסוגננים בנוסח הפסאודו-אוריינטלי ומליצי של האפטר. על ציורים כאלה אמר פעם בנוכחותו של הצייר גליקסברג )8(: "הנקודות האלה נמאסו לי כמו צנון מר". הצייר שנבחר בסופו של דבר להיות מאייר ספרי הילדים של ביאליק, היה נחום גוטמן. בת השכן מיפו גם הוא, כמו קודמיו, התחיל באיור ספרוני אגדות קטנים, עטופי נייר, שהכילו רק סיפור אחד או שניים, אך בשנת תרצ"ד )1933(, כאשר יצאו אותם סיפורים במקובץ בספר ששמו "ויהי היום", בהוצאה יפה של ספרית דביר )9(, נבחרו רק ציוריו של גוטמן לאיור הספר, ומאז ועד היום הם מלווים את כתבי ביאליק המיועדים לילדים. אמרתי קודם שביאליק טרח להדריך את מאיריו; כיוון שביאליק וגם גוטמן גרו בתל אביב בזמן כתיבת סיפורי "ויהי היום", היה ביאליק נפגש עם הציר ומדריכו בעל-פה. כך מספר גוטמן על אותן הדרכות )1(: "ביאליק היה קורא, פוסע ומרים ברכיים שאני יודע שאיבן ארוכות – אך הפעם יש להן הילוך ענקים. זה היה משחק!… הוא היה קורא, מדגים, מפרש ומרחיב, או שהפליג מחוץ לתחום הנושא כדי לקרב את הנושא ללב השומע, ברגש ובהתפעלות שהיו מזקיפים לפעמים בקוים מפתיעים את השערות המעטות והארוכות שכיסו חלק מקרחתו. מתוך כל המעש הזה הייתי רואה שתי עיניים ירוקות שלו ננעצות בי, לראות את עמדתי על דעתו ונלכדתי ברשת הדברים והיה מוסר לידי את כתב היד." לפעמים לא הסתפק ב"הצגת" הדברים והיה מוסיף רישומים משלו. לדבריו של גוטמן: "העט לא היה נשמע לו, אך ההסברים שהיה נותן היו נפלאים. לאחר מכן, כשהייתי מראה לו את הציורים, לא חיטט, לא ביקש ביאורים או שינויים. קיבלם בשלמותם. כזה היה ביאליק כפדגוג )1(. ומה עשה גוטמן הצייר אחרי הדרכותיו "הפדגוגיות" של ביאליק" מה פירוש נתן ליצירתו? מלכתחילה אפשר לציין קרבה רבה בינו לבין אמני "סגנון הנעורים" שנזכרו קודם. כמוהם הדגיש גוטמן את המרכיבים המזרחיים של העלילה, כמוהם שיחזר, כביכול, את דמויות המלכים, דוד, שלמה, פמליותיהם ושלל דמויות אגדיות כמלכת שבא, בלקיס ואשמדאי. אך המזרח של גוטמן, נופיו ודמויותיו, היו שונים מאד מאלו של קודמיו. נתבונן באיורו של גוטמן לסצנה מתוך "אגדת שלושה וארבעה" )תמונה 2(, ונשווה אותה לאותה הסצנה שצוירה כבר קודם על ידי יעקב אפטר. גם בציור זה כמו בציורו של אפטר, נראית נערה בודדת במגדל, אך במקום המטרונית הפתטית הנראית כגיבורה של טרגדיה, אנו רואים נערה צעירה, חיננית, מתולתלת שיער וחטובת גו. נכון, גם היא תומכת ראשה בידיה, גם היא מהורהרת, אך נראה שאם רק ישחררוה תקפוץ ותרוץ כאילה. יש משהו מזרחי במגדל שהבו יושבת הנערה, אך בניגוד לארכיטקטורה באיוריו של אפטר, הנראית מקושטת ומסולסלת, נראה מגדלו של גוטמן, כגג בית יפואי, מרוצף מרצפות פשוטות, והברוש והים שמאחורי המגדל, מזכירים מאד את נופה של יפו, כפי שנראתה בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה שעברה. באופן זה, מקבלת כל הסצנה בסיפורו של ביאליק פירוש מאד מודרני וקרוב מבחינת ה"ריאליה" המתוארת להווי הנוער שנולד וחי בארץ ישראל בשנות ה- 30. לגבי גוטמן אין זו אלא בת השכן מיפו, העומדת על גג בליל חמסין שטוף ירח, כי אביה אינו מרשה לה לרדת לחצר ולפגוש את מחזרה-אהובה. כך קירב גוטמן את סיפורי ביאליק לקוראיו הצברים בני אותה תקופה. שלמה המלך בדמות נער תימני גיבוריו של ביאליק, מלכי ישראל ודמויות אחרות מעולם המקרא ואגדות חז"ל לבשו צורת הדמויות המוכרות מיפו הסמוכה, מטבריה ומירושלים. דויד הרועה לבש את דמותו של נער בדווי לבוש שרוול וכפיה ונעול סנדלים תנ"כיות )תמונה 3(. הוא לא ניגן בנבל ולא לבש "מחלצות", הוא חילל כמו הנער הבדווי בחליל רועים פשוט והוא דמה מאד לנער שאפשר היה לפגוש יום-יום בשדה הבור שבקצה השכונה. שלמה הנער גם הוא הופיע, בדמות נער תימני. נערים כמוהו הכיר גוטמן בשנות ה- 20 ב"כרם" של תל אביב ובשעריים שברחובות. עיניו שחורות ומשוקדות, פאותיו ארוכות ומסולסלות והוא לבוד כתונת ארוכה. דוד אביו נראה באותה התמונה כסוחר ערבי עב-כרס ונבון פנים, ולא כדמות אגדית ומסתורית. כאלה, קרובים, מוכרים ומזרחיים, היו גם רבים מנופיו. העיר שבנה שלמה במדבר, הזכירה את נופיה ופרדסיה של יפו, ותמונות אחרות שחזרו לנגד עינינו את מראותיהן של צפת וירושלים. מכל הדברים האמורים לעיל מסתבר ההבדל בין ה"מזרחיות" של גוטמן לבין זו של קודמיו. אם אצלם היה ה"אוריינט" – מעין אגדה רומנטית מלאת פתוס מליצי, הרי אצל גוטמן הופיע המזרח כהתגשמות חלום שיבת ציון. ציוריו אינם מספרים על העבר כמשהו נכסף -אר רחוק. הם אומרים: אנו תושבי ארץ זו, יהודים וערבים כאחד, אנו גיבוריה של האגדה שקמה לתחיה לנגד עינינו. עם זאת, אין האיורים של "ויהי יום" ריאליה, מן המתרחש בפועל. המתבונן בהם מתרשם מדמיוניות התיאור, הנובעת בעיקר מסגנונו האקספרסיבי של האמן. נשוב אל "אגדת שלושה וארבעה", אותו הסיפור על "בת המלך ובן זוגה" שאייר אפטר והפעם נתבונן באיורו של גוטמן. בתמונה שלפנינו מתואר שוב המגדל, שבו כלואה בת המלך, אך הפעם אנו רואים אל כל הגג ואת הנוף שמסביבו כמו ממבט ציפור )תמונה 4(. התיאור הוא בשחור ולבן, ללא מעברים הדרגתיים, וללא נסיונות הצללה עדינים. הכל בנוי על קונטרסט בין לובן המגדל, לבין שחור חומת ההרים המקיפה אותו. שימוש כזה בצבע משווה לתמונה דרמטיות רבה. לאותה התחושה תורם גם אופן תיאור החלל, המצוייר כמו מלמעלה, בפרספקטיבה מוזרה וחדה, המקטינה מאד את הסירה והיושבים בה לעומת אלו העומדים על המגדל. פסל האריה הנורא, ודמויות השומרים פקוחי העיניים, מוסיפים לתחושת הדרמה. לפעמים כמו בציור הסירה בלב ים סוער, אופים האקספרסיוניזם של ציורי גוטמן בולט עוד יותר )תמונה 5(. גם כאן קיימים אותם ניגודי שחור ולבן, ללא מעברי צבע. אך הסערה מתבטאת בקווים המתערבלים, המתנגשים בקווים אחרים, ישרים ושבורים, כקווי הברק, קווי המשוטים והתורן. בדופן הסיפון נראים שני חורים עגולים, שהים השחור והסוער כאילו ניבט דרכם, במבע של פנים מבוהלות. תנועות הידיים המתנופפות ופיותיהם הפעורים של מלחי הספינה, ממחישים לצופה את עצמת הסערה. נראה אתכם גיבורים מול אריה שואג למרות אפיו האקספרסיוניסטי והפתטי של הציור, אין בו תחושת המליצה כמו בציורים שתיארנו קודם, משום חסכנות התיאור שאיננו גולש לסלסול לשמו, ובגלל האותנטיות של החויה המשתקפת בו. יש בתיאור זה מלוא עצמת ההתרשמות הראשונית של ילד הנפגש לראשונה עם פלאי המסע ל"לבנט" והד להתרחשויות המתוארות בזכרונותיו: "כשהגענו לחוף יפו", מספר גוטמן, "הים הכה גלים גדולים וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האניה… ראיתי סירות עולות ויורדות בים, עולות ונעלמות בין הגלים"/// )10( ציוריו של גוטמן נקיים גם מן האימה המאפיינת ציורים של האקספרסיוניסטים הגרמניים, וקרובה יותר לאקספרסיוניזם הצרפתי של ראול דיפי )בתיאורי נוף( ואוגוסט רנואר )בתיאורי נשים(. יש בה כמובן גוון מאד ייחודי וקצת גרוטסקי הגובל בקריקטורה, בייחוד באפיון הדמויות, ובתיאור מעמדים שונים. ציוריו באים לומר לקורא הצעיר: גם אני, הצייר, הייתי פעם ילד וכששמעתי סיפורים אלה דימיתי את עצמי, את נחום, כאחד מגיבורי המקרא. כך ראיתי את עצמי מזדחל בין ברכי אבנר הזקופות כזוג עמודים, כך ראיתי את עצמי, כנער שהגשר נשאו לראש המגדל בו כלואה בת המלך, כך הייתי בורח מפני אריה המהלך ברחובות העיר, קופץ ישר לתוך הבריכה מפחד שאגתו. האם אני נראה מצחיק בעיניכם? טוב, תצחקו! נראה אתכם גיבורים מול אריה שואג! ואמנם, זאת היא הרגשתו של המסתכל בציוריו של גוטמן. הילד המסתכל מוזמן להזדהות עם העולם האקספרסיבי, המתואר בציורים, להכיר את עצמו בתוך העולם האגדי הזה ולחייך. אפילו הנוף מוזמן לעשות את אותו הדבר. גם הוא מוזמן לראות את עצמו בתוך תמונותיו של גוטמן, מקפץ ומכרכר, מזדקף למרומי השמיים, נופל לתוך תהום רבה, בצורה מגוחכת ומוגזמת, כמונו, גם הוא מוזמן לחייך. לתת לסיפורי המקרא ציורים משלנו אחרי איור קובץ הסיפורים "ויהי יום" תיכנן ביאליק מפעל חדש. הוא בעצמו התחיל לעבד חלק מסיפורי המקרא ולהתאימם לקורא הצעיר. כדי להתכונן למפעל זה הזמין ביאליק מחוץ לארץ תנ"ך מאוייר עם ציוריו של דורה. גוטמן וביאליק עינו בספר יחד, ובסופו של אותו עיון פסק ביאליק ביידיש: "גוייש". כלומר – גוי. צריך לתת לסיפורי המקרא ציורים משלנו )11(. ביאליק, שהבין את ההבדל בין הפרשנות היהודית למקרא, לבין הפרשנות הנוצרית-קתולית ל"ברית הישנה" היה רגיש לניואנסים פרשנותיים-חזותיים שרבים ממורי המקרא כלל אינם מבחינים בהם )12(. גוטמן התבקש לאייר גם את הסיפורים ברוח חדשה, אך הוא חשש. ביאליק תיאר בפני גוטמן כיצד הוא דמיין לעצמו סיפורים אלה בהיותו ילד והוא הוסיף: "לו ראיתי בעיני מדבר לפני שכתבתי את "מגילת האש" – אפשר שלא הייתי כותב את "מגילת האש". גוטמן קיבל על עצמו גם משימה זו וצייר את הפירוש שלו למקרא. הוא התמקד בתיאור הדמויות מתוך נסיון לתפוס את האישיות שמאחורי "הגיבור התנ"כי". הוא הדגיש סצנות שהיו קרובות לאקטואליה של שנות ה- 30, כגון: "היעשותם של שבטים נודדים לעם אחד", הכל תוך הדגשת אור השמש החזק של ארץ ישראל וללא "אלומות אור בימתיות, נוסח דורה" )13(. זוהי לדעתי האינטרפרטציה שנתן גוטמן הצייר "הישראלי" לסיפוריו של ביאליק המבוססים על מקורות עתיקים, כמו סיפורי המקרא ואגדות חז"ל. ביאליק לא הסתפק בעיבוד המקורות העבריים הקלסיים והתאמתם לילדים, הוא כתב למענם גם ספרות מקורית. ב- 1933 יצא הקובץ "שירים ופזמונות" )14(, גם הוא עם איוריו "הישראליים" של גוטמן. למשל, לשיר: "לכבוד שבת" שאלה מילותיו: "אמי יצאה אל השוק \ לקנות צרכי שבת \ אמי שבה מן השוק \ ואיתה צרכי שבת \ מה? \ סולת, בשר, דגים, פירות \ לכבוד שבת, לכבוד שבת" – צייר גוטמן תמונה צבעונית טובלת בצהוב ובתכול, עם צללים סגולים כהים, האופייניים כל-כך לנופנו שטוף השמש וציורי הציירים הישראליים מתוך בוגרי בצלאל הראשונים. בתמונה נראה שוק המזכיר את השוק של יפו או טבריה, והטיפוסים המאכלסים שוק זה, רחוקים מטיפוסי העיירה כמרחק המפריד בין אודסה לצפת )תמונה 6(. למעשה, זוהי תמונת שוק ישראלית מלפני 70 שנה, וכמוה נראים רבית מרישומיו של גוטמן המעטרים את הספר. לבוש של ילדות מאושרת כאשר מדובר באינטרפרטציה אנו שואלים את עצמנו – עד איזה גבול? האם מותר לאינטרפרטציה להוציא את הכתוב מהקשרו? המותר לה "לסלפו"? האם בשיר הערש "שכב עוללי" תיאר ביאליק חלוץ צעיר השב עם ערב לצריפו הקטן שבקצה המושבה, כפי שתיארו גוטמן)תמונה 7(? האם "הגד יבבית המלמד" פוגש את דני הבוטח, בכובע טמבל ישראלי, כפי שצירו הצייר? גוטמן בעצמו כותב )1( שהעיר לו ביאליק שהוא כצייר "מלביש הווי שונה ואחר לשיריו לילדים"…הווי שיש בו יותר הדגשה על קלילות, מאור פנים ושמחת חיים… של ילדות מאושרת כפי שהיא ניתנה לילדים בארץ ישראל". ביאליק השיב על כך, שהוא מתייעץ עם ציירים ומורים ואלה חושבים שהציור הולם את יצירתו, וגם הוא, ביאליק, חושב כמוהם. כעדות תשמש ההקדשה שכתב המשורר לגוטמן בצאת "שירים ופזמונים" ב- 1933. וכך כתב לו בהקדשה: "לנחום \ ציוריך קישטו ספרי \ כעדי זהב וכחלי \ יהי לך את אשר לך \ ואת אשר לי". האם היה כאן שיקול פרגמטי, שהשפיע על ביאליק לבחור בפירושיו של גוטמן ליצירותיו המיועדות לילדים? האם רק משום שאלו מצאו חן בעיני מורים וילדים רצו בהם? נראה לי ששיקול זה היה רק אחד הגורמים, ולדעתי לא החשוב שבהם. חשובה יותר לדעתי, העובדה שביאליק הרגיש בתפיסתו של גוטמן משהו דומה מהותית )ולאו דווקא מבחינה חיצונית( לתפיסתו שלו. ביאליק לא ניסה מעולם להלביש את מראות ארץ ישראל על עולם אגדותיו. לדעתי הוא ראה את כל ההתרחשויות שתולות בנופי רוסיה ארץ ילדותו, ואת הדמויות בדמות הגויים והיהודים מבני העיירות. אף דווקא משום כל הבין שכל חוויה אמיתית, מבוססת על התנסות חזותית אותנטית, וכדי להזדהות עם תוכן מסוים נחוצה לילד לא רק התנסות רגשית, שהיצירה הספרותית מעוררת, אל גם התנסות חזותית שהיצירה מתיחסת אליה. כיון שביאליק עצמו חזה בעיני רוחו עולם של גיבורים, מלכים, רוחות ושדים בעלי דמות וצלם שנבעו מעולמן החזותי, הבין מדוע ראה גוטמן את אותן הדמויות על רקע העולם החזותי שלו, עולמו של ילד עברי בארץ ישראל בראשית המאה ה- 20. לכן, אין לראות באיוריו של גוטמן רפרודוקציה של עולמו החזותי של המשורר, אלא מרכיב שוה-ערך ליחס העדין בין מציאות ילדותו לבן הדמיון, בין הנוף הריאלי, לבין הסיפור הבדוי, שמאפיין את יצירתו של ביאליק המיועדת לילדים. ציורי גוטמן בפרספקטיבה של 70 שנים גוטמן כיוון בציוריו למזגו האקספרסיבי של המשורר, ולנעימה המבודחת האופיינים לאגדות של ביאליק. אם אמנם "הטון הוא העושה את המוסיקה", ואם האיור הוא בבחינת ליווי ליצירה, הרי גוטמן מצא בדיוק את הטון הראוי לליווי אגדותיו של ביאליק. צדק איפוא בבחירת גוטמן למאייר יצירותיו ללידים, אז לפני כ- 70 שנים. כיוון שגוטמן היה אמן בעל שאר רוח, מקוריות, וציוריו בעלי עוצמה ויופי, ממשיכים להתקיים כציורים בזכות עצמם, גם ללא הטקסים של ביאליק. אך מה דינם כאיורים ליצירת ביאליק היום, כ- 70 שנים לאחר שראו אור לראשונה? אם האיור צריך לעורר אסוציאציות חזותיות מסוימות, הקרובות להתנסות החזותית של הילד, האם ממלאים עוד ציוריו של גוטמן את תפקידם? למשל, האם דמויות הערבים שגוטמן היה קשור אליהם מילדותו, עדיין אומרות לילדינו אותו הדבר שגוטמן ביקש לומר באמצעותן? קשה להשיב על שאלות אלה רק על פי אותו סוג מידע שהיה לביאליק בשעתו, כלומר, על פי עדותם של מורים, אמנים וספרנים. בימנו אמירה כזאת נחשבת לבלתי "מדעית" ופסולה מיסודה. אך אם קורא מאמר זה קרוב אצל ילדים, הרי יודע בעצמו, כי ציוריו האהובים כל כך על רבים מן הסבים ואפילו חלק מן ההורים, אינם מושכים כבעבר את הילדים. סיבה אחת היא, לדעתי, עולם ההתנסות החזותית של הילד בשנות ה- 2000, שמורגל לציורי פרסומת גדולי ממדים בצבעים זוהרים, לספרים חדשים, בהם האיורים הם בעלי עצמה רבה ומהווים גירוי חזותי חריף. איורי הספרים הראוותניים בימנו מעמידים בצל את איוריו הקטנים יחסית וחסרי הצבעים של נחום גוטמן. גם הרגלי ההסתכלות של הילד בן זמננו, שונים מאלו של הילדים מלפני 70 שנים. באותם הזמנים הילדים היו "קוראים" איור לאט ובסבלנות, עומדים על פרטיו, מקשרים דמות אל דמות ואת כל הדמויות לסביבה. ילדינו רגילים לקלוט מראות כשלמויות, במהירות דווקא, ללא התייחסות לפרטים. כך הם רגילים להסתכל בכרזות שברחובות העיר, מהר, דרך חלון המכונית. כך הם קולטים דימויים בקולנוע ובטלוויזיה, באינטרנט, וכך אנו מלמדים אותם לקרוא את הכתוב "בשיטה הגלובלית" או בשיטת "הקריאה המהירה". האם דרך התבוננות כזאת יפה להתרשמות מלאה מציוריו של גוטמן? ספק אם ילד בעל הרגלי התבוננות עכשוויים ישים ב לספר עם איוריו של גוטמן גם אם אנו נעודד אותו לכך. מלבד ההבדל ש להרגלי ההתבוננות, יש גם הבדל בהתיחסות ילד בן המאה ה- 21 לעולם הדימויים של גוטמן. כאמור, גוטמן תאר דמויות רבות כערבים בלבוש מסורתי. אלה היו דמויות מתוך הסביבה שגוטמן גדל בה כילד ונער. בזמנו של גוטמן חיו יהודים וערבים בקירבה באותם היישובים או בשכנות קרובה כמעט בכל מקום בארץ. הקירבה הפיסית שמשה בסיס גם לקרבה אנושית להיכרות עם ההווי ואורח החיים. לפחות עד מאורעות חברון ב- 1929 היו ערביי "פלסטינה" חלק מהווי חייו של כל ילד עברי. היום, ילדינו כמעט אינם רואים ערבים בלבוש מסורתי. רוב ילדינו רואים את הערבים בעיקר בטלוויזיה מיוצגים על ידי אחמד טיבי או זמרת הנראית בדיוק כמו ריטה. גם היחסים בין היהודים והערבים השתנו. אנו וילדינו נעשינו פחות רומנטיים בכל הנוגע ביחסים בין שני העמים, ואין אנו מאמינים כפי שאולי האמין גוטמן בילדותו, שבזכות אבותינו המשותפים או בזכותם של מלכי ישראל הקדומים נזכה לקירוב לבבות. גם דמויות אחרות המשמשות כ"מודלים" לאיוריו של גוטמן נעלמו מנופה של ישראל – 2000. התימנים ארוכי הפאות, החלוצים ברובשקות רקומות אינם אומרים עוד דבר לילדינו, והאיור שתפקידו לקרב ולפרש את הטקסט, הוא בעצמו זקוק לביאור. דרוש איור חדש לכתביו של ביאליק מהי המסקנה מכל הנאמר? האם עלינו לזנוח את איוריו של גוטמן? האם ירד ערכם בעינינו, משום שסגנונם ועולם דימוייהם התיישן לגבי ילדינו ונכדינו? מובן שלא! כפי שטענתי קודם, יצירתו הגרפית של גוטמן, כמו יצירותיו באמצעי עיצוב אחרים, שמן, בצעי מים, מוזאיקה או חימר, הינה חשובה, עצמאים וקיימת בזכות תכונותיה האמנותיות. היא הינה גם ביטוי חשוב מאד, לתרבות וליצירה שצמחה בארץ ישראל בתחילת המאה, ובתור שכזאת עלינו להכירה וללמדה )15, 16(. אך כאשר מדובר באיור ליצירתו הספרותית של ביאליק, אין גוטמן יכול להשאר מאיירו העיקרי והכמעט יחיד. יצירות קלאסיות שמשו תמיד מקור השראה לדורות של אמנים וזכו לאינטרפרטציות שונות. אנו עדים להופעתם המחודשת והמאוירת של ספרי אגדות קלסיים, של סיפורי מיתולוגיה, אגדות אלים, נדמה לי שגם הקלסיקה שלנו ראויה לאינטרפרטציה, טקסטואלית וחזותית. בגלל החשיבות שיש להנחלת מורשתנו התרבותית הקלסית דווקא לדור הצעיר, היינו צריכים לראות את כתביו של ביאליק מאויירים מחדש. הערות ביבליוגרפיות 1. גוטמן נ. – איך עבדתי עם ביאליק על הציורים לספריו, מאזניים כרך ט' עמ' 147-150. 2. ינאית בן-צבי ר. – אירה יאן \ הוצאת ניומן 1965. 3. ביאליק ח.נ. – ספר דברים, איורים תום זיידמן-פרוייד \ הוצאת אופיר 1922. " " - עשר שיחות לילדים, איורים תום זיידמן-פרוייד \ " 1923. " " - מסע הדג, איורים תום זיידמן-פרוייד \ " 1924. ראה גם: גורדון, א. – האיור הארץ הישראלי של נחום גוטמן \ מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991. 4. איגרות ח. נ. ביאליק, תל אביב 1928, כרך 2, ע"מ 254. 5. ביאליק ח. נ. – בת המלך ובן זוגה, איורים אפטר י. \ אמנות 1923. 6. S trauss E. – Orient Painting pp.361-419 \ In: World Culture & Modern Art \ Exhibition Cat. Munich 1972 \ Bruckmann Publishers, Munich. 7. Y. Zalmona – Nahum Gutman’s drawings to Bialik’s Divrei Ha ‘aggada \ In: The Israel Museum Journal, Vol. 2 Spring 1983 pp. 23-34. 8. גליקסברג, ח. – ביאליק יום יום \ דביר 1953. 9. ביאליק ח. נ. – ויהי היום, איורים נ. גוטמן \ הוצאת דביר 1953. 10. נ. גוטמן וא. בן עזר – בין חולות וכחול שמיים \ הוצאת יבנה 1981 עמ' 30. 11. שם עמ' 220 12. סבינה שביד – על שילוב יצירות אמנות בהוראת תנ"ך \ סוגיות בחינוך, האוניברסיטה העברית, בית הספר לחינוך 1986, עמ' 42-53. 13. ראה: גוטמן: בן עזר עמ' 222. 14. ח. נ. ביאליק – שירים ופזמונות, איורים נ. גוטמן \ הוצאת דביר 1933. 15. ס. שביד – איוריו של נחום גוטמן \ הד הגן 1975. 16. " " - איורים של יוסל ברגנר למזמורים ופזמונות של ח. נ. ביאליק \ מעגלי קריאה, מרץ 1988 עמ' 77-89. אצל נחום גוטמן הופיע המזרח כהתגשמות חלום שיבת ציון. ביאליק לא ניסה מעולם להלביש את מראות ארץ ישראל על עולם אגדותיו. הוא ראה את כל ההתרחשויות שתולות בנופי רוסיה ארץ הולדתו.
|