|
מאמץ ממלכתי דרמטי נעשה בתקופה האחרונה להוציא לעם ישראל צו קריאה לפיוס לאומי. העילה דאגה נוכח הפיצול בעם, ובעיקר המחלוקת בין דתיים לחילוניים, שמביא לשנאת חינם. שסע ויריבות עלולים, חלילה, להוביל למלחמת אחים ועצם המחשבה טורדת שינה מקברניטי המדינה שחתמו על הצו בחפץ לב.
אין ספק כי הפולמוס בענייני דת יוצר פירוד ושנאה. הוא מכביד על מיזוג גלויות ומשמש סחורה עלובה במקח והממכר המפלגתי.
אוהל תורה או אוהל סיירים
ימים אחדים לפני שיצא הצו הלאומי אלינו, החליטה הכנסת ברוב קולות להסיר מעל סדר יומה את ההצעה המתונה, לחייב בני ישיבות בשירות לאומי. הרוב בכנסת הצליח אמנם לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח, אולם לא להסירה מסדר היום הלאומי שלנו. המחאה נגד החלוקה הבלתי מוצדקת בין חסיני אש, "הממיתים עצמם באוהלה של תורה", לבין אלה שצריכים לשכב בשוחות במארבים כדי להבטיח, בין היתר, את שלומם של לומדי התורה ומשפחותיהם, מצביעה על המכשול העיקרי לפיוס לאומי. ימיה של שאלה זו הם כימיה של המדינה. בכל קדנציה של הכנסת הנושא מועלה, ובכוח הרוב הקואליציוני נדחה שוב ושוב. הגיוס היחיד שלנו, כפי שהתבדח אחד הח"כים החרדים, הוא גיוס להצבעה. חמור יותר הוא מסע ההתחרדות (ההחזרה בתשובה) בקרב המתעתדים להתגייס לשורות הצבא, שתכליתו לעשות נפשות בקרבם לבחור באוהלה של תורה במקום אוהל הסיירים.
הרב ש"ך הישיש איים, כי אם יוחלט על גיוס בחורי ישיבה, הם פשוט ירדו מהארץ. אולי אין הוא יודע, אולם אף מדינה בעולם לא תציע להם תמיכה כלכלית ארוכת טווח בלי לעבוד, רק בשל רצונם לבלות את חייהם בישיבה.
צה"ל הוא צבא לאומי. את חייליו הוא מגייס על פי חוק גיוס כללי ומעמידם לשירות המדינה. מי שמשתעשע בתקווה שהפטור מגיוס לבחורי הישיבה יתקבל בחברה הישראלית לאורך ימים כגזירה משמים ולא יהיה גורם מפלג יתאכזב.
פיוס לאומי לא יוכל להיות כל עוד היהדות הדתית חותרת ללא לאות לעשות את מדינת ישראל למדינה שתתנהל כולה על פי דיני ההלכה. את הלחץ העיקרי שלהם מנקזים הדתיים אל הכנסת שרק היא, באמצעות חקיקה, יכולה לכפות הלכות דת באמצעות חוקים חילוניים. צעד בולט בכיוון זה הן ההתקפות הבלתי מרוסנות נגד הרשות השופטת, ובעיקר כלפי הערכאה העליונה שבה. חוזה המדינה בנימין זאב הרצל כתב בספרו מדינת היהודים "כל אדם בה יהיה חופשי ובלתי מוגבל באמונתו ובכפירתו כמו בלאומיותו". בחגיגות המאה לציון הקונגרס הציוני נשמטה קביעה מנחה זו, וחבל. חסימת דרכם של הזרמים האחרים ביהדות,
זולת הזרם האורתודוכסי, עומדת בניגוד לחופש הדת והמצפון המובטח על ידי חוקי היסוד שקיבלה הכנסת. מי שמדבר בשם אחדות העם היהודי חייב להכיר בזכויות הזרמים השונים בו. המדינה שראשיה מצהירים השכם והערב כמה יקרה להם אחדות העם, צריכה לתת תשתית למימוש זכויות אלה.
צו פיוס או צו פירוק
מדינת ישראל לא תוכל להתמודד עם בעיות רבות ללא אחדות העם היהודי. המדינה היא ביתו של העם היהודי למרות שלמעלה ממחציתו יושב מחוץ לגבולותיה. זוהי הזיקה ההדדית. לכן יש לדחות על הסף כל קריאה לבדלנות על רקע מחלוקת בנושאים דתיים. הממשלה יודעת זאת יפה ואף על פי כן מתנכרת לזכויותיו של כל מי שאיננו אורתודוכסי. גישה זו מקרינה מיד באור שלילי על יהדות התפוצות.
אין נכס יקר יותר משמירה על אחדות העם. אולם כדי לשמור עליו אין להסתפק בהצהרות מילוליות. האחדות צריכה להשתקף במעשים ובחלוקת האחריות. אחרת, במקום צו פיוס נצטרך להוציא צו פירוק.
|
.jpg){kind=small}
