פרשת האש הזרה אשר הציתו נדב ואביהו במשכן, והאש שיצאה מלפני ה' ושרפה אותם היא פרשה קשה, כואבת ומסובכת מאוד להסבר ולתירוץ.
מהו המעשה הקשה והחמור כל כך, שבעטיו נשרפו למוות שני בניו של אהרון, בתוך המשכן, בעת ההתכנסות החגיגית של כל העם?
האם חטאו בשוגג, האם במזיד, האם באמת חטאו? האם חטאם הוא כל כך נורא וקיצוני שהיה צורך להמיתם, ואיזה מין אלוהים הוא זה אשר מגיב באופן אכזרי כל כך?
התהיות הן קשות, גם באשר לתגובות של משה ואהרון, נוכח המקרה הטראומתי: מדוע ההצגה חייבת להימשך בכל מצב, עד כדי איסור על אהרון ובניו להתאבל ולנהוג מנהגי אבלים?
מדרשי חז"ל רבים מנסים לקעקע את יושרתם של נדב ואביהוא, אם ע"י זדון ואם בשל רשלנות פושעת, בנימוקים שונים ומשונים (חלקם מובנים וחלקם בלתי נסבלים). הרבה מאוד מדרשים מטילים דופי בהתנהגותם של נדב ואביהוא ובאורחות חייהם -כמעט בכל תחום אפשרי, להלן כמה דוגמאות:
א. "הם היו מלאי הרהורי עבירה"- ' כי בני אהרון לא היו להם נשים ומי שהוא בלא אשה מלא הרהורי עברה'( כלי יקר על ויקרא פרק טז 4).
ב. "רצו לזרז את מותם של משה ואהרון"- ' היו משה ואהרון מהלכין תחילה ונדב
ואביהוא היו מהלכין אחריהם ואומרים- מתי ימותו שני זקנים אלו ואנו נוהגים שררה תחתיהם' ( ויקרא רבה פרשה כ').
ג. " על שחצנותם הרבה"- ' הרבה נשים עגונות היו יושבות וממתינות להם, והם
סרבו לכולן ' ( תנחומא פר' אחרי מות סימן ו').
לדעתי, נדב ואביהוא נשרפו בקודש מפני, שרצונם התמים לעבוד את אלוהים סימא את עיניהם. לא היה שם זדון או רוע אלא רצון עז לדבוק בקדושה, הדבר עולה מקריאה "יחפה ונקיה" של הפסוקים.
"הם הקריבו אש זרה אשר לא ציוה אותם אלוהים" ועל כך שלמו בחייהם.
הם היו קרובים מדי לקודש הקודשים, ההדבקות בקדושה הייתה חזקה וממכרת,
אין אפשרות לתפקד ברמת קדושה אינטנסיבית כל כך, לפיכך הם נשרפו ממינון יתר של קודש הקודשים.
ארי אלון טבע את הביטוי- 'אנשי ציבור המשמשים בקודש יכולים להישרף בשל "מינון יתר של קודש הקודשים" ("דין רודף שלום על פרשת שמיני /ארי אלון הוצאת בינ"ה תשס"ב)'.
מילון 'ספיר' מגדיר את המונח "מכהן בקודש"- עוסק בעבודה ציבורית חשובה. אני רואה את הסיפור הזה כמשל ודוגמא לזירת מנהיגות באשר היא: אזרחית, דתית, כלכלית ,חברתית ורוחנית . קודש הקודשים משול למרכז העצבים של כל מערכת שלטונית, לליבה שבה מתקבלות ההחלטות הגורליות על משאבים, כוח והשפעה.
אנשי ציבור, בתחומי חיים שונים, מצווים לשרת את החברה, את הציבור, ואת הקהל במרחבים השונים.
זוהי מלאכת קודש, המחייבת איזון בין האינטרסים של הציבור, ובין האינטרסים האישיים והאגו, בין מערכת ערכים ועקרונות של אתיקה ומנהל תקין, ובין משחקי כוח ומאבקים בתוך המימסדים באשר הם (מלוכה, כנסיה, דמוקרטיה, צבא ועוד).
הפיתויים והמכשלות מזומנים לכל מי שמשרת בתפקידי ניהול ושלטון, והערכים האישיים תמיד מאותגרים ע"י מנעמי השלטון ,תחושת הכוח וסכנתאיבוד חוש המידה.
משה רבנו, שהנהיג את העם בתקופה הירואית וקשה, היה כ"כ קרוב לקודש עד "שנשרף בו" ונענש במלוא חומרת הדין.
משה אכן היה מנהיג משכמו ומעלה, אולי הגדול ביותר שהיה לעם ישראל. הוא שהה עם אלוהים פעמיים למשך תקופות ארוכות במרומי הר סיני.ייתכן שכוחו ועצמתו, הם שהיו לו לרועץ. בפרשת מי המריבה הוא לא הקפיד על מצוות ה' והכה בסלע פעמיים למרות, שנתבקש רק לדבר אליו.
מכיוון שהיה כל כך קרוב לה' נטשטשו למשה הגבולות, הוא הפסיק לשמור על מרחק בטחון מקודש הקודשים, וכך הוא נשרף בקודש. משה נענש, והתבשר כי לא ייכנס לארץ. ובהמשך למרות כל התחנונים והשתדלנות שהפעיל, הוא זז הצדה ולא חזה בכניסה לארץ המובטחת.
 

משה הוא דוגמא מובהקת למנהיג, שהצליח להתרומם לגבהים, אך נפל עמוק בסוף ימיו.
הוא סיים את חייו בצד הדרך העולה לארץ ישראל, ואפילו מקום קבורתו לא נודע.

הסינדרום הזה, של מנהיגים הנשרפים בקודש, מופיע גם בדמותם של המלכים הראשונים בעם ישראל: שאול ודוד .
הם "נשרפו בקודש" קשות. שאול טיפס אל התפקיד באופן מדורג אך מבטיח (איש משכמו ומעלה מכל ישראל), אך מהר מאוד סר חינו אצל אלוהים ושמואל. הוא השתגע ונתקף במחלת הרדיפה, הוא רדף את דוד בכל מאודו, ובסוף התאבד בקרב חסר סיכוי מול הפלשתים.
גם דוד המלך החל את פעילותו המנהיגותית בקול תופים וחצוצרות- "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", הוא נבחר ונמשח למלך על פני כל אחיו ובני משפחתו.הוא ניצח במלחמות, כבש שטחים רבים וייצב את הממלכה. אולם הוא סונוור ממעמדו וכוחו, יצריו גברו עליו, והוא שלח את אוריה החתי אל מותו כדי לזכות באשתו. מאותו רגע הוא נכווה קשות, והצרות פקדו אותו ברציפות עד סוף ימיו. (מות הבן של בת-שבע, המרד של שבע בן בכרי,המרד של אבשלום ועוד).
אותו סינדרום מופיע גם בהקמת הבית הלאומי ציוני בארץ לפני כמאה שנה. דוד בן גוריון, שהיה כ"כ דומיננטי בימים של טרום הקמת המדינה, בזמן הקמתה ובעשור הראשון לקיומה, ממש "נשרף בקודש", כשלא ידע לפרוש בזמן ולתת לאחרים לנהל את המדינה, הוא חש, שהוא והמדינה חד הם הוא היה בטוח, שכולם חייבים לציית לו ולחשוב כמותו. מרגע שחבריו לקחו כיוון אחר, ולא הסכימו עמו הוא פרש בזעם, הקים מפלגה מתחרה למפא"י והקדיש את מיטב כוחו וזמנו להתנגד ולהתנגח .
מנהיגים רבים "נשרפים בקודש" השלטון ע"י שחיתויות ומעילות. אם במקרים שאכן חטאו ואם בגלל הוצאות דיבה.
בימים אלו נראה שתופעת מנהיגים הנשרפים בקודש תפקידם, הפכה לחיזיון נפרץ
ועגום עד מאוד : התיק של הנשיא לשעבר משה קצב, התיקים של ראה"מ לשעבר אולמרט, מעשיו של שר האוצר לשעבר הירשזון ועוד ועוד.
'משל יותם' (ספר שופטים ט'), מלמד כיצד השלטון יכול לפגוע ולהזיק למנהיגים, כיצד
פרנסות הציבור מגלמת בחובה את זרעי הפורענות באופן אימננטי, דהיינו את הישרפות המנהיגים בקדושת השלטון.
"השריפה אשר שרף ה'" בפרשת שמיני מגלמת בעיני את הסכנות בהן נתון כל משרת ציבור באשר הוא.
היכולת לשרוד ולצלוח בשלום את תקופת פרנסות הציבור היא מנת חלקם של יחידי סגולה. בד"כ נופלים בדרך חללים רבים.
הניסיון הציבורי שלי נמשך כארבעים שנה ברמות תפקידים שונות .
את רוב תפקידי הציבוריים מילאתי בתוך קהילתי הקיבוצית, ואת מיעוטם במישורים אזוריים וארציים.
בגיל 19 יצאתי להיות מרכז אזור בתנועת הנוער , אחרי הצבא הדרכתי חברות נוער ועסקתי בהוראה. מאוחר יותר כהנתי מזכיר הקיבוץ ב 2 קדנציות, מנהל משאבי אנוש ורווחה, ובשנים האחרונות אני מנהל את תחום הקבורה בבית העלמין שלנו .
מתוך הניסיון הציבורי שלי ומתוך ניתוח התופעה,אני מבקש להציע כמה כללי ברזל כדי להצליח לשרת בקודש בתפקידים ציבוריים באשר הם:
• זיכרו, כי בהיותנו משרתים בקודש אין אנו הקודש עצמו אלא רק משרתיו הנאמנים באופן מוגבל ולזמן קצוב. לכן, חייבים לשמור על הפרדה והבחנה ביננו לבין התפקיד.
• רוטציה בתפקיד ניהול ציבורי איננה רק המלצה סתמית אלא כורח המציאות. "החלפת הסוסים כל כמה שנים מאווררת את האורוות" ומאפשרת צמיחה.
• עלינו להמשיך ולשרת בקודש רק כל עוד אנו מאמינים ומקיימים את ערכי היסוד לפיהם נכנסנו לתפקיד הקודש- אם זיהינו פער גדול כדאי להתנתק.

• צניעות וענוה הם ערכים חיוניים בכל מערכת, ובפרט במערכת ניהולית מנהיגותית, אגו מנופח עלול להיות כאן לרועץ- אנא שמרו והקפידו עליהן.
• אל לנו להישאר בתפקידנו רק בגלל חשש, שלא נמצא תפקיד הולם אחר- סיום תפקיד ציבורי מאפשר לנו לראות דברים שלא ראינו, לגדול ולצמוח.