|
פרשת שמיני | הרבה גלית אורן מורן
מה בין אש ההתלהבות המניעה, לעשייה, להתקדמות ולצמיחה ולאש הזרה?
|
כמי שמלווה נערים ונערות במסע אל טקס ברית המצווה שלהם, ערכתי מסע פרטי אל פרשת השבוע "שלי". כמי שהיושרה מטווה את דרכה, חשבתי שלא ייתכן שאדרוש מן הנערים והנערות דבר שלא חוויתי בעצמי.
מובא פה חלק מדרשת בת המצווה המאוחרת שלי.
נולדתי באביב, בניסן, עליו נאמר:
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם מכל חודשי השנה – חודש האביב."
וגם:
"כי-הנה הסתיו, עבר; הגשם, חלף הלך לו. הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע; וקול התור, נשמע בארצנו. התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח." (שיר השירים ב' 11-13)
ניסן הוא שמו הבבלי של החודש, אותו העלו ישראל מבבל, והוא כנראה משורש ניצן. לאחרונה גיליתי גם שהשם הטורקי לחודש אפריל הוא ניסן. חודש שכולו בסימן צמיחה, פריחה והתחדשות.
הטבע משתולל ומתפרע, כל החושים מתעוררים לנוכח שלל צבעי הפריחה וריחותיה, קולות הצפצוף, הזמזום, הקרקור, ההמיה, הפעיה ושאר קולות הטבע. אנו פושטים את בגדי החורף, ומתענגים על חום השמש, וחיים חדשים רוחשים מכל עבר. "עכשיו זמן מזמוטים לעופות ולחרקים" אמרו חז"ל. בקיצור, חודש של שמחה – ולא רק בגלל יום ההולדת שלי...
ואני, שגדלתי כילדת וכנערת טבע, מצאתי ומוצאת עד היום נחמה, השראה ואושר גדול בחוץ, במרחב, בטבע של הארץ המופלאה והקשה הזו, סוללת את דרכי הישנה-חדשה ומקווה לגדול ולהיות אדם עם שורשים ועם כנפיים.
אמנון שמוש כתב, כאילו עבורי:
אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים,
למה חייב אדם לוותר על שורשים
אם הוא חפץ בכנפיים?...
על כן, כשאהיה גדול,
אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.
ובתוך כל השמחה הזו של ניסן, יש הרבה עיסוק בדם ואש. אש המזבח,
קורבן הפסח וגם אש זרה.
פרשת השבוע שלי, פרשת שמיני, דם ואש במרכזה. אש קשה, שורפת, אכזרית.
חלקה הראשון של הפרשה, (בו נדון), עוסק באירועי היום השמיני, שאחרי שבעת ימי המילואים, הוא יום חנוכת המשכן במדבר. בתחילה מתנהל האירוע כפי שנצטווה משה: אהרן ובניו מקריבים את הקורבנות המיוחדים ליום זה; משה ואהרן יוצאים לברך את העם; וה' מתגלה לבני ישראל. ואולם אז חורגים נדב ואביהוא' בני אהרן, מן הציווי, ונכנסים לאוהל מועד כדי להקטיר קטורת, שלא נצטוו להקטיר אותה. מלפני ה' יוצאת אש ואוכלת אותם. אהרן, ובניו הנותרים, מקבלים הוראות מיוחדות כיצד להתנהג במצב זה, ונאסר עליהם להתאבל.
א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. (ויקרא י)
הדחף הראשוני שלי היה לברוח, להתרחק מהעיסוק ברצח הזה של שני פרחי הכהונה הנלהבים. הרי מה לזה ולכל השמחה והחידוש והלבלוב?
אבל בחרתי שלא, לא לברוח, ולנסות ולמצוא את דרכי בפרשה הזו, למרות הקושי. אני, באמת, מאמינה, שגם קושי גדול יכול להצמיח יופי, ואני הרי רוצה כנפיים...
אז יצאתי למסע עם האש.
אש, ע"פ מילון ספיר, היא תופעת אור וחום בגוף בוער, שלהבת. וגם כינוי לרגש עז.
האש במקרא קשורה לקדושה: הסנה הבוער, עמוד האש שלפני המחנה, הקרבת קורבן, הדלקת נרות המנורה במשכן, הקרבת הקטורת ע"י הכהן הגדול. והדוגמאות עוד רבות.
הקרבת הקטורת והדלקת נרות המנורה קשורות זו בזו בתיאור המקראי (שמות ל, ז-ט). הן אולי, הטכסים הפנימיים והמהותיים ביותר במקדש. הקטורת אינה מוקרבת במזבח שמחוץ להיכל, אלא במזבח הזהב שבתוכו.
פרשת אחרי מות, מתחילה באזכור הטרגדיה של בני אהרון:
"אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיָּמֻתוּ", מצֻוֶה הכוהן הגדול להכניס ביום הכיפורים את הקטורת לקודש הקדשים (ויקרא טז, יב-יג): "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ... וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים... וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת".
לאחר מותם של בני אהרון, מצווה הכהן הגדול להכניס ביום כיפור קטורת ריחנית בוערת לקודש הקודשים, מקום המצאו של הארון, כך שענן העשן הריחני, יגיע ויכסה גם את הכפורת – מכסהו של ארון הקודש.
פרשה זו, מחדדת עוד יותר את קדושת הקטורת והאש והשימוש בהן.
לתפיסתי, השילוב של אש פנימית וחיצונית, התלהבות בקונטקסט של קדושה, הם – הם המפתח לרגעי התעלות ושאר רוח. אלו רגעי החסד בהם אנו מצמיחים, ולו לרגעים ספורים, כנפיים.
הרב קוק, מתיחס לפעולה ספונטנית – רגשית שכזו ומכנה אותה "ספירת הבינה". בשפת הקבלה זו דרגת ההתפתחות גבוהה בה פועל האדם לא לפי חובותיו אלא באופן ספונטאני. זהו לתפיסתי מקום של חידוש, של אש היצירה.
בעסוקו בבני אהרון, שאל ישעיהו ליבוביץ כך: "האם היה חטאם בכך שעשו מה שאסור היה לעשותו, או שמא חטאם בכך שהם עשו מה שלא נצטוו לעשותו?". תוך קבלת עמדתם של אבן עזרא ושל הנצי"ב ( רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, 1893-1817), מקבל לייבוביץ ש"אש זרה" היא "אש ההתלהבות", כלומר, "עבודת ה' שהאדם נדחף אליה מתוך הבנתו והרגשתו, מתגלגלת והופכת במהותה לעבודת אלילים, שהרי למעשה אדם זה כאמור מתכוון לספק את עצמו..."
אני חולקת על לייבוביץ. לתפיסתי, אש ההתלהבות היא האש המניעה. היא הכח לעשייה ולהתקדמות ולצמיחה וללימוד. ללא התשוקה האישית והקהילתית לעשייה אי אנו באים? זוהי האש הפנימית, לא האש הזרה.
היוזמה, המעורבות והתרומה האישית המצמיחות עשייה קהילתית משמעותית, מתוארת באופן הפוך מרוח הפרשנות של לייבוביץ בספר שמות:
במהלך הכנת המשכן היתה תקופה של התלהבות סוחפת, כמו באה רוח גדולה של פעלתנות, של התנדבות, לאחר פרקים ארוכים של ציוויים פרטניים. שם, בפרשת ויקהל אנו פוגשים את העם, האנשים והנשים מבקשים בכל מאודם לבטא שותפות, יוזמה, מעורבות:
"וַיָּבאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאו לִבּו וְכל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחו אתו הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אהֶל מועֵד... וַיָּבאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב... וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּו תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתולַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים... כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ... וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה ... וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוד וְלַחשֶׁן... כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה... : (שמות ל"ה)
ניתן לחוש את המילים המובילות כמה הן מאד אישיות: 'לבו', 'רוחו'. מקורות האספקה נשמעים כל כך פרטיים: 'איש אשר נמצא איתו'. גם העשייה של הנשים הינה במעורבות אישית מאוד, גופנית. רחוק כל כך מאיזו 'חברת כח אדם'... ובמיוחד חוזרת כמעט עשר פעמים הנדיבות שאינה מודדת 'כמה אני חייב' להביא: הביאו, הביאו, הביאו.
המקום הזה, המאפשר נתינה חופשית, ללא ציווי הוא המקום המאפשר, המצמיח את הפרטי והכללי כאחד ומביא את כלל התוצרים לסינרגיה.
ואני בוחרת באש התחושות, היצר והיצירה. במבט החוקר, השואל המשתאה –המתרגש מכל אפשרות לחידוש והתחדשות.
מרים ברוך כתבה:
..." היי יוצרת את עצמך
לקראת עצמך
לקראת חסד המראה
המשקפת בהילוך איטי ואילם
תווי פניך...
היי יוצרת עצמך
לקראת העשב בחצר
לקראת פסגות הרים
סופה וגשם
ושמיים מתבהרים
אספי אספי ניצוצות
להדר את עולמך..."
הריגוש, התשוקה והאתגר, יחד עם ההתעקשות לא לוותר גם כשקשה או נראה כמעט בלתי אפשרי, הם המאפשרים לי להביא גם לנערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים, איתם אני עובדת, תכני חג ומועד בדרך, שתרגש ותחבר אותם לתרבות היהודית, הן בלמידה והן בחוויה מרגשת ומשמעותית. אני מאמינה, בכל ליבי, כי לכל אחד יש את היכולת להתרגש, ללמוד ולצמוח ועלינו, המחנכים ומנהיגי הקהילות, לא לוותר לעצמנו ולסובבים אותנו, להתעקש, ומתוך אהבה ואמונה למצוא את הדרך האישית, המיוחדת לכל אחת ואחד אל ההבנה ואל הניצוץ בעיניים. כי הניצוץ הזה נוגע בקדושה. |
| |
|
|
|
|
.jpg){kind=small}
