|
פרשת פינחס | הרב סיגל אשר (דבח)
במדבר כ"ז 1-111, בנות צלפחד: איך יוצרים שינוי?
|
|
"לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן..."
(אהוד בנאי)
הסיפור על בנות צלפחד מלמד אותנו על הכוח שב'יחד', על מהותו של שינוי, שמתחיל מלמטה, על המתח בין מסורת וחידוש, ועל האומץ לעשות מעשה.
במסגרת סיפור הגרלת הנחלות לשבטי ישראל בארץ ישראל ניגשות אל משה חמש בנות צלפחד, שאביהן מת בלא שהיו לו בנים שיוכלו לרשת אותו. מפנייתן אנו מבינים, שעד אז החוק קבע כי גברים בלבד רשאים לרשת, ולכן חששן הוא שגבר אחר מבית האב יירש את אביהן. הן מבקשות ממשה, שירשה להן לרשת את אביהן ולקבל את נחלתו, על מנת להמשיך את שמו. משה פונה ל-ה', אשר מאשר את תביעתן, מורה למשה להעביר לידיהן את נחלת אביהן וקובע את חוק הירושה, לפיו בנות יכולות לרשת את אביהן, במקרה שלא היו לו בנים2.
הסיפור מעורר שאלות, הן מבחינת תוכנו והן מבחינת מיקומו בפרשה. על ייחודיותו של הסיפור ניתן ללמוד מאזכור של בנות צלפחד כמעין רמז מקדים בפסוק 33 בפרק כ"ו במסגרת מניין העם, פסוק אשר מרמז לנו על דבר מה חשוב יותר, שעתיד להתרחש בעניינן3. בהמשך דבריי אציג מספר נקודות מבט, מסורתיות ומודרניות, המאירות את הסיפור, ואשאל מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו היום.
בנות צלפחד ניגשו אל משה ביחד. הן לא שלחו נציגה אחת שתדבר בשם כולן, וגם כשעמדו יחד הן דיברו פה אחד, בקול אחד. דיבור בו-זמנית בקבוצה הוא מיומנות הנרכשת בהרבה תרגול - זה לוקח זמן, ויש צורך בהיכרות עמוקה ובאֵמון עד שקבוצה יכולה לדבר ביחד כך שהדברים יישמעו ברורים, ושקוֹלה של אף אחת מחברות הקבוצה לא יעלה על שאר הקולות או ייעלם בהם. בנות צלפחד ידעו לעשות זאת- הן מצליחות להשיג את מטרתן משום שהן מדברות בקול אחד, והן מצליחות לדבר בקול אחד בשל קשרי האחווה שביניהן. זו איננה רק קבוצה משימתית, שיש לה מטרה חיצונית, שהקבוצה עמלה להשיגהּ, אלא הקבוצה היא מטרת עצמה. איננו יודעים מה היה אופי היחסים הפנים-קבוצתיים אצלן, אולם ניתן לשער כי בנות צלפחד לא התאגדו רק על מנת לרשת את אביהן - הליכוד ביניהן היה עמוק יותר, והדבר עזר להן כאשר פעלו ביחד על מנת להשיג את מטרתן.
לעיתים בקבוצה כל חבר/ה דואג/ת למקומו/ה, ולכן עלול להיווצר חוסר תיאום בדיבור קבוצתי, והקול הקבוצתי איננו קיים. במקרה של בנות צלפחד, הליכוד הקבוצתי יצר מצב, שבו לא רק שהקול הקבוצתי נשמע היטב ונענה, אלא שכל אחת ואחת מהבנות נזכרת בשמה. הנקודה האחרונה משמעותית, מאחר שמעטות הנשים שעליהן מספר המקרא בשמן.
בקבוצה של בנות צלפחד כל החברות שוות במעמדן- אין מישהי שהיא המנהיגה והמובילה. ההחלטות בקבוצה זו מתקבלות ע"י קונצנזוס, ולא ע"י הצבעה או יחסי כוחות אחרים - מערך הכוחות בקבוצה שקול. גם המדרשים מציגים באופן ברור את היתרון בליכודן של בנות צלפחד.
אולי הן היו יכולות לעשות זאת משום שלנגד עיניהן היתה מטרה אחת- להמשיך את שם אביהן באמצעות נחלה, שתמשיך לעבור ליורשי המשפחה4. המטרה היתה גדולה מהן. לא היו שם מאבקי אגו ודאגה לאינטרסים הפרטיים שלהן. אולי דווקא משום שלא עשו למען עצמן בלבד, זכו לכך ששמותיהן ייקראו.
הזכרת שמותיהן של כל הבנות והיחסים ביניהן עוררו שאלות אצל דרשנים. במדרש שלהלן שואל הדרשן, מדוע השמות מופיעים בסדר שונה במקומות שונים בטקסט:
"'וַתִּקְרַבְנָה... מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה'5 ולהלן הוא אומר 'וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד'6 - מה ראה לשחלפן כאן? אלא מלמד שהיו כולן שקולות זו בזו."7. הספרי זוטא מתייחס לכך שבנות צלפחד נזכרות בשמותיהן כמה פעמים, אך השמות מוזכרים לפי סדר שונה בשני המקורות. בבחינת משמעות העובדה הזו משיב הדרשן: השמות לא מופיעים בסדר קבוע, מכיוון שאין כל חשיבות לסדר אזכורן של הנשים. לא היתה בהן אחת חשובה יותר מאחותה, לא היתה אחת שקולה נשמע יותר משל אחיותיה, אלא כולן היו שוות במעמדן, בתרומתן, ואולי גם בדעתן.
במדרש מודרני בן ימינו, שחובר על-ידי רבקה לוביץ'8, יש התייחסות גם לשם של אביהן:
"'וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה' 9.
מדוע נקראו 'בנות צלופחד' בתחילה, ואחר מנאן בשמותיהן?
על שם צל ופחד שהיו בהן בתחילה. שבתחילה היו בצל אביהן, ופחדו לשאת את ראשן. משנתקרבו האחיות זו לזו, נתעצמו ונודעו בשמותיהן, שנא': 'ותקרבנה בנות צלופחד... ואלה שמות...'."
לוביץ' מתייחסת לכך שבתחילת הפסוק מדובר על "בנות צלפחד", ללא ציון שמותיהן, ואילו בהמשך הפסוק מצויינים שמותיהן של חמש האחיות. היא שואלת: מה משמעות הדבר? בנוסף לכך, לאור העובדה שנשים רבות במקרא אינן מופיעות בשמותיהן, מדוע דווקא שמותיהן של בנות צלפחד נזכרו?
התשובה שלוביץ' נותנת במדרש זה מתבססת על משחק מילים- היא מסבירה שהשם "צלפחד" הוא שם סמלי, שמורכב מהמילים "צל ופחד". לאחר מות אביהן סר משהו מהצל שהאפיל על בנותיו קודם לכן.
לוביץ' מתייחסת גם לריבוי הפעלים: וַתִּקְרַבְנָה... וַתַּעֲמֹדְנָה: צריכה להיות סיבה לציון שני פעלים. התשובה שמציעה לוביץ' היא, שהפועל 'וַתִּקְרַבְנָה' מבטא התקרבות הדדית של בנות צלפחד- הן התקרבו זו לזו- בעוד ש'וַתַּעֲמֹדְנָה' מתייחס לעמידתן מול משה וכו'.
הבנות נזכרות בשמותיהן רק לאחר, שהתקרבו זו לזו ויצרו אחווה נשית, אשר העניקה להן כוח. כוחן של בנות צלפחד בא בזכות ההתלכדות שלהן. לוביץ' מראה כי התקרבות פנימית מביאה לחוזק פנימי, ורק לאחר שמושג חוזק כזה אפשר לצאת החוצה ולבוא בדרישות כלפי גורמים אחרים.
הסיפור הזה יכול להיראות שולי וחסר חשיבות, אולם העובדה שהסופר המקראי בחר להכניס אותו מראה עד כמה חשוב ומרכזי הוא. מתוך תפישת עולם פמיניסטית לוביץ' טוענת, שהתורה ראתה מקום לפרט את שמותיהן של בנות צלפחד, מפני שבפסוק זה נמצא יסוד חשוב ועקרוני למאבקן של נשים10.
המדרש מתייחס בחיוב לפנייתן של בנות צלפחד:
"ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו"11.
סיפורן של בנות צלפחד יכול היה להיראות כסיפור פרטי וחסר עניין לציבור. אולם, גם העובדה, שאלוהים חיזק את דבריהן וגם המדרשים מראים לנו, שלפנינו סיפור, שהעניין שלו לציבור הוא רב. בנות צלפחד התאגדו ובאו ועמדו לפני הערכאות הגבוהות ביותר. הן אמרו: זוהי קבוצת השייכות שלנו, ואנו מבינות שיש לה חוקים וכללים. אולם החוקים האלה, שנועדו להסדיר את החיים החברתיים, גם עלולים לגרום נזק לחלקים מחברה זו. בנות צלפחד יצרו שינוי. יש מהפכות, שמתחילות מלמעלה, ויש כאלו שמתחילות מלמטה, מהעם. המהפכות שמתחילות מלמטה הן יציבות ועמידות יותר. הן העזו, ובתקדים שיצרו גרמו לשינוי החוק.
מערכת החוק מתגבשת בשני כיוונים- האחד הוא מן הכלל אל הפרט: ישנם חוקים כלליים, ומהם נגזרת ההתייחסות למקרה הפרטי. אדם יכול לעיין בספר חוקים ולהבין ממנו מה הדין בעניינו. הכיוון השני הוא מן הפרט אל הכלל: כאשר מתעורר צורך שהחוק איננו נותן לו מענה, יש לדון בצורך ובאפשרויות פתרון, ולעיתים בעקבות הדיון נקבע תקדים, כלל התקף לכל המקרים הדומים. כך קרה במקרה של בנות צלפחד, כאשר אלוהים לא רק שמצדיק את פנייתן, אלא אף קובע כלל חדש, התקף לגבי כל בני ישראל.
האם בנות צלפחד מהפכניות? האם הן שמרניות? מצד אחד אפשר לראות בהן מהפכניות, שהרי הן היו אסרטיביות, גילו אומץ לב והעזו לבקש מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות שיינתן לנשים בדורן. הן פנו לערכאות הגבוהות ביותר בנדון, וקיבלו "גושפנקא אלוהית" לדרישותיהן.
מן הצד השני ראוי לציין כי את כל שעשו הן עשו במסגרת הקיימת, לא ערערו על המעמד השליט ולא מרדו נגד הממסד. הן לא פותחות ומדברות בזכות עצמן, אלא בשם כבודו של אביהן, אשר לא חטא ביחד עם עדת קרח ולא מרד בסמכותו של משה, אלא מת "בחטאו"- בגלל עניין פרטי. הן מכבדות את הכללים של החברה הגברית-פטריארכלית שבתוכה הן חיות, ובאמת סיכוייהן להשיג את מטרותיהן גבוהים יותר כך מאשר אילו היו באות בשם עצמן וטוענות בזכותן של בנות לרשת את אביהן. על כן הן מדברות בשם כבודו של אביהן שנפטר, מתוך הרגשת מחוייבות ואחריות להמשכיות שמו. מאמירה זו ניתן להבין כי אילו היה לאביהן בן, והוא היה יורש אותו, הן לא היו באות בבקשה זו. הן מבקשות: ";תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ"12 כחיזוק לבקשתן, תוך אזכור הגברים שבמשפחה והדגשה כי הן לא מורדות בסדר החברתי המקובל13.
מה אנחנו, העוסקים בהתחדשות יהודית, יכולים ללמוד מכך?
ראשית, שכך יוצרים שינוי אמיתי, שמתחיל מלמטה. כל זוג שנישא בטקס חילוני, מתוך בחירה מודעת, כל קהילה שיוצרת אירועי חג ומועד המתאימים לה, כל אדם שמעז לחיות את חייו בהתאם לאמונותיו, לערכיו ולהשקפת עולמו, יוצר שינוי. כל מי ששורשיו קיימים, וממשיך להצמיח ענפים שעליהם הפרי מתחדש בכל שנה ושנה, כל אלה יוצרים שינוי. בנות צלפחד באו לפני משה וטענו את טענתן על מנת להמשיך את השושלת של אביהן, כדי שהמורשת לא תיקטע. והרי זה בדיוק מה שאנו, העוסקים בהתחדשות יהודית, מבקשים לעשות: לדאוג להמשכיות התרבות היהודית.
שנית, שאם נפעל ביחד לטובת מטרה אחת, הגדולה מהצורך של כל ארגון וארגון בנפרד, קולנו יישמע חזק וברור, ויחד עם זאת אף ארגון לא יאבד את קולו, את שמו הפרטי. הליכוד הקבוצתי מעניק לקבוצה עוצמה, המאפשרת לה להשיג את מטרותיה. עמידה ביחד כקבוצה מול גורמים חיצוניים יעילה יותר מעמידה של פרטים. זהו מצב שבתחום ניהול משא ומתן נהוג לכנותו win-win, קרי: מצב שבו כל הצדדים מנצחים, ואין מפסידים. גם קולנו הקבוצתי יישמע, וגם השמות הפרטיים שלנו ייזכרו.
גם אנחנו, כרבנים חילוניים הומניסטיים, שמרנים ומהפכנים גם יחד. אנחנו מחפשים דרכים לקיים אורח חיים יהודי חילוני, התואם את אמונותינו. יחד עם זאת, אנחנו עושים זאת בתוך מסגרת השיח של התרבות היהודית. אנו נושאים את התואר 'רב', שהוא התואר המוכר למנהיג רוחני של קהילה יהודית, ומטעינים אותו במשמעויות הומניסטיות, המתאימות לעידן בו אנו חיים ולאנשי הזמן הזה. המקרא נותן לגיטימציה לשינוי והתאמת חוקים לתנאי הזמן: זה מה שעלינו לעשות עכשיו. בדרך, חשוב לזכור גם את הענווה של משה: כאשר הובאה לפניו שאלה שהוא לא ידע את התשובה עליה, הוא פנה לאלוהים, מקור החוקים. חשוב לכל מנהיג לדעת שלא יהיו בידיו תשובות לכל השאלות. היכולת לומר "אינני יודע" היא תכונה מבורכת אצל מנהיג. אינך צריך לדעת את התשובות לכל השאלות. ייתכן שלא לכל השאלות תימצאנה תשובות. עליך לדעת היכן תוכל לחפש תשובות, ללא ביטחון שהן יימצאו. היכולת להתמודד עם שאלות הנותרות ללא מענה היא תכונה חשובה אצל רב הומניסטי.
דבר נוסף שעלינו ללמוד הוא, שעלינו להעז ולפעול. בנות צלפחד היו יכולות להמשיך לחיות בשקט ולא לומר את דברן, כפי שאולי עשו נשים נוספות לפניהן במקרים דומים. אולם הן העזו, והצליחו להשיג את מטרתן. אם לא נעז, בוודאי שלא נצליח. עלינו לבוא לחברה הישראלית ולפעול. הקרקע מוכנה, הצורך קיים, מחכים לנו. לפעמים צריך אומץ לפרוץ דרך. בשביל הזה יילכו בוודאי רבים אחרינו, אולם צריך להתחיל לסלול אותו, לסמן אותו. צריך לעשות. |
|
1. וראו גם: במדבר כ"ו 33; ל"ו 1-13.
2. מאוחר יותר, בפרק ל"ו, מוכנס סייג לחוק הזה, הקובע כי בת יכולה לרשת את אביה אם לא היו לו בנים, אולם עליה להינשא בתוך שבטהּ, על מנת שהנחלה תישאר בתוך השבט: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר ל"ו 6-7)
3. כ"ו 33: "וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם-בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה."
4. כ"ז ד': "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ."
5. כ"ז א'.
6. ל"ו י"א.
7. ספרי זוטא, פיסקא כ"ז.
8. רבקה לוביץ', "כאבן של בנות צלופחד", פנים 22 (2002), עמ' 129-134.
9. כ"ז א'.
10. וראו גם: במדבר רבה כ"א י', מדרש המציג את כל נשות דור המדבר כצדיקות.
11.ספרי במדבר, קל"ד. וראו גם: מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו, מסכת דבחדש, פרשה ט': "אשרי בני אדם שהמקום הודה לדבריהם. וכן הוא אומר: 'כן בנות צלפחד דוברות', 'כן מטה בני יוסף דוברים'; אשרי בני אדם שהמקום הודה לדבריהם."
12. כ"ז ד'.
13. וראו: בבלי, בבתא בתרא קי"ט ע"ב: "דרשניות הן - שהיו אומרות: אילו היה לו בן לא דיברנו."
|
|
|
|
|
.jpg){kind=small}
