הסיפור מתחיל עם ההוראה של אדוני לאברהם :"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית, יב, 1).. מה פתאום לאברהם? למה כעת ולמה לא מישהו לפני כן.
בתורה אין תשובה, אך בספר האגדה ידעו לספר כי אברהם בצעירותו, ניפץ את כל הפסלים והאלילים שמצא בבית אביו, כלומר, אדוני פנה אליו לאחר שהיה כבר בשל לאמונה מונותאיסטית וכאן נשאלת השאלה הנצחית, האם ברא אברהם את האלוהים או האלוהים ברא את אברהם?
 

לא נכריע בשאלה זו כאן אלא נדרש להמשך הסיפור, אברהם נצטווה לעזוב את ארצו ומולדתו תוך הבטחה שצאצאיו יהיו רבים [גוי גדול] וגם יירשו את הארץ, כמובן רק אם ילכו בדרך האלוהים, יקריבו קורבנות וכד'.
ההתניה הזו מעלה שאלות רבות. ראשית, אדוני ברא, על פי בראשית שקראנו רק לפני שבועיים, את כל האדם, העוף החי והציץ, מדוע נטש את שאר הברואים לטובת עם ישראל בלבד? מדוע העדיף להתמקד בחלק מן המין האנושי? האם קצרה ידו מלגרום לכל ברואי העולם להיות טובים וצדיקים ועושים רק טוב? מדוע הקרבת קורבנות? האם רצה שאנחנו נקריב את ברואיו האחרים כדי לתקשר עימו? ורק חלק מהם בלבד?ומה קורה כשאת הקרבת הקורבנות החליפה התפילה עם חורבן הבית השני? האם ההבטחה לאברהם על זכותנו על הארץ כבר איננה בת תוקף? כידוע ספר התורה איננו ספר היסטוריה, כך גם מסתבר שאיננו הקושן שלנו על הארץ.
פרק נוסף הוא עקרותה של שרה וביקור המלאכים אצל אברהם שהיה כבר קמוט ומרות ובא בימים ושרה, שיבה זרקה בשיערה של יפהפית הנילוס ו"יבש שער הרחמים". "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים"[בראשית יח 11] אברהם מקבלם בסבר פנים יפות כיאות למכניס אורחים מדברי, מושיבם תחת העץ "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח 8).
האם זקננו טחו עיניו ולא זכר את מצוות גדי בחלב אימו? מישהו השתגע, לא מבין מה הוא אומר, לא קורא מה שהוא כותב? אברהם המאמין הגדול, אברהם היהודי הראשון, מגיש חלב ובשר בצלחת אחת? ועוף לא צייץ, ואריה לא נהם, ורבנו יוסף קארו לא התהפך במעי אמו ולא יצתה אש ולא נפלו שמים והתבשל לו גדי בחלב אמו? ועוד אחר כך אלוהים מבטיח לו בן כעת חיה? הסעודה הגדולה לכבוד נטיעתו של זרע ההבטחה הגדולה לבֵן איננה כשרה?
צר לי לאכזב אתכם, היא הייתה כשרה. המצווה הבלתי מובנת הזאת של איסור חלב ובשר נחקקה רק לאחריה ובעקבותיה של סעודת תודה זו.
למה נחקקה?
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר ..." (שם, כב, 1-3).
אברהם המאמין הגדול מציית. אברהם לוקח את עצי העולה, לוקח בידו את האש ואת המאכלת, בונה את המזבח, עוקד את יצחק בנו, שם אותו על המזבח ממעל לעצים, אברהם שולח את ידו ליקח את המאכלת לשחוט את בנו (ראו שם, 6-11) … אברהם איש האמונה.
אברהם עזב את ארצו ומולדתו כדי לבנות בית בארץ חדשה, הוא נודד ממקום למקום כמו קין המבקש לו אות, הוא מגרש את בנו הבכור (ישמעאל) מעל פניו, הוא מזקין ומאמין בייעודו כאב לאומה גדולה, הוא זוכה לבן כלאחר יאוש – ואז הוא עולה להר להקריב את כל חלומותיו... אברהם איש האמונה העיוורת.
האלוהים נפעם מעוצמת אמונתו של האיש, האלוהים אינו מאמין ליכולת גדולתה של האמונה. עיניו של האלוהים נפקחות להבין את תהומות האימה של האמונה העיוורת. האלוהים שולח מלאך שיעצור...
בכל מסעותינו בארץ אנו פוסעים את מסעו של אברהם, בכל ברית של בנינו אנחנו שבים למאכלת של יצחק ובכל סעודה שלפנינו אנחנו חוזרים לסעודת המצווה הגדולה בפתח אוהלם של הזקנים הטובים ההם.
בכל סעודה של חול ושל שבת אנחנו חוזרים לשאלה הבלתי פתורה ההיא של בשר וחלב, ובכל פעם מחייך אלינו אברהם בדמעותיו, וכאילו היה אומר – הגדי ואמו כבר אינם חשובים, חשובה רק תזכורת הנצח שהפרדת חלב ובשר אינה אלא עמוד האש הבא להזכיר את עומק חשיבותה של ההפרדה בין האמונה התמימה לאמונה העיוורת.
[יצחק רדף את אויביה של ארצו עד חורמה ורדף לה שלום. יהודים שאינם מבינים את משמעותה של היהדות פסקו לו דין רודף. יצחק היה מוכן למסור את נפשו על בטחונה של ארצו ולמסור את חייו על שלומה. יהודים שאינם מבינים מהותה של יהדות פסקו לו דין מוֹסֵר]

והיום?
אברהם הלך מארצו ומולדתו אל העתיד כדי לייסד עם, יצחק רבין ז"ל רצה ללכת מארץ המלחמה אל ארץ השלום וסולק בידי מתנקש מהדרך ואנחנו תקועים כאן, במרחב ובזמן עם הבטחות לרוב כשאין לנו דגולים כמו אז לממשן אל הברית בין הבתרים.

חיי ב"תמורה" קשורים קשר הדוק לפרשה הזו, אולי כמו לעוד כמה שבדרך, בשני אלמנטים עיקריים. האחד, הספק ושאילת השאלות הקיומיות והשני בניסיון לעדכן את הסיפורים והמאורעות וללמוד מהם עלינו בהווה ועל מעשינו לעתיד.

פרשה זו במיוחד, מציפה את דמותה ההומניסטית של היהדות בה אני בוחר. לא היהדות הצייתנית, לא המעלה קורבן אדם וגם לא המחכה לצו אלוהי כדי לבחור באנושי.
בפועל, קבלות השבת טקסי החגים, טקסי החופה וטקסים אחרים שאני עורך ואורח חיי, ניזונים מהפן ההומניסטי של היהדות בה האדם, באשר הוא, במרכז והוא זה המחולל- לטוב ולרע את עולמנו ולכן אחריותו ובחירתו בטוב, קריטיים לחיינו הזמניים כאן.

שבת שלום
דובי אביגור
ותודה לחברי ביני תלמי ממשמר העמק שחלק מדבריו הובאו כאן.