"קריאה ביקורתית בסיפורים אלה מאפשרת מחד חשיפת הדיאלוג הרב תרבותי שהיה ברקע היווצרות הספרות המכוננת של התרבות היהודית ומאידך דיון ערכי ומשמעותי בערכים וביטויים בהקשר הזמן והמקום."

בפרשת לך לך, אברהם הנחשב כאבי המונותיאיזם, יוצא מארצו ומולדתו אל ארץ לא נודעת שאלוהים מבטיח לו. בדרך, עפ"י חז''ל, הוא עובר ניסיונות רבים, נפגש עם עמים ותרבויות. בין אותם מפגשים ישנה גם פרשיית 'אחות אשה' אשר בה אעסוק.
אנו מצפים, שאבות האומה יתוארו על ידי המחבר המקראי באור חיובי, כדי להצדיק את בחירתם וייעודם כאבות העם, על כן, תמוהה ומטרידה קריאת שלשת סיפורי אברהם ויצחק בנו האומרים כי האישה שלהם היא אחותם.

איפה הפרשיות הללו פוגשות אותנו היום?
אנו נמצאים בתנועה מתמדת בחיינו, עוברים בתים וקהילות, שינויים ותהפוכות, מפגשים עם אנשים דומים ושונים מאיתנו, ונעים בחיפוש אחר עצמינו וערכינו בתוך כל אלה.
סיפורי 'אשה אחות' הנקראים בקריאה "יחפה" (ראו להלן), מעוררים בי תמיהות וכעסים (כמו במלכי מצרים וגרר...) בעיקר מהיותי אשה אך לא פחות כאדם. אותה התנהגות אשר מיוחסת לאבות, לא יכולה להסתדר לי גם בתיווך חוקי נוזי. אני חשה, כי מקומה של האישה אשר מתואר בפרשיות שבחרתי, מציינת עובדה כואבת, שניתן לשחק בזהותה של האישה, כדי להגן על השחקן הראשי. אם אברהם ויצחק בוחרים לשקר לטובתם, והטקסט לא בוחר להסתיר זאת, אזי זוהי הדרך שתאומץ. אני מצפה שאותו אברהם שלא חשש מלהתווכח עם אלוהים [סדום], לא יחשוש להצהיר שזו אשתו.
הטקסט מעורר בי כעס וטינה ביחס להתנהגות האבות, אני רוצה לבחור בעבורם דרך אחרת, שתתווה התנהגות ערכית ותוביל התנהגות ראויה כלפי האישה, הרעייה, האחות והבת של גיבור הסיפור, לאורך כל סיפורי המקרא.
לימוד הממצאים ארכיאולוגים ופרשנותם, קריאה ביקורתית במקרא והכרות עם מרחב חקר המקרא, מאפשרים להבין את היתכנות והישנות המקרים הללו ע''י האבות מתוך הגילויים והמידע שנאסף ומצטבר עם השנים, אך בהחלט לא לסלוח על התנהגות זו. מרגש אותי המפגש הזה בין המדע לבין הסיפור אשר מחזק את היותו בעיני תיעוד היסטורי של ההתרחשות שאינה מיפה את המעשים, אלא מותירה אותנו סקרנים לחקור ולדעת. משום כך בתקופת הרמב''ן ,שלא היה המידע הזה זמין, הוא נקב בביקורת עזה כלפי התנהגות זו.
אבל גם היום כשהמידע זמין, חשוב שנהיה חפצי למידה ולא נבחר לשהות בבורות, ביחס לספר ולסיפור, ולהתווכח עם התוכן אם

צריך.
בבראשית יב, 10 ואילך מסופרת פרשיית 'אשה אחות' לראשונה. אברם יורד למצרים בשל הרעב:
"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא, אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ".

כך עושה שרה, והמלך לוקח אותה למיטתו בארמון, ונותן לאברהם כל טוב:
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים".

כפרעה מגלה, לאחר נגעים ומכות, כי היא נשואה לאברהם הוא משלח מעליו את אברם,שרי ורכושם.
"וַיִּקְרָא פַרְעֹה, לְאַבְרָם, וַיֹּאמֶר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה; וְעַתָּה, הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵך וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, אֲנָשִׁים; וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ."

הסיפור הקצר הזה מעורר את הקורא לתהייה על התנהגות אברם, והצורך שלו לשקר. מדוע שאברם ישקר? הרי הוא איש בעל מעמד גבוה, אך טבעי שתהיה לו אישה, אף שעוד אין לו ילדים ממנה, ולא ברור לנו בקריאה "יחפה" מדוע הוא נוהג כך. יתכן וזה מקרה נדיר? חד פעמי? התשובה היא לא, כי כבר בבראשית כ', 18-1 מסופרת פרשיית 'אשה אחות' השנייה, והפעם אברהם משקר את אבימלך מלך גרר:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֲחֹתִי הִוא; וַיִּשְׁלַח, אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח, אֶת-שָׂרָה. וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ, וְהִוא, בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ, לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת." ... (ב-ה)

אבימלך כועס
"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ, כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי, חֲטָאָה גְדֹלָה: מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ, עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם: מָה רָאִיתָ, כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. יב וְגַם אָמְנָה, אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא אַךְ, לֹא בַת אִמִּי; וַתְּהִי לִי, לְאִשָּׁה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי, אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי, וָאֹמַר לָהּ, זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי: אֶל כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה, אִמְרִי לִי אָחִי הוּא." (ט-יג)
אבימלך משלח מעל פניו את אברהם כי לא נהוג להתנהג כך בגרר. ושוב לא ברור מהי מהות ההתנהגות הזו של אברהם, שהמקרא אינו מסתיר מפנינו.
למרות שהמקרא אינו מביע שיפוט ערכי על התנהגות אברם בספרות חז"ל ובפרשנות ימה"ב יש מחלוקת בעניין. רד"ק רואה בהתנהגותו "שינויי דברים" ל"צורך ראויי" ואילו הרמב"ן מתנגד למעשה אברהם (למרות שאינו מבקר אותו על כך שלא אמר אמת – אלה על כך שלא בטח בה' שיצילם אם יהיה צורך) : "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו"¹.
הפעם השלישית בסדרת 'אשה אחות' המתוארת בבראשית, מתמקדת ביצחק בפרק כ"ו 12-1, בעקבות רעב שני בארץ, הוא יורד לגרר עם אשתו ומתנהג ע"פ הדפוס שלמד מאביו:
"וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא: כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא. וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק, וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא, וְאֵיךְ אָמַרְתָּ, אֲחֹתִי הִוא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק, כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-אָמוּת עָלֶיהָ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ; כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם, אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ, אָשָׁם. וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ, אֶת כָּל-הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה, וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת."

התבוננות בשלשת פרשיות 'אשה אחות' בעזרת מקורות חוץ מקראיים במחקר משקפת שיח בין תרבותי. שרה, אשתו של אברהם, נולדה כשרי באוּר כַּשְׂדִים (בראשית י"א 31), נישאה לאברם, ונדדה אתו לחרן ומשם לכנען. החוקרים סבורים כי הקשר המתואר במשפט של אברהם: "אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ, לֹא בַת אִמִּי; וַתְּהִי לִי, לְאִשָּׁה", משקף מנהג חוֹרִי, שיש עליו עדויות בתעודות נוזי. לפי מנהג זה, מותר לאדם לאמץ נערה, ולשאת אותה אחר כך לאישה, או להשיא אותה לבנו. במקרה זה שרי היא אחותו של אברם, בתו המאומצת של תֶּרַח, ולבסוף גם כלתו. זוהי אופציה אבל ישנה גם אפשרות שאברהם משקר גם בזה.

לפי שתי הגרסאות של סיפור זה, אברהם ושרה מגיעים בנדודיהם למצרים (פרק י"ב), ואחר כך לארץ גְרָר (פרק כ'), וכאשר הם מתקרבים לארץ הזרה, כשמבקש אברהם משרה להצהיר שהיא אחותו כדי שלא יפגעו בו. הטקסט לא מציין פגיעה בהם במארחים, והעובדה כי בה הם כן פוגעים, שהרי היא נאלצת לשכב עם פרעה. מה אנו מבינים על מערכת היחסים בינהם? ועל מעמד האשה? זוהי שרה, שממנה אלוהים הבטיח המשך הזרע. זהו אותו אברהם ,שסיכן את חייו בשביל להוציא מהשבי את לוט ונאבק בגזירת סדום?! תמוה אם כן שאינו מגן על אשתו. ומה עם שרה, שיודעת להגן על מקומה ואברהם ממושמע לה? מדוע היא לא מתווכחת עם ההוראה האומללה הזו, שמסתיימת במיטתו של המלך?

חפירות ארכיאולוגיות שנעשו בעיר נוזי (Nuzi) בשנים 1931-1925 חשפו, בין השאר, מקבילות לסיפורים במקרא. מאות תעודות וחוזי-נישואין, המזכירים את המנהגים המתוארים בסיפורי האבות. כמו למשל מערכת היחסים בסיפור הגר ושרה, מוארת באור חדש לאור הכתובות הנוזיות המתארות את זכויות של בן האישה החוקית מול בן השפחה. בין התעודות הללו נמצאה גם אחת, בה נאמר, כי גבר המגיע עם אשתו לעיר אחרת, ונשקפת בה סכנה לביטחונה, יש להכריז עליה שהיא אחותו (בלשון נוזי: "אחותותו"), גם אם אין קרבת-דם בין השניים, וגם אם ידוע לכל שאינה אחותו.
האם, על פי מנהג זה, מתבאר הסיפור על אברם ושרי במצרים? אברהם מגיע למצרים וחושש לגורל אשתו. מאחר שמוצאו ממסופוטמיה, הוא מתגונן ע"פ המקובל במולדתו, ומכריז על אשתו שהיא 'אחותו'. אולם מנהג זה, שהיה רווח בין העמים השמיים, לא היה ידוע במצרים. המצרים מבינים את ההכרזה כפשוטה, ולוקחים את שרה. אברהם לא הפקיר, אפוא, את אשתו, אלא ניסה להגן עליה. לרוע מזלו הוא נפל קורבן לטעות מצערת.
אימוץ אישה לאחות לאור חוקי נוזי העניק לה לכאורה זכויות יֶתֶר, ומעמד גבוה יותר מזה של אישה, שלא אומצה לאחות. עניין זה מנסה להתמודד עם העובדה, כי סיפור אבות האומה שבאים לארץ זרה, וחוששים מהמלך השליט ומציגים את האישה כאחות שלוש פעמים, מדגיש שאין המדובר באירוע שגרתי יום יומי, כמו חפירת באר או סכסוכי שכנים, אלא בהתרחשות נדירה. ייתכן שחזרת הסיפור מתארת מנהג או מסורת מקובלת באותה תקופה, החזרה על המנהג בסיפורים השונים מדגיש את פערי התרבויות.

יש חוקרים שיטענו אם כן, שאברהם לא שיקר. הוא פשוט, לא הכיר את מנהגי המצרים, אליהם

הגיע כשהוא נוהג ע"פ מנהגי ארץ מוצאו קרי, ארם נהרים, במסופוטמיה.
"ההקבלות מנוזי זורעות אור דווקא על אותם חלקים ממעשי האבות שמפרשים אין ספור, מימי קדם ועד היום הזה, ניסו לפרשם בלא הצלחה. נמצא כי בכל אחד מאותם מקומות מסרה המסורת עובדות כהווייתן, אף אם אבד משמען המדוייק עקב נדידת הנפשות הראשיות ממסופוטמיה התיכונה"².

העובדות שצוינו מחזקות את הסברה כי הסיפורים הנדונים לא הומצאו יש מאין, וזאת לאור העדויות הארכיאולוגיות, הלשוניות וההיסטוריות המתארות מציאות דומה בתרבויות שבהן התרחשו הסיפורים לכאורה.
מאחר והמסורת קידשה סיפורים אלה למרות שהקשרם התרבותי עבד, הם נכתבו כלשונם. קריאה ביקורתית בסיפורים אלה מאפשרת מחד חשיפת הדיאלוג הרב תרבותי שהיה ברקע היווצרות הספרות המכוננת של התרבות היהודית ומאידך דיון ערכי ומשמעותי בערכים וביטויים בהקשר הזמן והמקום.
למרות שנשארות שאלות אתיות פתוחות לדיון כגון: מדוע אברהם הסכים לקבל את כל המתנות בעבור "אחותו" אם זו הייתה "טעות תרבותית"? ומדוע חזר הסיפור לאחר שהובהר כי הייתה כאן "טעות תרבותית"? סיפורים אלה משמעותיים וחשובים בעיני.
בחמש השנים האחרונות, שילבתי לימוד בחוג למחשבת ישראל ב"מכללת אורנים", עם לימודי ההשכלה והרבנות שלי ב"תמורה – יהדות ישראלית". בנוסף אני מקיימת לימוד טקסטים ודיאלוג חי, עם ארון הספרים היהודי בפורומים שונים. ב"לימוד גליל"³ ובמורשה⁴, אני חשה, כי ספר התנ''ך מאתגר אותי ממקום מיוחד. בעבר בשבילי הוא היה ספר קדוש של קריאת פרשת השבוע וההפטרה בבית הכנסת, והיום הוא חלק מארגז הכלים שלי ללמוד וללמד.
בלימוד הבית מדרשי שאני מנחה, אני מציבה את הטקסטים בפני ה" חברותות" , ומבקשת מילדים נער ומבוגרים להתמודד, בשאלת הרלוונטיות של הטקסט לימינו. האם אנו שונים או דומים בהתנהגותנו לאבותינו? במה? האם מצבה של האישה השתפר ואם כן במה? מה אנו עושים בכדי להגן על מעמד האישה שלא תפגע, ולמה עדיין צריך להגן עליה? מה תפקידנו הנשים בנושאים אלו?
לסיכום – כבוגרת תמורה, אני חשה כי הרחבת הידע שלנו בתרבות, חיונית להבנת עולמנו בכלל ואת סיפורי התנ''ך בפרט. התנ''ך הוא אמצעי למפגש, ולמיקוד סוגיות לקידום ערכים החשובים לי כמו שוויון חברתי ומעמד האשה.