בחרתי לכתוב על פרשה זאת היום מתוך בחירה מושכלת, ובתום תהליך ארוך שעומד לפני סיומו בימים אלו. לפני שנות דור, בהיותי בר מצווה נאלצתי לדקלם חלק מפרשה זאת לפני כל הציבור בבית הכנסת השכונתי בכרמל המערבי בחיפה. עליתי לתורה, למען שלום בית, ומתוך הענות של אבי ושלי, לבקשתו של סבא יעקב ז"ל. אבי, יבדל לחיים ארוכים, יהודי-ציוני- הומניסט-שמאלן ואתיאיסט, בחר למען שלום בית לוותר על עקרונותיו, למען סבא יעקב ז"ל האהוב. לא ברור לי עד היום אם סבא יעקב היה יהודי מאמין, או שהתקשה להפסיק להאמין אחרי שאיבד את כל משפחתו בשואה.
נדמה לי, שגם אם לא הייתי קשור באופן אישי לפרשה זאת הייתי בוחר בה. יש בפרשה שני נושאים מכובדים ומעניינים: מינוי שרים ודיינים לעם ישראל, מעמד הר סיני ומתן תורה.ליהודי-חילוני-הומניסט המתחבר למקורותיו ,באופן ישיר ובלי מתווכים, יש מה לומר על נושאים אלו, מתוך השקפת עולמו כפי שעוצבה בשנים האחרונות.

לכאורה, אין קשר בין הנושאים, וגם שם הפרשה "יתרו" מתייחס לנושא שנראה פחות חשוב. רבים וטובים כבר כתבו על כך, שהנהגת עם ישראל לא נמסרה לאישים בעלי רוח הקודש, אשר השכינה מדברת מגרונם (כמו משה), אלא נמסרה לבני אדם הפועלים בכוח סגולותיהם האנושיות. אחרים דיברו על כך, שגם אם תורה נתקבלה מסיני ונמסרה ע"י משה רבנו, לא בשמים היא, ולא על פי השראה משמים מורים אותה ודנים על פיה. עושים זאת על פי היכולת האנושית על כל מגבלותיה הטבעיות.

התורה הזאת, שנמסרה לעם במעמד הר סיני המרשים ו/או המפחיד, אינה מקוימת בכוח הנס ואינה יכולה להפוך לגורם במציאות האנושית, אלא אם כן היא מופעלת בכוח הבנתם, רצונם ומגמתם של אותם "אנשי חיל יראי אלוהים" (שמות,י"ב,21), המקבלים את התורה על עצמם מרצונם ונכונים להנחותה לכל דורש. מדוע משה לא יכול לעשות זאת? שתי סיבות לכך. הראשונה ברורה – אי עמידה בעומס הפיזי שתגרום להתמרמרות ולעינוי הדין "נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך" (י"ח, 18). השנייה מורכבת ורק משתמעת מדבריו של יתרו "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (י"ח, 23), מה כוונה? היחס בין המשפט לבין השלום מסובך ומורכב. כבר אמרו חכמינו "במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט". המשפט – מבוסס על מיצוי הדין. לעומת זאת השלום מתקיים על סמך ויתורים ופשרות. משה שרוח אלוהים שרתה עליו והיה לו כושר נבואי הכריע בסכסוכים על ידי מיצוי הדין ונמנע מהפשרה. לעומתו הדיינים והשופטים היו אנשים מהשורה ורוח אלוהים לא שרתה עליהם. ניתנה להם האפשרות להעדיף פשרה ולסיים את המשפט בשלום.
ועוד מספר משפטים לגבי פרשת מינוי השופטים. "אורח לרגע רואה כל פגע" – יתרו, אדם חכם ומעשי, שיש לו הפרספקטיבה הנכונה ,רואה את הכשלים. הוא לא מתבייש לדבר עליהם וגם מעביר ביקורת. ביקורת בונה ולא מאיימת. ביקורת שבה "שמים הכול על השולחן", אבל מציעים חלופות מעשיות לשיפור ההתנהלות. חלופות שאינן מאיימות על ההנהגה אלא מחזקות אותה.
הנושא השני בפרשתנו – מעמד הר סיני ומתן תורה. "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי לסגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (י"ט, 5). אלוהים מציע לעם ישראל חוזה. משה המתווך מביא את ההצעה לזקני העם ומי שעונה זה כל העם "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר יהוה נעשה" (י"ט, 8). כקורא זהיר וביקורתי של הטקסט המונח לפני, אני תמה על עם ישראל. מציעים לו חוזה שנראה בערך כך: קודם תשמעו, אחר כך תבצעו ואז תקבלו את הפרס. מה עם בדיקת תנאי החוזה? מה קורה אם הצד השני מפר את החוזה? אבל העם נוהג כעדר(אין אחד ששואל ומטיל ספק האם העסקה כדאית). עם ישראל בוחר לדלג על שלב חשוב בתשובה – שלב ה"שמוע", ועוברים ישר ל"נעשה"... אלוהים, לדעתי, בחר שותף לא רציני או צעיר או שנמצא בתנאי לחץ. שותף רציני במשא ומתן בודק את תנאי החוזה, משהה את התשובה ובודק עם עורכי דין. אני גם תמה על אלוהים. אלוהים לא מוצא פגם בתשובת העם, מקבל אותה כלשונה וחותם עסקה יחד עם הוראות לטקס חתימת החוזה.
טקס חתימת החוזה, טקס מפחיד ומעורר אימה. למה אלוהים כל כך מפחיד? אני לתומי חשבתי שכאשר חותמים חוזה או הסכם עושים זאת מתוך בחירה ומעמדה של שווים. אבל עם ישראל נראה מבוהל "ויחרד כל העם אשר במחנה" ולא כשותף שווה ערך. בהמשך הדברים אכן נראה שה"נעשה ונשמע" נובע ממצב נפשי ירוד, חרדה ופחד. "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות. ויאמר משה אל העם אל תראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (כ, 15-17). ואז אלוהים יורד לפסגת ההר. מדוע אל כל יכול צריך לתת לעצמו ביטוי מוחשי אבל גם מפחיד? ביטוי מוחשי ניתן להבין. תהליך המעבר מאמונה אלילית לאמונה מונותיאיסטית מופשטת הוא הדרגתי ודורש זמן ואימון, ואי אפשר לצפות שאחרי מספר דורות והשפעה סביבתית אלילית העם יהפוך לעם המאמין באל אחד, ויותר מכך מופשט וחסר ביטוי. אבל למה להפחיד? לא ברור. בפסוק הבא אולי נקבל תשובה. "כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (כ, 17). אין כאן ניסיון, כי ניסיון עושים בתנאים נורמאליים ולא בתנאי לחץ, הפחדה ומצב נפשי רעוע. אם האמונה נבנית על הפחדה ויראה אזי בשעת מבחן אמתית היא לא "מחזיקה מים". ראה משטרים טוטליטריים (פשיזם, קומוניזם) וגם אידיאולוגיות אחרות, שעוצמתן נבנתה לא על ידי בחירה מושכלת בערכים אלא מחוסר ברירה, נוחות, התאמה לתקופה מסוימת ולסיטואציה היסטורית מסוימת. ומסיים האלוהים המפחיד הזה "לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך...." (כ, 20 ). זאת נבואה שמגשימה את עצמה בהמשך ההתקשרות שבין עם ישראל לאלוהים.
כמו בהצגות הטובות, אם במערכה הראשונה מופיע אקדח סביר להניח שישתמשו בו. ואכן במעמד הר סיני השני מסתבר שחוזה שנחתם מתוך פחד, ולא מתוך בחירה ערכית ומושכלת לא מחזיק מעמד. מספיק משברון קטן (היעדרות המנהיג ונציג האלוהים ל- 40 יום) כדי שהעם יבנה את עגל הזהב. "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (ל"ב, 1).
כפי שמעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות היה מעמד כפוי, כך גם עלייתי לתורה ו"קבלת עול מצוות" לפני שנות דור, הייתה בחירה מאולצת. ואכן, הבחירה ההיא לא "החזיקה מים" ונמשכה שעתיים בשבת חורפית בבית הכנסת בכרמל המערבי. רק לאחר שנים רבות חזרתי אל התנ"ך ואל עול המצוות של יהודי חילוני הומניסט. הפעם, מתוך בחירה מושכלת וחופשית. מאז התחלתי את דרכי החדשה, אני מרגיש מחויב לתרבות העברית המתחדשת כמו גם למשנה, לתלמוד ולתנ"ך.

נכתב לזכרם של סבא יעקב, סבתא הלנה, סבתא מינדיה וסבא וולף.
זאב קוליקובסקי, רב חילוני.
שנת ה – 90 לקיבוץ גן שמואל (ע"ש הרב שמואל מוהליבר מראשי חובבי ציון).