|
פרשת 'ויגש' – בכי יוסף ואחדות העם
מאת: הרב ד"ר רחל פריד דה וריס
|
פרשת וַיִּגַּשׁ1 ממשיכה לתאר את מסכת אירועי יוסף, ולמעשה בה מסתיים סיפורו של יוסף.
הפרשה הקודמת הסתיימה בדרישתו של יוסף להחזיק אצלו את בנימין, אחרי, שהואשם בגניבת גביע הכסף של יוסף. יהודה הציע, שהאחים כולם יישארו במצרים כעבדיו של יוסף, אך יוסף מוכן לאפשר לשאר האחים לחזור לארץ כנען, ולהשאיר אצלו רק את בנימין. יהודה ניגש ליוסף, ופורש בפניו בנאום בנוי לתלפיות את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו ומציע שישאיר אותו תחת בנימין. בשלב זה יוסף איננו מצליח יותר להסתיר את זהותו מהאחים. הוא משלח את כל הנוכחים מהחדר ומציג עצמו בפני אחיו: "אני יוסף, העוד אבי חי?" בחלק זה של הפרשה אבקש להתמקד.
אלמנט הבכי בולט מאוד בפרשה זו, אם כתגובה ואם כיוזמה. קיים מגוון של פרשנויות, שמאירות זויות שונות לעניין הבכי או שעוסקות באלמנטים רגשיים אחרים כגון פיוס, כמוטיב ביחסים המורכבים בין יוסף לאחיו וברקע, בינם לבין אביהם יעקב. אני סבורה, שכל אדם יכול לזהות עצמו בחלקים מסיפור יוסף ואחיו. לכן, חשוב להיחשף לפרשנויות השונות בעיקר מפני, שהן מסייעות לעורר אותנו לרגשות, לחשיבה ולעשיה, ולכן, אולי החשוב מכל, בעקבות העיסוק בסיפור זה, לגלות מה הפרשנות האישית שלי לסיפור 'יוסף, אחיו ואביהם'? מה מעשיי אני בסיפור חיי, ביני לבין משפחתי או אחרים הקרובים אלי - ברמה האישית, או ביני
לבין בני עמי - ברמה הלאומית, או ביני לבין בני האדם - ברמה העולמית?
בפרשת ויגש האחים, אינם בוכים, הם מוצגים כגברים טיפוסיים, אנשי מעשה, רועי צאן, מתכננים, מבצעים, מתמודדים ואינם בוכים או מתרגשים. בעת צרה הם מתחבלים תחבולות ולא נקלעים למערבולת רגשות2. כך, למשל, באחת התמונות שחותמות את פרשתנו: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו, וישובו אל יוסף לאמר: אביך ציווה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם... כי רעה גמלוך ועתה שא נא פשע" גם באותה שעה קשה של מות אביהם, אין הם בוכים אלא מתכננים כיצד להמנע מהנקמה שהם חוששים שיוסף ירצה לנקום בהם.
יוסף לעומת אחיו אינו בוחל בבכי. לא פחות משמונה פעמים הוא נותן ביטוי לרגשותיו על ידי דמעותיו3. אפשר ללמוד מכל דוגמאות הבכי הרבות שיש מגוון רב במשמעות של הבכיות. יש בכי של צער, ויש בכי של שמחה. יש בכי של אבל, ויש בכי של אושר. יש בכי של התמוטטות ויש בכי של התרגשות. של חוסר אונים ושל אומץ, של תחנונים ושל ייאוש, של אשמה והלקאה עצמית ושל תשובה; של הסתגרות האדם הבודד ושל התקשרות לחבר; של אחריות עצמית ושל טקסיות ציבורית; בכי של בני ישראל ובכי של המצרים.
כמו במקרים רבים בספרות, עלינו לתת את הדעת לא רק לדברים המזדקרים לעין, אותם כיוון הכותב שנראה ברובד הראשון, אלא גם לדברים שאינם. במקרה של יוסף מעניין לבחון באלו מקרים נמנע יוסף מלבכות, שמר על קור רוח. כשיוסף נמכר לאורחת ישמעלים הוא לא בכה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים או ייאוש הוא מגלה כושר הישרדות מופלא, מתמודד ומתחיל לבנות את עתידו. גם כשהוא מושלך לבית הסוהר, יוסף מונע עצמו מבכי. יוסף נשכח בבית הסוהר, נעזב על ידו חברו שבגד בו, אך אינו בוכה. יוסף לא בוכה במהלך המאורעות הקיומיים הקשים בהם הוא נדרש להציל את עצמו. הוא מתחיל לבכות כאשר הוא מצוי במערכת פחות מסוכנת אבל הרבה יותר טעונה, פרשת המפגש המחודש - בינו לבין אחיו. במפגש זה, כל אותן רגשות שנדחקו והובלעו קמו לתחייה. כל מה שנשכח - חזר לתודעה "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם".
המפגש שבו התוודע יוסף אל אחיו היה אמור להיות שעתו הגדולה של יוסף. כל ימיו חלם שאחיו ובית אביו יבואו לפניו, ישתחוו לפניו אפים ארצה, יבקשו, יתחננו. הכול יהיו תלויים בו. ומה מתברר? במקום שהוא יהיה בשליטה מלאה במצב, הוא פורץ בבכי, הוא מבקש מאחיו או מתחנן אליהם: "גשו נא אלי! וייגשו. ויאמר: אני יוסף, אשר מכרתם אותי מצריימה. ועתה אל תעצבו, ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם... וישלחני אלהים לפניכם, לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה, לא אתם שלחתם אתי הנה, כי האלהים. וישימני לב לפרעה, ולאדון לכל ביתו, ומושל בכל ארץ מצרים". ואחרי כל זה יוסף בוכה ביחד עם בנימין אבל שאר האחים – דיברו אתו, לא בכו. כיצד יש לפרש את הסיטואציה המורכבת והטעונה הזו?
אפשר לומר שמעבר למילים הלכאורה פייסניות ולא נוטרות, בעצם המסר של יוסף לאחיו הוא: אני אביא, אני אפרנס, אני אכלכל, אני אנהיג. אמנם אהיה חלק מכם, אך כולכם תהיו תלויים בי. לכן, באותה שעה מתברר ליוסף מהו המחיר האיום והנורא, ששילם עבור הצלחותיו, עבור השתלבותו בתרבות מצרים, עבור כל אותו איפוק. יוסף נותר בודד. גם כאשר מבקש הוא ומחליט לצאת מבדידותו, להפסיק להיות מנוכר, הסביבה נותרת מנוכרת אליו. או אז מגלה יוסף מה גודל המחיר ששילם עבור הכוח והעוצמה שצבר כמושל בכל ארץ מצרים. עבור יומרתו להיות זן ומפרנס, מצווה ומכלכל. ברגע זה, בנקודה זו, מגלה יוסף את המגבלה שבעוצמה, ועד כמה הקשר האנושי בעל ערך גדול. בסופו של דבר, מי תלוי במי? הם תלויים בו - בריבון, באדון, במושל, במשנה למלך - או שמא הוא זה שתלוי בהם, כמה לאהבתם, רוצה בקרבתם? והאחים – אינם מתקרבים לאחיהם האבוד, אותו ניסו להרוג, ומצאו מחדש. לפי פרשנות זו, אין פיוס בין האחים, נשארים המרחק, החשדנות והיריבות.
לדעתי, רצוי להוסיף, למען שלמות התמונה על יחסי האחים, תהיות על מהות תפקודו של יעקב כאב, שבילדותו היה בן לא מועדף לאביו אבל כאב העדיף בצורה בולטת את יוסף (בן רחל האשה המועדפת) וגרם לקנאה עזה לבנים האחרים. ואזכיר בהקשר זה, שהעדפת ה' את מנחתו של הבל גרמה, במישרין או בעקיפין, לקנאתו העזה של קין ולרצח הראשון בין אחים.
אפשר לפתח מחשבות נוספות על אלמנט הבכי והפיוס בסיפור:
מה משמעותו של בכי יוסף? האם זו אכן המגבלה שבכוח שמכתיבה ריחוק שאין לשנותו ביחסים? או שיש אצל יוסף לפחות, ניסיון, גם אם מגושם ומנוכר, לפיוס? האחים מצידם אינם מראים רגשותיהם ליוסף. האם זה נובע מהפחד ממעמדו הרם של יוסף ומהמחשבה שהוא ירצה לנקום בהם כפי שהם אולי היו עושים לו היו במעמדו? או שהם אינם מסוגלים/רוצים לברר דברים מאחר וכולם באים מאותה משפחה ומאותה תרבות רגשית דלה? גם בימינו במשפחות רבות וביחסים רבים, אין בירור רגשי אמיתי, בצורה דומה למה שמוצג לפנינו בסיפור הפרשה, ומכאן הרלוונטיות הרבה שלה לחיינו.
האם יתכן שאף אחד מהצדדים לא מסוגל לסלוח ולהשתנות מפני שהמקום הקשה ביותר לשינוי מערך כוחות הוא במסגרת המשפחה? האם חלוקת התפקידים בין המשתתפים במשפחה, שנקבעת מגיל צעיר, ניתנת לשינוי מהותי לאור התפתחות בני המשפחה בהמשך או שהדבר בלתי אפשרי לאור סוף הסיפור העגום בין יוסף לאחיו? האם יתכן שלאור נסיבות החיים והתגלגלות כל אחד בדרכו, אין מקום יותר למפגש אמיתי? האם מוצגת בסיפור זה תפיסה על מהות המשפחה כמקום שאינו משמש בהכרח מקור לאהבה ותמיכה בלתי מותנית? האם יש בכלל מקום לסליחה ופיוס בין אחים בעקבות סיפור יוסף ואחיו? ואם כך בין אחים מה לגבי סליחה ופיוס בין זרים?
ישנן כאמור גישות שונות ליחסים המורכבים בין האחים בסיפור פרשתנו. כך למשל, הרב שרלו4 רואה בסיפור שלפנינו פגישה מוצלחת המלמדת אותנו על הדרך לפיוס היסטורי. הוא סבור שהפיוס בין האחים התאפשר בשל העובדה ששני הצדדים השכילו לסגת לאחור בדיוק ברגע המכריע, כאשר ראשון הנסוגים היה יוסף, ובכך תרמו לאחדות עם ישראל. לדעת שרלו, יוסף מצליח לשמוע את כנות דברי יהודה בנכונותו לשבת תחת בנימין כעבד, ובתקנו את חטא מכירת יוסף; הוא רואה את אחיו כולם ערבים לבנימין ולא מפקירים אותו (כפי שהפקירו את יוסף - ר.פ.ד.ו.) כי אם חוזרים כולם למצרים וזה מה שמאפשר לו להפתח בעצמו. לגבי הפתיחות אצל האחים, שרלו מוצא אותה בעובדה שהם לא נוטרים טינה ליוסף על יחסו הקשה אליהם בפרשות הקודמות ועל כך שציער את אביו כל השנים ולא שלח סימן חיים.
אחרי קריאת הפרשה אנו נשארים עם תחושות קשות ומוכרות של כאב וחוסר הבנה בין אחים בני אותה משפחה, ובכל זאת, אני חושבת שקיימת האפשרות לפיוס בין אחים. הפרשה מציגה בפנינו תמונה ריאלית ומורכבת שגורמת לנו לחשוב ולעסוק בשאלה לגבי דרכי הסליחה והפיוס: איך בכל זאת ניתן להגיע לפיוס, הבנה וטוהר רגשי בין צדדים ניצים. הנתון המייחד יחסי משפחה, ובהשאלה - גם יחסים בתוך משפחת האנושות כולה, הוא שהם בלתי ניתנים להתרה. גם בשעת כעס גדול ומרחק רב, אחי נשאר אחי, אדם נשאר אדם, לטוב ולרע. אפשר וראוי לכעוס, להתאבל ולהצטער על העובדה שבני משפחה פוגעים זה בזה בצורות קשות, אולי אף יותר בשל קרבתם, ויחד עם זאת לקבל את המציאות שהאדם הזה על כל פגמיו הוא בן משפחתי. התהליך החשוב, לעניות דעתי, הוא תהליך הסליחה. גם בפרשה שלנו, כל אחד מהצדדים, פגוע בתוכו וגם פגע באחר ולכן צריך לסלוח לשני על הפגיעה בו וגם לבקש את סליחתו. אפשר בהקשר זה לחשוב על הביטוי שטבעה המשוררת לאה גולדברג בשירי הבן האובד "קומה בני, וקבל מאביך את ברכת חרונו האוהב"5. כלומר, אפשר שנמשיך לזכור את הפגיעה שפגעו בנו ויחד עם זאת עלינו לסלוח מתוך ראיית התמונה בכללותה (אדם זה עשה גם דברים טובים בחייו), מתוך לקיחת אחריות על הפגיעה שפגעתי באחר (גם אם היו נסיבות מקלות ורגשי אשמה רבים), מתוך קבלת הפגמים שבאדם באשר הוא אדם (גם אני פגעתי באחרים במזיד או בשוגג) ובעיקר, מתוך אהבה ודאגה לנפש שאינה יכולה להמשיך ולהכיל כעס, חרון או רגשי אשמה ובושה, כה רבים. לצורך כך מומלץ להתעמק בהלכות תשובה שלימדנו הרמב"ם ב'משנה תורה' ואחרים ובמסורות רבות ושונות בעולם כגון בודהיזם, נצרות ועוד.
ואסיים במסר הנפלא שבהפטרה בנבואת העץ המורכב ביחזקאל (ל"ז, טו-כח), שם מנבא יחזקאל על איחוד ממלכת יהודה וממלכת ישראל, המיוחסת אצלו ליוסף6: "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו. וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך... ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי... ולא יהיה עוד לשני גויים, ולא חצו עוד לשתי ממלכות עוד... ". המתח בין יהודה ויוסף, מתפרש עם ההפטרה כמתח בין שני שבטים מנהיגים, בדרכם לכלל התגבשות לעם אחד. כל אחד מהם מסוגל בכוח להיות (ואף היה בפועל) מנהיג לממלכה שלמה, אך כאחים הם נועדו להוות גוף אחד של עם בשלמותו. סיפורי אחים הם, איפוא, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים, והם העיצוב הראשוני של מערכות היחסים כפי שהן מוכרות לנו מן ההסטוריה היהודית. העם המאוחד, אינו יצירה חד פעמית ומוגמרת, אלא התפתחות ארוכת ימים, מקבוצות מפוצלות
ומתחרות לכלל עץ אחד נושא פרי"7.
רחל פריד דה וריס, נובמבר 2010
 |
| ווליאם בלייק יוסף מתגלה לאחים |
|
|
1. ספר בראשית, פרק מ"ד פסוק יח עד פרק מ"ז פסוק כז.
2. להלן אציג את הפרשנות המובאת במאמרו של ד"ר אביעד הכהן, "פרשת ויגש – בכיו של יוסף", שהביא תמצית מדבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין ראש ישיבת 'הר עציון', באתר מרכז ישיבות בני עקיבא: http://www.yba.org.il/show.asp?id=18176&big_cat=1553
3. בתחילה, כשאחיו מופיעים לפניו: "ויסוב מעליהם ויבך"; כך, כשמביאים אליו את בנימין: "כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות". כך, במפגש הדרמטי ביותר: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי... ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". גם בסוף אותו מפגש, בוכה יוסף פעם נוספת, והפעם, בצוותא עם אחיו הקטן: "ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דברו אחיו אתו". במפגש נוסף, עם יעקב אביו, בוכה יוסף שוב, והפעם לבדו: "ויאסר יוסף מרכבתו ויצא לקראת אביו גשנה, וירא אליו, ויפול על צואריו, ויבך על צואריו עוד". לסיום יש סדרה של שלוש בכיות לאחר פטירת יעקב: האחת, של יוסף בעקבות הפטירה: "ויכל יעקב לצוות את בניו... ויגוע ויאסף את רגליו אל המיטה. ויגוע ויאסף אל עמיו. ויפול יוסף על פני אביו, ויבך וישק לו" (מט, לג-נ, א), בהמשך, יש בכי לא רק של יוסף אלא בכי ששותפים לו כל בני העם המצרי: "ויבכו אותו מצרים שבעים יום". ובחזרה ליוסף, הבכי האחרון: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף... ותגובתו של יוסף: "ויבך יוסף בדברם אליו" (נ, יז).
4. הרב יובל שרלו, "פרשת ויגש – מקום לאחר" באתר מרכז ישיבות בני עקיבא http://www.yba.org.il/show.asp?id=18176&big_cat=1553
5. לאה גולדברג, משירי הבן האובד, כרך ב' הוצאת ספרית הפועלים 1973, עמ' 151.
6. מתוך מאמרה של פרופ´ חנה ספראי על פרשת ויגש, באתר "בקולך – פורום נשים דתיות" http://www.kipa.co.il/kolech/show.asp?id=16555
7. לקריאה נוספת, ראו למשל: אתר חופש, פרשת ויגש. ישעיהו ליבוביץ', שבע שנים על שיחות על פרשת השבוע, 2003, פרשת ויגש עמ' 162-171. גליונות נחמה, גליונות לעיון בפרשת השבוע מאת נחמה לייבוביץ', פרשת ויגש.
|
|
|
|
|
.jpg){kind=small}
