|
אימוץ סיפור הבריאה השני על ידי פרשני ופוסקי הדורות יצר מדרג ברור בין הגבר לאישה. מדרג המשתקף, למשל, בעיצוב טקס הנישואין, וביחס אל האישה בנורמות התרבותיות. בתודעה הקולקטיבית הנקבה נוצרה מצלעו של הזכר. כיצד ניתן להוכיח זאת – הדבר פשוט - מספיק שכל אחד יפשפש בנבכי זיכרונותיו מלימוד התנ"ך בילדותו וישאל את עצמו כיצד נוצרו אדם וחוה, הסיפור הדומיננטי הינו סיפור יצירת האישה מהגבר.
 |
| בראשית פרק א |
בראשית פרק ב |
כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
בראשית פרק ה א זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: ב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: |
כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: |
תילי תילים של פרשנויות נשפכו על הסתירה שבין שני סיפורי בריאת האדם הראשון בפרשת בראשית. הפרשנות המסורתית-דתית ניסתה למצוא כל דרך אפשרית על מנת ליישב את הסתירה בין שני סיפורי הבריאה. בתמצית, עמדה זו אומרת כי פרק א' הוא תכנית האב, ואילו פרק ב' הינו מימושה בפועל. ביטוי עכשווי לעמדה זו נמצא אצל ההוגה אבי שגיא:
"הפרשנות שאני מציע רואה בשני הסיפורים על בריאת האדם שני פנים של סיפור אחד שלם. היחס הבסיסי בין שני הסיפורים הוא זה: הסיפור הראשון מציע את המהות או את הייעוד של הקיום האנושי, והסיפור השני מספר את ראשית התממשותה הריאלית של בריאת האדם, אך לא את סיומה. בניסוח אחר: הסיפור הראשון משרטט את המטאפיזיקה האנושית מנקודת מבט סטטית וא-פריורית. ואילו הסיפור השני משרטט את ההיסטוריה הריאלית של האנושות כהיסטוריה פרדיגמאטית המכוננת את האונטולוגיה של הקיום האנושי הממשי"1.
לעומת העמדה הדתית, ביקורת המקרא ניסתה למצוא את המקור הספרותי, ההיסטורי. היא חייתה בשלום עם הימצאם של נרטיבים שונים שהם כנראה פרי עטם של סופרים שונים. עורכי המקרא היו כנראה פתוחים מספיק על מנת להביא סיפורים ממקורות שונים, וחיו עם הסתירה הפנימית בינהן. הפרשנית והחוקרת שרה יפת, מנקודת השקפה פמיניסטית וחילונית אומרת את דעתה על סיפור הבריאה השני:
"בתיאור כזה של הבריאה אין להעלות על הדעת רעיון של שוויון! ההיררכיה ברורה והערכיות מובהקת. במקום הראשון עומד הגבר. במקום השני לידו, למענו ובכפיפות לו – האישה... לאן מובילה הדרך הזו היום? מה מעמדן של ההשקפות המקראיות בעיצוב עמדתנו בהווה? ... המקרא מדבר אלינו בקולות אחדים ומבטא קשת רחבה של עמדות ביחס לאשה – מן השלילה הגמורה ועד החיוב הגמור"2.
למרות שהמקרא ביטא סוג של פלורליזם השקפתי, הרי שבמציאות בני אדם בחרו, כלומר, הם בחרו באחת מגרסאות של סיפור הבריאה כדי לבטא את השקפתם המגדרית. אחד הביטויים המעשיים לבחירה הזו הוא בעיצוב התשתית האידיאולוגית ברגע המכונן של התא המשפחתי – טקס הנישואין. בפעולות הסמליות הננקטות, בדברים הנאמרים ובברכות הנישואין ישנה תמצית האידיאולוגיה המגדרית של ההלכה הדתית.
מנהגים שונים בטקס החתונה השתנו לאורך הדורות, חלקם נעלמו, חלקם השתמרו וחלקם נתון עד היום במחלוקת. כך למשל המנהג של חסידי חב"ד לדרוך על רגלה של האישה תחת החופה על מנת לבטא את כפיפותה, וכסגולה להמשך כפיפותה במהלך חיי הנישואין. המנהג מתואר בספר שנכתב במאה ה 18:
"עוד יש ענין אחד בזווגי בני ישראל, מה ששמעתי בשם ספרים קדמונים דבר סגולי, שראוי להחתן תחת החופה שידרוך ברגלו על רגלי הכלה בכח עד שתרגיש הדריכה (שהוא קצת כמין צער וסילוד). וזה מסוגל שתהי' האישה תמיד נכנעת לרצון הבעל. ואם להיפך, שהיא תדרוך על רגליו יהי' הוא הנכנע, ואין זה דרך ישר. לפיכך הנהיגו שיהי' הוא הדורך והיא תקבל ממנו הסילוד בהתעוררות חיבה ועונג. והוא הישר והטוב"3.
המקור למנהג זה בספר קבלי מן המאה ה-417. כבר בסוף המאה ה-18 לועג הפילוסוף שלמה מימון למנהג הזה:
"בספר עברי קראתי על סגולה בדוקה לבעל להבטיח לעצמו את השליטה על בת זוגו לכל ימי חייו, וזוהי: בשעת הכניסה לחופה עליו לדרוך על רגלה, ואם שניהם יעשו את מעשה הטכסיס הזה, תהיה יד הראשון תמיד על העליונה. כשהעמדנו אני וכלתי תחת החופה זה אצל זה, נזכרתי מיד אותה סגולה ואמרתי לנפשי: הנה באה לידך הזדמנות... אל תחמיצנה! וכבר בקשתי לדרוך על רגלה... ובעוד אני מהסס בדבר, והנה הרגשתי פתאם בנעלה של אשתי, שלחצה את רגלי לחיצה גדולה כל כך, שאלמלא הבושה הייתי צועק כמעט בקול רם"5.
למרות שיש עדויות שמנהיג חב"ד עצמו מנחם מנדל שניאורסון התבטא נגד המנהג בשיחה פרטית, ויש ספרי הלכה שמסתייגים ממנהג זה ומכנים אותו "הזיות זרות"6, הרי שכנראה המנהג לא פס מן העולם, ומופיע במקורות רשמיים של חב"ד. ההמלצה היא שכל אחד יתייעץ עם הרב שלו בנוגע למנהג.
קישור ישיר בין מעשה הבריאה לטקס הנישואין מצוי בברכות הנישואין, שמקורן בתלמוד הבבלי7, ונוסחן נותר כשהיה בחתונות אורתודוכסיות עד היום. בברכות הנישואין ממדים שונים, אבל אחד החשובים שבהם נזכר בברכות השלישית והרביעית, המכונות "יוֹצֵר הָאָדָם". נוסח הברכה הרביעית:
"בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ. בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ. וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה יוֹצֵר הָאָדָם"
הברכה הזו מזכירה מפורשות את סיפור בריאת העולם, ובני האדם הראשונים. לאיזכורם בטקס הנישואין יכולות להיות מטרות שונות: לרומם את המעמד מהשגרתי לנשגב, כמו מעשה הבריאה עצמו. למתוח חוט בין כל זוג הנישא היום לבין אדם וחוה, שעל פי מדרש מהמאה ה-8, אף הם נישאו בחופה מיוחדת שערך להם אלוהים בגן עדן8. אדם וחוה הם תחילת האנושות וזוג הנישא היום הוא ממשיך האנושות באמצעות המצווה הראשונה היא פרו ורבו. ההמשכיות הזו מבטאת נצחיות. שתי הוגות הקשורות ביהדות הרפורמית כותבת על כך, למשל, הרבה אורנה פילץ:
"כשהם יחד יכולים האיש והאישה להוליד צאצאים בצלמם וכדמותם, ויכולת זו מעניקה להם מידה מסוימת של נצחיות, 'בנין עדי עד', רק כשהם מולידים ילדים בצלמם וכדמותם, יש בהם מנצחיותו של האלוהים"9.
וגם החוקרת רחל אדלר:
"האל הוא הבורא והמעצב של אנושות זכרית נקבית. באחרת, האנושות משקפת את יכולת הבריאה של האל ביכולתה לברוא ילדים מתוך עצמה ולהתרחב באמצעותם לאין סוף"10.
אך לא רק הנצחיות נוכחת בברכה, אלא גם השקפה מגדרית ברורה. לדעתי, יש כאן בחירה מפורשת של חז"ל בסיפור הבריאה השני, בו הזכר קודם לנקבה. רש"י כותב בפרושו לתלמוד על "בנין עדי עד" שהוא: "בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע", כלומר, חוה היא היא בנין עדי העד המוזכר, מתוך משחק המילים על הפסוק מבראשית ב': "וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם". ה"אדם" הוא הזכר, וממנו הותקנה הנקבה. היא אמנם בנין נצחי והמשכיותה של האנושות ממנה, אך היא הכפופה לזכר. עליונותו של הזכר על הנקבה מתבטאת בכל מנהגי טקס הנישואין בו היא מושתקת ופאסיבית. הכלה נדרשת לשני דברים אקטיביים במהלך טקס הנישואין: הראשון, ללכת אל החופה, והשני, להושיט את אצבע יד ימינה על מנת לקבל את הטבעת11.
על פי חוקר המשנה יעקב נויזנר מטרת הקידושין היא שימור סדר העולם הפטריארכאלי, הטבוע בבריאה:
"משנה אינה יכולה להפוך נשים לגברים. אך היא יכולה לספק עולם שבו נורמאלי כי נשים תהיינה כפופות לגברים – אב או בעל – וכן מערכת לויסות של מעבר הנשים מידו של האב לזו של הבעל. ויסות העברת הנשים הוא דרכה של המשנה לקדש – כלומר טיפול מיוחד – של מה שאותו רגע מפריע ופורע את העולם המסודר. עבודת הקידוש נעשית חיונית במיוחד בנקודת הסכנה ואי הסדר כדי לשמר את השיטה הטבעית של הבריאה, כדי שהזכריות תכלול הכל, גם בנקודה הקריטית של העברת הבעלות"12.
אימוץ סיפור הבריאה השני על ידי פרשני ופוסקי הדורות יצר מדרג ברור בין הגבר לאישה. מדרג המשתקף, למשל, בעיצוב טקס הנישואין, וביחס אל האישה בנורמות התרבותיות. בתודעה הקולקטיבית הנקבה נוצרה מצלעו של הזכר. כיצד ניתן להוכיח זאת? – הדבר פשוט - מספיק שכל אחד יפשפש בנבכי זכרונותיו מלימודי וסיפורי התנ"ך בילדותו וישאל את עצמו כיצד נוצרו אדם וחוה, הסיפור הדומיננטי הינו סיפור יצירת האישה מהגבר.
ספר הספרים אינו רק רב המכר הגדול ביותר בתולדות האנושות אלא גם ערש הולדתה של התרבות המערבית. פרשת בראשית, עם סיפור בריאת העולם, טומנת בתוכה את בסיס התרבות, וככזה יש בתוכו את המוסכמות החברתיות, ואב הטיפוס למערכות יחסים בין גברים ונשים, שעיצבו את התרבות ובחרה האנושית. על האלמנטים הראשוניים הללו נוצקו היסודות של הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והפוליטיקה המגדרית. תפקידנו הוא לקרוא את שני הסיפורים בעין ביקורתית, ולחנך לאור השקפתנו כיהודים חילוניים-הומניסטיים. הביטוי של השקפה הומניסטית בטקס הנישואין חייב להיות מושפע מסיפור הבריאה הראשון בו אין מדרג בין הגבר לאשה. המנהגים, הסמלים והטקסטים צריכים להיות שוויוניים ככתוב בפרשת בראשית: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".
הרב נרדי גרין
מנהל אתר טקסים ועורך טקסי נישואין וטקסי חיים |
.jpg){kind=small}
