בפרשה זו מופיעים שני סיפורי בריאה: זה של פרק א'-ב' 3, וזה שמתחיל מפרק ב' פסוק 4 והלאה.
בין שני הסיפורים הללו ישנם כמה הבדלים בולטים. עפ"י הגישה הספרותית לתנ"ך¹, פרק ב' הוא הסיפור הקדום, ופרק א' נכתב מאוחר יותר כפרשנות פנים מקראית² לפרק ב'. כלומר: הסיפור של פרק ב' מעלה מספר קשיים, אותם מנסה המחבר של פרק א' לפתור, ובכך הוא פועל כפרשן לפרק ב'.
בעבודתי עם תלמידים ועם מורים לתנ"ך אני מקפידה לערוך השוואה שיטתית ומסודרת בין שני סיפורי הבריאה. ראשית, ההשוואה בין שני הטקסטים מבהירה שאני מתייחסת לתנ"ך כטקסט ספרותי, ולא כתיאור עובדתי של האופן שבו נברא העולם. שנית, השוואה זו והקושי שהיא מעלה (מדוע ישנם שני סיפורי בריאה שונים כל-כך?) חשובה לי מאוד, שכן היא מסייעת לטיפוח חשיבה ביקורתית – ערך מרכזי בחברה דמוקרטית ובהשקפה ההומניסטית.
לאחר מכן אני עוסקת בפתרונות של שלוש הגישות לתנ"ך, וזאת מתוך רצון לבטא באופן פלורליסטי את ההשקפות השונות בתרבות היהודית.
בדבריי להלן אעמוד על חלק מההבדלים בין שני הסיפורים ועל משמעותם בעינַי. ההבדלים בהם אתרכז הם אלו הנוגעים לדמות האדם ואלו הנוגעים לדמות האישה, וזאת בהתאם להשקפת עולמי ההומניסטית, השמה את האדם במרכז.

נתחיל בהבדלים בנוגע לאדם. בבראשית ב' האדם נברא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (פס' 7). כלומר: הוא נברא מיְסוד חומרי, ללא שום יסוד רוחני. בסיפור של פרק א' עניין זה מתוקן, שכן נאמר שהאדם (זכר ונקבע כאחד, ועל כך בהמשך) נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (פס' 27). אחת הפרשנויות לביטוי זה היא, שמדובר על דמיון רוחני בין האל לבין האדם, שכן לאל לא אמור להיות צלם פיזי.
בבראשית ב' ייעודו של האדם הוא להיות שומר וגנן בגנו של אלוהים: "וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (פס' 15). בבראשית פרק א', לעומת זאת, ייעודו של האדם נשגב ונעלה הרבה יותר - הוא שולט בכל היצורים החיים שהאל ברא: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (פס' 28).
ומה באשר לאישה? בבראשית ב' גם האישה נבראת מיְסוד חומרי – צלעו של הגבר: "וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" (פס' 22). לעומת זאת, בפרק א', כפי שציינו לעיל, האישה נבראת, כמו הגבר, בצלם אלוהים. כלומר: יש בה יסוד רוחני, כמו בגבר.
הבדל נוסף הוא שבפרק ב' האישה נבראת כיסוד משני. לאחר בריאת האדם האל גילה ש"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (פס' 18), ומחליט לברוא לו "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם). תחילה הוא בורא את בעלי החיים, אך הם אינם מספקים את צרכיו של האדם, ורק אז בורא האל את האישה. כלומר: היא משנית לא רק לאדם, אלא אף לחיות! עניין זה תוקן בסיפור של פרק א', שם האישה נבראה, כאמור לעיל, יחד עם הגבר, והיא שווה לו בכל.
נראה לי שאין צורך לציין, שאני מעדיפה את תיאור העולם של פרק א' על פני זה של פרק ב'. העדפה זו מושתתת על הנימוקים הבאים:
ראשית, אני רואה באדם את נזר הבריאה, כפי שהוא מוצג בפרק א'. אני מאמינה שייעודו של האדם בעולמנו הוא יותר מאשר להיות הגנן בגן של אלוהים. אני מאמינה שהוא אחראי על כל היצורים החיים בעולמנו, כפי שמוצג בפרק א'.
שנית, אני מאמינה שבכל בני האדם קיים יסוד רוחני. אין אנו רק חומר. בכל אחד מאיתנו יש משהו שמעֵבר לגוף – שִכְלוֹ, רוחו, נשמתו. אלו הכלים בהם אנו פועלים כדי להשאיר משהו מאיתנו לדורות הבאים.

ורביעית, האדם בפרק א' שולט על כל בעלי החיים. שליטה זו פירושה, בעינַי, אחריות. על האדם מוטל לדאוג לרווחת כל היצורים החיים בעולם. אל לו לפגוע בהם, להתעלל בהם, לגרום להכחדתם. גם האדם וגם בעלי החיים בסיפור של פרק א' הם צמחוניים (ראה פס' 29- 30). כחובבת בעלי חיים מושבעת וכצמחונית אדוקה אני מאמינה, שלוּ כולנו היינו נוהגים בדרך שהותוותה לנו ע"י פרק א' בבראשית – דרך של אחריות וצמחונות – לא היה עולמנו מגיע למצבו הנוכחי ולא היו נכחדים זנים רבים של בעלי חיים באשמתנו, בני האדם ששכחו את ייעודם.