הדיון שלהלן יעסוק בנושא הקשור בפסוק הבא בפרשת במדבר המציין בצורה מפורשת, שההשתייכות לעם ישראל מעוגנת בקשר לבית האב, ושזה האב הקובע את השתייכות צאצאיו לעם ישראל:
במדבר פרק א' פסוק י"ח:
וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם:

ההשקפה הציונית, הלא דתית, מקבלת כיהודי כל מי שלפחות אחד משני הוריו הוא יהודי – הן אמו והן אביו. מאז הקמתה של התנועה הציונית בסוף המאה ה-19, התקבל לשורותיה כל מי שהזדהה כיהודי. וביתר שאת, מאז הקמתן של תנועות הנוער החלוציות החילוניות, התקבלו לשורותיהן כל הצעירים שהזדהו כיהודים, מבלי לבדוק אם הם בנים של אישה יהודיה או של גבר יהודי. הגדרה זו של יהודי תקפה באופן מעשי עד היום כדי להגדיר את הזכאים על פי חוק

השבות לקבלת האזרחות הישראלית.
קביעה זו התבססה על השקפה המאחדת בתוכה שתי מסורות יהודיות שהתחלפו ביניהן עם הזמן. העברת ההשתייכות לעם דרך האב היתה, כפי שמשתקף בספרי המקרא, הנוהג הקובע לגבי עם ישראל עד לשיבת ציון (המאה ה-5 לפנה"ס). השיטה השנייה על פיה רק צאצאים של אישה יהודיה ייחשבו כיהודים, הונהגה החל מתקופת המשנה ונקבעה כשלטת באופן סופי לגבי היהדות הרבנית במאה השלישית לספה"נ.
ההעברה של ההשתייכות האתנית למשפחת השבטים הישראלית דרך האב, יש לה שורשים עמוקים בספרות המקראית ומעוגנת היטב בראשית פרשת במדבר (הפותחת את הספר באותו שם, פרקים א':1-ד':20). בפסוק 18 המצוטט למעלה מוגדרת בבירור היחידה האתנית הבסיסית בעם ישראל כבית אב. זו דוגמה אחת בלבד מני רבות במקרא לגישה זו. על כך ניתן להוסיף את העובדה שזהותן של אמותיהם של גיבורים שונים לא היתה חשובה. על כן אין שום אזכור של אמותיהם של אברהם, שרה, רבקה, רחל ולאה, אלא מוזכרים אבותיהם בלבד.
אולי המקרה הבולט ביותר הוא העובדה, שמשה נשא את ציפורה, בת יתרו, אישה מדיינית. משמעות הכתוב בספר במדבר י"ב:1 "... וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח", ייתכן שמשמעו שציפורה הייתה כהת עור, ו/או מארץ כוש, וללא ספק שונה מבחינת המראה החיצוני שלה ו/או ההשתייכות האתנית, מיתר בנות ישראל. למרות זרותה של ציפורה, מספר המקרא שהיא מלה במו ידיה את גרשום, הבן הבכור שלה ושל משה, והסיפור אינו מוצא בכך כל פסול, למרות שהיא אינה מבני ישראל (שמ' ד':25 וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי). יתר על כן, במקרא לא הוטל כל ספק בהשתייכותם של בניה, גרשום ואליעזר לבני ישראל.
הספרות הבתר מקראית מביאה הסברים והשלמות מאוחרים לסיפור זה המנסים לתרץ ולפתור בעיה שנוצרה כפי שהם הבינו את המקורות. כך למשל, מסופר שהיא למעשה נתגיירה בעצם המעשה שמלה את בנה במו ידה¹. אולם הסברים ופרשנויות אלה מצביעים על הקושי שראו חז"ל בסיפור, המתאר מעשה מילה שעשתה אישה שלא מבני ישראל בבנה, ועל ידי כך הסדירה את השתייכותו לעם של אביו. בדרך זו התכוונו חז"ל ליישב את הסתירה שנוצרה בתקופתם, עם שינוי הגישה לגבי העברת ההשתייכות לעם דרך האם ולא דרך האב. פרשנויות והסברים אלה מלמדים אותנו שחז"ל נאלצו לשנות ו"להשלים" את הסיפור המקראי, עם שינוי שהכניסו בקביעותיהם המאוחרות בלגיטימציה של העברת ההשתייכות לעם.

בתורה מצוין, כאמור, שהמנהיג המובהק – משה, נשא לאישה מדינית ושבניו נחשבו ללא עוררין כחלק מבני ישראל. הסיפור המקראי המאוחר יותר מביא מקרה יותר בולט של העברת השייכות דרך האב. במגילת רות פרק ד' מסופר שדוד המלך, מיסד שושלת המלוכה של יהודה בימי בית ראשון,  הוא נינו של מואבייה שילדה את עובד שהוליד את ישי אבי דוד. בתיאור אחר של שושלת היוחסין של דוד, בדברי הימים א' ב':15-3 , כלל אינן מוזכרות אמהות ומציינים את שמות האבות המולידים מיהודה אב השבט ועד לדוד.
 

הסימנים הראשונים לשינוי בהעברת ההשתייכות לעם דרך האב, וקביעת נוהג חדש, שההשתייכות ליהדות עוברת דרך האם, מתועד ככל הנראה במסופר בספר עזרא עם שיבת ציון, באמצע המאה ה-5 לפנה"ס. בספר זה, אשר על פי דעת חוקרים חובר במאה ה-4 לפנה"ס, כתוב:" וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי <עולם> עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה"(עזרא י':3-2) לפי טקסט זה נקבע אז על היהודים לגרש את נשותיהם הנוכריות "מעמי הארץ" יחד עם בניהן.
ככל הנראה, אז הוחל שינוי הנוהג של העברת ההשתייכות לעם על פי הנשים.
העברה זו נקבעה בצורה פסקנית בתקופה מאוחרת יותר, על ידי התנאים והאמוראים. בתלמוד הבבלי נאמר בצורה מפורשת: "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי, דאמר קרא: דברים ז - כי יסיר את בנך מאחרי, בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה" (קידושין סח ע"ב)². בדברי חז"ל יש התעלמות מחלקים מסוימים של הטקסט המקורי, השולל את השתייכותם לעם של הבנים הן של אישה נכרייה והן של גבר נכרי: דב' ז':4-3 "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר".
המעבר הזה לא היה, מן הסתם, חד, ברור וללא חילוקי דעות. במקורות המדרשיים מהמאה ה-5 או ה-6 לספה"נ יש שרידים של נוהג ההעברה של ההשתייכות לעם היהודי דרך הגבר, למרות שעוד לפני התקופה הזו נקבע בבירור השינוי לטובת האישה. במדרש בראשית רבה, (פרשה ז סימן ג', ל"ז) מסופר על איש יהודי – יעקב איש כפר נבוראי, שהורה בעיר צור למול בשבת בן של אישה פאגאנית ואב יהודי. הוא הסתמך על הנוהג המקראי על פיו, ההשתייכות לעם היא דרך האבות, ולא האמהות. ואותו יעקב מעגן את עמדתו במושג "בית אבותם" המופיע בפסוק שהוזכר לעיל במ' א': 18. ³ תשובת הרבנים ע"פ בראשית רבה, פסלה את התנהגותו וקבעו שבן של אישה לא יהודייה לא ייחשב כיהודי ועל כן לא ימול בשבת, אם זה היום השמיני להולדתו, כפי שעושים עם ילוד יהודי בלבד.
יתכן שהסיפור במדרש המוזכר שימר מקרה אמיתי ומצביע על קו התפר במעבר בין הנוהג המעוגן במסורות המקראיים, אל נוהג חדש שנקבע על ידי חז"ל. אולם אין, לדעתי, לשלול את האפשרות שיתכן ויש לפנינו סיפור דידקטי, שהומצא על ידי חז"ל כחלק מפולמוס שהתקיים בין זרמים שונים של פוסקים. מטרת הסיפור לדחות עמדות וספקות שבאו לערער על הפסיקה של חז"ל ולקבוע הלכה סופית שהיהדות מועברת דרך האם בלבד.⁴

מעניין לציין, שלעומת השינוי הזה בהעברת ההשתייכות לעם, לא נגעו חז"ל במסורת המקראית של העברת הכהונה בישראל דרך האבות ועד היום הכהונה מועברת מאב לבנו.
ההסבר היחיד שמציעים מקורות חז"ל לסיבת השינוי, שתואר לעיל הוא, שנוכחו לדעת שלאישה יש השפעה מכרעת על עיצוב זהותם של בני הדור הצעיר, ועדיף שחינוכם יהיה בידיה של אישה יהודייה, כדי להבטיח את ההמשכיות היהודית. בספרות אין כל הרחבה בנושא, ואף לא הוכחה האם השינוי היה מוצדק והביא לתוצאות המקוות על ידי אלה שקיבלו אותו.

אין לי ספק שכיום, תופעה זו של אפליית הגבר כמעביר לגיטימי של השייכות לעם היהודי לצאצאיו היא בעייתית ביותר. בימינו, הבסיס היחיד שעשוי להצדיק קביעה זו הוא מאגי, מיסטי או אמוני ואינו עומד במבחן ההיגיון והמעשה. מבחינה אובייקטיבית של העניין ומנקודת הראות של מהותה של הזהות היהודית או של המחויבות לעם היהודי, אין כל הבדל אם אדם הוא צאצא של אישה יהודייה או של גבר יהודי "בלבד".
עד היום, לא מוכרים מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית⁵, שבהם תיערך בדיקה השוואתית אמפירית בשאלת הזהות היהודית של בני אם יהודייה ואב לא יהודי לעומת, בני אב יהודי ואם לא יהודייה, וזאת בתנאי ששניהם חונכו על פי אותם דפוסים כיהודים או כלא יהודים. לנגד עיני, ומתוך ניסיוני האישי כמחנך יהודי בתפוצות ובישראל, ישנם שני דפוסים ממשיים לאפשרויות ההשתייכות. לכל אחד מהדפוסים הללו אני מכיר מקרים רבים המדגימים מבלי להותיר כל ספק שהגורם הקובע בקשר לעם היהודי איננו עובר דרך הגנטיקה. לא הקשר הסביל באמצעות אחד ההורים הוא המכריע אלא החלטתם הפעילה של ההורים איך יחנכו את בניהם. ואדגים כדי להבהיר היטב את עמדתי מתוך מקרים ממשיים שבגלל סיבות ברורות לא אוכל לציין את שמותיהם:
אישה יהודיה, שאימה וסבתה וכל יתר הנשים שידוע שקדמו לה לדורותיהן היו יהודיות, אך היא החליטה לעזוב את העם היהודי ואף התחתנה עם לא יהודי. צאצאיה שחונכו וגדלו כלא יהודים, הם אינם מרגישים יהודים ואכן הם לא יהודים. למרות כל קביעה הלכתית דתית, המקובלת בצורה זו או אחרת על כמעט כל זרמיה של היהדות הדתית, לא ניתן לכפות עליהם זהות שהם אינם חפצים בה. מצב זה יהיה נכון עד שהם יחליטו, אם ירצו בכך, להצטרף לעם היהודי. אז, כמו כל אדם לא יהודי הרוצה להצטרף לעם היהודי, הם יצטרכו לעבור תהליך של לימוד, הכרזה שרוצים להצטרף לעם היהודי והכרה על ידי קהל יהודי הרואה בהם כיהודים. במילים אחרות, עליהם לעבור תהליך חינוכי של אקולטורציה, דומה לזה של הגיור החילוני. למרות שהזרמים הדתיים היהודים יראו בהם יהודים לכל דבר, אין הקשר הביולוגי שלהם הופך אותם ליהודים אלא תודעתם ורצונם להשתייך לתרבות היהודית ולציבור היהודי. בעיני, הם צריכים להתקבל בקהל ישראל, רק לאחר השתתפותם בתהליך של לימוד והפנמה של אלמנטים בסיסיים בתרבות היהודית.
המקרה השני הוא של גבר יהודי, שנשא אישה לא יהודיה, שלא עברה הליך של גיור דתי. שניהם החליטו לגדל את צאצאיהם כיהודים. בני הזוג מעורבים במידה זו או אחרת בחיים הציבוריים היהודיים, ומשתתפים בפעילות החברתית והתרבותית של הארגונים היהודים במקום מגוריהם. בניהם חונכו בבית ספר יהודי, השתתפו בארגונים חברתיים יהודיים, אחדים מהם בתנועות נוער ציוניות, ואף נטלו חלק, כמו יתר היהודים בגילם, באירועים של לוח השנה היהודי. הם רואים את עצמם כיהודים, הסביבה היהודית רואה אותם כיהודים, ואף השכלתם היהודית ואולי ידיעת השפה העברית, יכולה להיות מעל לממוצע של היהודים בגילם. בעיני, אין כל ספק שהם נחשבים ליהודים לכל דבר.
ניתוח זה של המציאות היהודית, מנסה להעביר את הדיון משדה התפיסה האתנית או הלא רציונאלית, אל התחום הרלוונטי כיום של זהותו המעשית של האדם, אל הבנת מהותה של הזהות היהודית. עתיד קיומו של העם היהודי תלוי בכמה גורמים, שלא תמיד נגזרים מרצונם של היהודים עצמם. אולם יש שני גורמים שבעיני חשיבותם היא מרכזית: האחד – רצונם של היהודים לחיות על פי פרשנות מושכלת של התרבות היהודית ולא לייחס את ההשתייכות לערכים מאגיים. השני – היכולת להמשיך ולתת פתרונות יצירתיים לאתגרים שמציבה המציאות המשתנה. יכולת זו היא שעמדה לעם היהודי לדורותיו, כדי לשרוד בתקופות בהן גבר האיום על הקיום היהודי. הגיע הזמן לשנות, או ליתר דיוק לשלב במנהגינו העכשוויים את מקורותינו הקדמונים – המקראיים ואלה שנוצרו והתפתחו לאחר חורבן בית שני. שילוב זה צריך להביא להכרתו כיהודי הן בן של אישה יהודיה והן בן של גבר יהודי, אם הם מזדהים כיהודים ורוצים להיות חלק של העם היהודי. בעניין זה על כל הזרמים הדתיים לשקול מחדש את מדיניותם בעניין, ולחדול מהדרישה כלפי יהודי "שרק" אביו יהודי, לעבור הליך או טקס נוסף כלשהו אותו מכנים "גיור לקולא", הליך גיור המקל לעומת הגיור שעובר נוכרי, כדי לזכות בהכרה זו. תביעה זו מאנשים הרואים את עצמם כיהודים, גדלו כיהודים, ומזדהים עם העם היהודי, פוגעת בהם ומעליבה, אינה מכבדת את אורח חייהם, ואת בחירתם להיות חלק מהעם היהודי, ואף אינה מכבדת את התרבות הלאומית היהודית.
האתגר העומד בפנינו כיום כתנועה ציונית, הרוצה לחזק את אחדותו של העם היהודי בכל מושבותיו ותפוצותיו, הוא לחזק את השורות על ידי קירובם וחיבוקם של כל אלה המשתייכים ורוצים להשתייך לעם היהודי. המשימה העומדת בפני אלה הדואגים לקיומו הרוחני, התרבותי והלאומי של העם היהודי היא לאחד ולא לפלג, לקרב ולא לדחות. עלינו לחנך ולהרבות בהפצתה של התרבות היהודית והוראתה בקרב היהודים, וזאת מתוך ראייה מפוכחת, היכולה להבחין בין תוכן לצורה, בין טפל לעיקר, בין חינוך לחיים על פי התפיסות השונות הקיימות בתרבות היהודית לבין קריאה מיסטית או מאגית של המציאות. דרך זו היא זרה לרובו של העם היהודי! המחנכים והמנהיגים היהודים חייבים כיום להחליט, ולהניח לניסיונותיהם ליצירת אחידות, ולדאוג במקום זאת לחיזוקה של האחדות. לחדול מיצירת פילוג בעם, ולבחור בגישה המנסה לאחד, לחבר ולגשר.