פרידה מן החיים – בדרך שלנו מאת הרב גיל נתיב

טקס אבלות – עניין של בחירה
אנו אומרים תפילת יזכור ביום הכיפורים ובעוד שלוש הזדמנויות אחרות בשנה. מדוע אנו אומרים "יזכור"? שאלה זו כמעט אינה עולה על ליבנו. רובנו חשים צורך טבעי, חובה הנובעת מבפנים, לא מכורח דין או חוק, להתיייחד עם זכר יקירינו באמירת יזכור או קדיש, או ע"י צורות טקט אחרות: עליה לקבר, מתן צדקה לזכרם, אמירת תהילים וכיו"ב.
לעיתים יש בכך תחושה של פרעון חוב, של הכרת תודה על כל מה שקיבלנו מהם בעודם בחיים. אך לא פחות מכך מהווה הקשר עם אלה שהלכו לעולמם תזכורת על אמת אחת, אמת שאין עליה כל פקפוק, שאין לה שום חריג, ובכל זאת אנו מתאמצים להתעלם ממנה בחיי יום יום. אמת זו ביטא דוד המלך כשדיבר על בנו המת: "אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמ"ב, יב). כולנו נגיע במועד זה או אחר למקום בו הם נמצאים. אף אחד מהם לא ישוב להלך בארצות החיים.
הזכרתי את המנהג לעלות לקבר. הקבר הוא המקום בו נפרדנו מגופת יקירנו, אך הפרידה מאישיותו, מחיוכו, מנשמתו היא פרידה בת שנים רבות, ואין היא מתרחשת דווק במקום הקבר. הקשר שלנו אל המקום בו נטמנת גופת יקירנו דרוש לנו מכיוון שכבני אדם אנו חייבים להאחז במשהו פיזי על מנת לשמור על קשר עם שאיננו קיים עוד בעולם הפיסי. לוח שיש קר הופך בתודעתנו לחולית קשר עם זכר נשמה חמה. תרבויות המזרח, במיוחד בהודו, מתאמצות לדגיש שאין שום משמעות לגופת המר אחרי יציאת הנפש. הגופה נשרפת, את האפר מפזרים על פני הנהר, כי הנשמה ממילא כבר נתגלגלה לגוף אחר, והגוף ללא נשמה איננו כלום. בקיצוניות הנגדית עומדת התרבות המצרית העתיקה שהתאמצה לשמר את גופת המת ע"י חניטה, לשלוח אותו לעולם הבא כשהוא לבוד בגדי פאר, מצויד מזון ובתפנוקים אחרים. היהדות נמצאת בין שני הקצוות האלה: אין שורפים את הגופה, חז"ל קבעו תהליך של טהרת המת, אך אין פולחן סביב הגופה. רבן גמליאל ציווה לקבור גופתו בתככריכי בד זולים ופשוטים כדי להנהיג בישראל נורמה שלא תבייש משפחות על עניים. במילים אחרות: כבוד המשפחה שנותרה בחיים היה חשוב בעיני רבן גמליאן יותר מכבו הנפטר. אמנם יש גם כיום יהודים המאמינים שנשמת המת ממשיכה לרחף מעל גופתו להצטער על כל כא הנגרם לגופה. על אמונה זו הם מבססים כנראה התנגדותם לניתוח מתים ולהשתלות אברים, כאילו היהדות היא דת מצרים אשר בה הדאגה לגופת המת קודמת לדאגה לבריאות האדם החי. בניגוד לדעה הרווחת, אין היהדות קושרת את מצב גופת המת עם האמונה בתחיית המתים. תחיית המתים לא תפלה בין אלה שגופתם נטמנה בשלמותה, ובין המיליונים שגופותיהם נשרפו עד דק בכבשני מחנות ההשמדה.
ברגעים הקשרים של אובדן הורה, קרוב או ידיד, אנו נוטים לברוח מתחושת המבוכה ואין האונים אל מקלט של אדיקות דתית. כשערכתי לוויות בשנם שכהנתי כרב בארה"ב, היו מקרים רבים שקרובי הנפטר.ת שאלו אותי אם אני מונה נשים במנין לצוךר אמירת קדיש ליד הקבר. תשובתי היתה תמיד: זה לא תלוי בי, זה תלוי בנפטר/ת, אם בעודו/ה בחיים היה/היתה מתפלל/ת בבתי כנסת אורתודוכסיים, לא אמנה נשים במנין הנאסף ליד קברו/ה. אבל מי שלא התנהג כיהודי אדוק בחייו, אין שום גיבה בעולם שיהפוך לכזה ברגע מותו, או שקרוביו יהפכו אותו לאורתודוכסי אחרי מותו. לא כבוד המת יש בכך, אולי להיפך.
להקבר – על פי אמונתך
הרבנות האורתודוכסית מנצלת את רגעי החולשה והכאב שעוברכל אחד מאיתנו כשהוא נפרד מיקיריו לנצח. ברגעים אלו קל לשכנע את קרובי הנפטר שרק בידי חברא קדישא הנוסחה המדויקת לשמירת כבוד המת. ברגעים אלה גם אין דעת האבלים פנויה להתמקח על חשבונות מנופחים. חברות קדישא הפכו למסחטת כספים ולמקור ולעוגמת נפש בזמן בו הנפש עגומה ממילא.
אני מזמין אל אחד ואחת מאיתנו, לדאוג שבבוא היום תהיה פרידתנו מן העולם תואמת את הדרך בה חיינו. בנישואין וגרושין יש לאורתודוכסיה מונופול. אך בלויה וקבורת המת לא נתנה מדינת ישראל מונופול לדרם כלשהו. זו היא זכות כל אחד מאיתנו, זכות המעוגנת בחוק ובפסיקת בג"צ לדרוש בעודנו בחיים שהדרך בה יפרדו מאיתנו בבוא יומנו, תהיה הולמת את השקפתנו וטעמנו. כל אחד רשאי לממש זכות זו ע"י חברות בחברת קבורה לא-אורתודוכסית. עמותת "מנוחה נכונה" פועלת במקומות שונים בארץ להשגת בתי עלמין שיאפשרו קבורה מכובדת בהתאם לרצון השארים. העמותה תאפשר לכל מעונין להיקבר בארון, קבורה שהיתה נהוגה בישראל מימים ימימה ושאיננה סותרת את ההלכה, תקפיד על הצד האסתטי של לוויה וקבורה ותבטל את האפליה בקבורת מי שאיבד עצמו לדעת או אלו שתרמו אברים מגופם למדע.
במסורת היהודית נקראתלווית המת "גמילותחסד של אמת". מדוע דווקא חסד זה הוא של אמת, האם שאר חסדים אינם של אמת? התשובה היא פשוטה: מי שטרחת בהלוויתו וקבורתו, לא יכול להשיב לך טובה או אפילו להודות לך. המלווה את המת למנוחות אינו מצפה לגמול, לכן חסדו הוא חסר דל אמת. אבל אמת זו היא רק חצי אמת: כולנו מצפים לגמול. לא מן הנפטר עצמו. אנו מצפים שילדינו ונכדינו ילוו אותנו ויזכרו אותנו כפי שאנו זוכרים את הורינו שהלכו לעולמם.
יש משמעות לאמונה בהישארות הנפש ובתחיית המתים שגם אדם חילוני יכול לקבל ולאמץ. כולנו נמשיך לחיות אחר מותנו בזיכרונם של ילדינו וידידנו, ממש כפי שאבותינו ואמותינו ממשיכים לחיות בזכרוננו, בכל ימות השנה.