פרומתאוס הוא סמל של מאבק למען מותר האדם. פרומתאוס ­ גיבור מיתולוגי יווני וגיבור מחזהו של איסכילוס היה לאחד הסמלים של ההומניזם בתרבות המערבית. במיתוסים שעוצבו בכתבי הסיודוס,  איסכילוס, אפלטון, פרומתאוס בורא את בני האדם בכיירו פסלי חימר מומסים בדמעותיו, נאבק בזאוס השליט למען המין האנושי, נענש ­כבול ומעונה­ משך אלפי שנים.
פרומתאוס מציל את האנושות, מהמבול בו ביקש זאוס להטביעה, בהורותו לבנו וכלתו, דקליון ופירא, לבנות תיבת­ספינה בה שטו משך תשעת ימי המבול, ששכך ­ החיו את האנושות מעצמותיה של אלת האדמה גאיא.
כשזאוס מנע מבני האדם את האש, גנב פרומתאוס מהאש הקדושה של האלים, הדליק לפידו בגלגל השמש והביאה לבני האדם. כך נתאפשרה התפתחות הציויליזציה, האומנויות,
האמנות, והמדעים. כעונש, כבל זאוס את פרומתאוס לסלע הקוקז, ונשר ניקר יומיום את כבדו של הכבול בן האלמוות במשך שלושים אלף שנים.
קורבן ראשון במאבק נגד אלוהים
המיתולוגיה היוונית ראתה בפרומתאוס קרבן ראשון במאבק למען האנושות, נגד האלוהים. תרבות המערב אימצה, מאז הרנסאנס, ובייחוד במאה ה-18 וה-19, את המיתולוגיה היוונית כאחת מתשתיות תרבותה. פרומתאוס היה לסמל ההומניזם החדש, כיוון שבזכותו הפכו בני אדם אנושיים, בני תרבות, מתמודדים עם הטבע ועם האלוהים.
סופרים ואמנים רבים ראו בפרומתאוס, מאז אייסכילוס, סמל השאיפה האנושית להתעלות, לשנוי סדרי בראשית להמציא ולשנות את הסביבה מחדש, להפרדות מדרך החיות שבטבע, המסתפקות במצוי ומסתגלות לסביבתן מבלי לשנותה.
מותר האדם הוא בהיות האנוש החי היחיד המעלה את איכות חייו בשנותו את סביבתו הטבעית, ביוצרו ברירות חדשות, מקצועות, משטרים חברתיים, יצירות אמנות, אמונות ,אלוהויות, מדעים וספורי עבר ועתיד. באמצעותם מעניק לעצמו האדם חופש בחירה ויצירה, הנעדרים מחיי כל החיות האחרות.
האדם הוא הייצור היחידי בעולם שאינו מסתפק בסיפוק. הוא שיא האוולוציה של החי, לדעת ברגסון, כיון ששהשתחרר מתלות מוחלטת בטבע, והתרבות שיצר אפשרה לו חופש בחירה לא רק בין ברירות נתונות אלא ביצירתן של ברירות חדשות.
פרומתאוס היה לסמל המאבק נגד העריצות והדהומניזציה. הוא היה גם לסמל המאבק נגד עריצים המבקשים לדכא את האנושות ולענוש את משחרריה, להפוך את כל נתיניהם לצייתנים חסרי אונים ודעת, כמו זאוס העריץ האנוכיי, הנוקם והנוטר, שגזירותיו חסרות כל הצדקה של דעת, המבחינה בין טוב לרע.
המאבק למען החופש מעריצות ומחוקי הדיכוי הוא מאבק על מותר האדם, על חופש הדעת והבחירה בה זוכה המין האנושי, בהשתחררו מכבלי הטבע והטבעיות הטבועה בכל חי.
חופש בחירה מותנה בהבחנה בין המצוי לרצוי, בין הרע שבמציאות והטוב שבשינוי שניתן להכניס בה. עריצים המגבילים את חופש המחשבה והמוסר, גורמים לדהומניזציה, פוגעים לא רק באיכות החיים של האדם, אלא באנושיותו.
מרד חוה נגד חטאו הקדמון של האלוהים
יצירות הספרות הקלסית ביהדות מציבות בזכרון הקולקטיבי של העם דמויות מיתולוגיות החיות בתרבותו, במיגוון עלילות ויצירות הגות ואמנות, הופכות סמלים ומושגי מפתח בשיח הדתי והחברתי.
חוה היא גיבורתה הראשית של היצירה הפותחת את ספרות תנ"ך ­ ספור בריאת העולם והאדם, בשתי גרסאות מנוגדות זו לזו.
בגירסה הראשונה של הבריאה, בפרק א' שב'בראשית', מובעת השקפה שוויונית, הרואה בגבר ובאשה יצורים שווים בראשוניותם ובמעמדם: כשאלוהים יוצר אדם בדמותו ובצלמו הוא יוצר אותו זכר ונקבה, כמוהו עצמו. 'אדם' פירושו, לפי גרסה זו, איש ואישה כאחד. שניהם נוצרו בבת אחת, על מנת לדמות יחד לאלוהים ­ בצלמם ובדמותם.
בגירסה הראשונה נוצרים הגבר והאשה לאחר הברא כל היצורים האחרים. בגירסה השניה ­ הגבר הוא ראשון הברואים המכויירים בחימר והמתחילים לחיות. כל שאר היצורים החיים, נוצרים באותה שיטה, אך זוגות זוגות.
בעוד שבגירסה הראשונה נוצרים החיים כתכלית עצמם, בגירסה השניה הם נוצרים כדי למלא תפקיד ­ הגבר למען ישמור ויעבוד את הגן שנטע אלוהים באיזור עדן, וכל החיות האחרות ­ על מנת להוציא את הגבר מבדידותו. משאפסה התקוה כי חיה מפוסלת בידי האלוהים תארח חברה לגבר ­ מרדים אותו אלוהים ומבצע בו ניתוח קליני מסובך: מחתיכה של גוף האיש הוא יוצר לו עוזרת ­ אישה.
הסקרנות מביאה למרד שמביא לשחרור
בספור זה, בפרק ב' ב'בראשית', מוצגת האשה כייצור משני, היצור החי היחיד בעולם שלא עוצב מאדמה על ידי אלוהים. האשה נוצרה מחתיכה מגופו של הגבר, על מנת לשמש לו עוזרת, כיוון שלא טוב היות האדם לבדו.
הגבר שבספור הזה דווקא מסתפק בסיפוק. הוא משלים עם התנאים המגבילים ששררו בטבע, כפי שעשתה האנושות הפרהיסטורית משך דורות רבים, הוא מציית לחוק היחיד שחוקק האלוהים שהוא בעל הגן ושליטו: האיסור על הדעת והמוסר, הנובע מהאיסור לאכול מ'עץ הדעת טוב ורע'. מבחינה זו דומה הגבר האנושי לכל החיות האחרות שאינן יודעות מה טוב ומה רע ואינן מנסות להיוודע.
האשה, לעומת זאת, מוצאת את שורש הקפאון השורר בחייה. סקרנותה והתעניינותה במה שנאסר על ידי האלוהים, מוליכים אותה לעימות עם השליט ומשחררים אותה, ואת האנושות כולה, מהגן שבעדן, מהקפאון בהתפתחות המין האנושי שאפיין את החיים ביערות העד הקדומים.
הספור התנ"כי מייחס את השחרור מהבורות והמצב הפרה­תרבותי של האנושות למרד שמרדה האשה הראשונה.
אדם שאינו יודע להבחין בין טוב לרע אינו יכול לשאוף לשינוי או ליצירה חדשה, הוא מסתפק ביש וחי ללא מוסר, ללא יצירה, ללא תרבות. אי ההשלמה עם ההשלמה הזאת, מכינה את חוה לשיחתה עם הנחש, בעל כושר הניחוש, היודע כי אלוהים שיקר כשאמר שמתים מאכילה מעץ הדעת, כיוון שחשש שהאדם האוכל ממנו ידמה לאלוהים. חוה מתגברת על פחד המוות שנטע שליט הגן בלבות נתיניו, ובכך היא משתחררת גם מחוסר הדעת.
גיבורים ספרותיים שהיו לסמלים
פרומתאוס­ משמעו: מי שרואה את הנולד. ה"נחש" ­ הוא מי שיודע לנחש ולראות את העתיד לקרות. ''חוה" ­ היא אם כל חי, השם שבו כבד האדם הראשון את אשתו, כשהפך בזכותה לבר­דעת. הנחש מייעץ לחוה לא להאמין לאיומי השווא של האלוהים במוות בגלל דעת. דעת היא אולי לא נוחה לעתים ­ אך לא מתים מזה. אלוהים מאיים במוות כיון שהוא חושש מאבדן המונופול שלו על הדעת, מאבדן מותר האלוהים על האדם.
חוה משתכנעת לא רק כיוון שהיא מאמינה לניחושו של הנחש, אלא בראותה כמה נחמד להשכיל. הנימוק האסתטי מתמזג עם הנימוק הקוגניטיבי ונולדת חדוות ההיוודעות וההשכלה הייחודית אף היא למין האנושי.
בתיאולוגיה שונאת הנשים, ייחסה הנצרות במאה ה-3 לספירה את החטא הקדמון לאשה, וראתה בו מקור חטאי המיניות ועונש המוות. בתנ"ך אין לכך זכר.
עבירה ­ היא אי ציות לאיסור של חוק. חטא ­ הוא עבירה על איסור מוסרי. בספור התנ"כי ב"בראשית" אין האשה חוטאת אלא עוברת עבירה על חוק בלתי מוסרי בעליל ­ חוק האוסר את המוסר. החטא הקדמון שבחקיקה כזאת הוא, לפי ספור זה, חטאו של אלוהים.
ספור ריאליסטי על אלוהים וחוה
חוה מרדה באלוהים שלה, כפי שמרד פרומתאוס באלוהים שלו. היא שחררה את האנושות מפסיכופתיה ובערות, העניקה לה את הבושה והמצפון, הנובעים גם הם מההבחנה בין הטוב הראוי לבין הרע המצוי.
חוה גאלה את האנושות לא רק מהתעלמות מההבחנה בין טוב לרע, (מכה הנפוצה כיום בין רלטיביסטים, מולטיקולטורליסטים ופוסטמודרניסטים), היא גאלה את האנושות מאי ידיעה על קיומה של הבחנה כזאת.
אלוהים המהלך בגנו לרוח היום, כנראה עירום, כאדם אותו יצר בצלמו ובדמותו, אינו יודע דבר ממה שאירע בין חוה והנחש ועץ הדעת, בשעה שהוא עצמו נעדר מהגן. כשנודע לאלוהים כי הגבר והאשה מתחבאים מפניו מרוב בושה, הוא יודע כי אבד יתרונו על האנושות. אפילו אלוהים, שאינו מתבייש לעולם, יודע כי הבושה מתלווה לדעת הטוב והרע. בזכותה של הבושה ורגשות האשם מבחינים בני אדם לא רק בין מותר לאסור אלא בין טוב לרע.
תפקידם ההיסטורי של חוה ופרומתאוס
הסופר התנ"כי מעניק לחוה מה שהסיודוס ויוצרי המיתוסים היווניים על פרומתאוס, העניקו לגיבורם: את התפקיד המכריע במפנה שחל בתולדות האדם כשחדל להיות חיה ככל החיות ביער ובגנים שבעדן, ופסק לראות את הסביבה הטבעית כטוב בעולמות האפשריים. כתוצאה ממרד חוה ופרומתאוס מתחילים בני אדם ליצור יצירות וסביבות חדשות, חוקי התנהגות שאינם נובעים מהמבנה הגנטי, צורות התארגנות ויצירות תרבות אנושית חסרת תקדים בטבע.  
בספור התנ"כי התוצאות הן מיידיות: אחרי הצלחת מרד חוה והשחרור מגן העדן, ממציאים צאצאיה של חוה את המרעה ואת החקלאות, את האומנות והאמנות, את הרצח ואת השקר, את השכרות וגילוי העריות, את השאיפה להגיע לשמים ולהתהלך עם האלוהים כאנוש.
האלים מפחדים, גן העדן נסגר
סופר "בראשית" הרואה ללב גיבוריו ומחשבותיהם, ושומע שיחם של האלים, מדווח על בהלה שאחזה באלוהים כשנודע לו כי האדם אכל מעץ הדעת ונעשה דומה לו כמעט בכל. אם יאכל מעץ החיים, אומר האלוהים, ויהיה בן אלמוות, מה יהיה ההבדל בין אדם לאל¿
השקפה מהפכנית זאת על ההבדלים בין אדם לאלוהים מושמעת כאן לראשונה. הצבת החרב המתהפכת בשער גן העדן מזכירה כי אין שיבה לגן העדן. את הדעת אין להשיב לנדנה. והדעת נותנת ­ כפי שהאמינה ספרות התנ"ך כולה ­ כי אין חיים אחר המוות, כי על כן הוצב גן העדן בראשית ההיסטוריה ולא בסופה, כבתרבויות אחרות.
גן העדן הוא המקום חסר הדעת והמוסר ממנו באנו, לא המקום המאושר, עתיר היין המשומר ובשר הדגים האינסופי, אליו אנחנו הולכים, מאז המצאת העולם הבא על ידי הפרושים וחז"ל.
העדר גן העדן מעתידו של היחיד ומעתידה של האנושות הוא אחד החידושים המהפכניים שנתחדשו ביהדות, יחד עם המהפך המונותאיסטי והאמונה כי האדם נוצר מחומרים כימיים שבעפר הארץ, ובמותו הוא חוזר ומתפורר לעפר. אמונה זו היתה הדרישה של הנבואה הישראלית כי הצדק ייעשה כאן ומייד, כיוון שאין עוד עולם או זמן בו יכול הצדק להעשות.
העונש הבלתי מוסרי נגד מין הנשים
כמו בספור פרומתאוס מוצג גם כאן האלוהים כשליט עריץ, נוקם ונוטר. אלוהים הוא הגיבור הספרותי היחיד בספור הזה. אין בו בושה ואין לו מצפון, כנראה לא אכל, מעץ הדעת טוב ורע.
כיון שהאשה הצליחה לנצח את האלוהים בסכסוך הראשון בין האנושות לאלוהות, נושא שיופיע מכאן ואילך ברוב היצירות התנ"כיות, נוקם אלוהים באשה, ובכל הנשים לדורותיהן, בקללה גורפת המתארת בדיוק מחריד את הטרגדיה הסוציוביולוגית של האשה בחברה פטריארכלית.
בניגוד לעונש הסוריאליסטי המומצא על ידי סופרי המיתולוגיה היוונית (הנשר מנקר בכבדו של פרומתאוס ביום וזה חוזר וגדל בלילה, במשך 30 אלף שנים), בוחר הסופר התנ"כי לשים בפי אלוהיו קללה ריאליסטית המתארת מצב דברים נתון ומוכר לכל קורא בחברה הפטריארכלית.
הרבה פירושים ומדרשים שוביניסטיים­זכריים נכתבו על ספור עץ הדעת ועל חטאה כביכול של חוה. אחרי חתימת התנ"ך נוצרו מאות יצירות ספרות ואמנות בהשראת דמות ספרותית ייחודית זו. חלקם הגדול מייחס לחוה את חטא הייצריות שבגללו חוטאת כביכול האנושות במיניות ונענשת במוות.
בספרות התנ"כית אין לכך זכר. בספור התנ"כי עוברת חוה עבירה על האיסור, הבלתי מוסרי בעליל, של בעל הגן. ותו לא. אי הציות שלה לאיסור בלתי מוסרי גורר עונש מוסרי עוד פחות: עונשו של הטבע ועונשה של חברת הגברים.
כל הפירושים והמדרשים לא יכלו להסתיר את פשוטם של הדברים הנאמרים בספור המקראי: החטא הקדמון שבאיסור הדעת והמוסר הוא הגדול בחטאים, קללת יהוה­אלוהים את חוה ממצה באופן ברור ומרוכז את העוול הנעשה לנשים, אשר רק עליהם מוטלת חובת ההריון, הלידה, הכאב והצער הכרוכים בכך. על כן, אומרת הקללה, משועבדת האשה לשליטת הגבר, שליטה המנצלת חולשת האשה החיה בחברה פטריארכלית בין לידה הריונות ולידות בלתי פוסקים. תשוקתה ואהבתה של האשה לאישה מגבירה, לדעת הסופר, את תלותה של האשה בגבר, בהוסיפה תלות רגשית, לחולשה הפיסית ולשעבוד חברתי והכלכלי.
ביטוי תמציתי זה של מצבה הנחות של האשה בחברה ובמשפחה הנשלטת על ידי גברים, מובלט על ידי הסופר, או הסופרת, בפי האל הזכרי, האל היחיד שהספור מכיר בקיומו. בכך מייצג ומסביר הספור את המצב הטרגי בו נתונות נשים ומוקיע את העוול הנעשה לנשים בכל חברה בה שליטים עדיין הגברים על רוב עמדות ההנהגה.
חוה, כמו פרומתאוס, הופכת סמל להומניזם לא רק בזכות המעשה הגואל את האנושות מבורות ואנרכיה, אלא גם בהיותה קרבן ראשון של העריצות המנסה למנוע דעת טוב לרע מנתיניה.
בספרות הקלסית של העם היהודי ממלאה חוה תפקיד שיוחס לפרומתאוס בספרות היונית: הדמות שאפשרה את ההומניזציה של הייצור הביולוגי אדם, התפתחות האנושי שבאדם, הדמות שאפשרה התפתחות הציויליזציה והתרבות.