עמותה בשם "צו פיוס" מילאה את הארץ בשלטי חוצות בהם נכתב: "דעות שונות כן ­ מלחמת אחים לא". לב מי לא ילך אחר מסר כזה? לאלה המתריעים על הסכנה החרדית באים בטרוניה: מדוע גם הם אינם מטיפים לדו­קיום, לאחווה, לפיוס? מדוע אין עושים מאמץ כדי לגשר בין דתיים לחילונים? מדוע תמיד מבקשים להראות את הרע ולא את הטוב?
כדי שנוכל לחיות בצוותא במדינת ישראל יחד, חרדים וחילונים, דתיים וחופשיים, חייבת להיות בין כולנו הסכמה אחת ברורה: כל דרך חיים שהיא שאדם בוחר ­ היא דרך לגיטימית, כל עוד אין בכך פגיעה של ממש באחר. על הציבור החופשי להכיר בזכותו של האדם החרדי לחיות את חייו כפי הבנתו, לגדל את ילדיו לפי אמונתו, לקיים את פולחנו הדתי. מנגד, יש לנו הזכות לתבוע ולדרוש מן האדם הדתי להכיר בזכותנו המלאה והבלתי מעורערת לקיים את אורחות חיינו כפי שאנו מוצאים לנכון.
ה"חרד" לא מוכן לקבל את ה"חופשי" כשווה ערך
ועכשיו ­ כדאי לעיין מעט בכמה דברי הלכה כדי להבין שהאדם החרד אינו יכול כלל לקבל או להכיר בלגיטימציה של האדם החופשי. השימוש שהחרדים עושים ב"אמנה חברתית" או ב"הסכמה לאומית" אינו שימוש הוגן¡ אינו שימוש בתום לב¡ אם החרד אינו מוכן לקבל את האדם החופשי כאדם שווה ערך אליו ­ מה טעם בכל אלה? "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" אומרים הם לעצמם. על מנת להגיע למדינת הלכה ­ כל האמצעים כשרים. ואם יש כמה פתאים בינינו, בציבור החופשי, שמוכנים להיעתר למלים יפות כגון אמנה חברתית, דו קיום וכיו"ב ­ למה לא להשתמש בזה?  
למשל, על פי השולחן ערוך, אדם חופשי, המוגדר כ"אדם שרגיל לעשות עבירה" אין קורעין עליו (שולחן ערוך סימן קצד סעיף ו). כשהרב עובדיה יוסף קרא לשמוח על מותה של שולמית אלוני, הוא הסתמך על הלכה בשולחן ערוך (סימן רא סעיף ד) שבה נקבע: "כל הפורשים מדרכי הציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצווה. ואין מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ואכלים ושותים ושמחים על שאיבדו שונאו של מקום ועליהם הכתוב אומר: "באבוד רשעים רנה". עכשיו שאלו את עצמכם אם למי מאתנו יש איזשהו ציווי המחייב אותו לשמוח  שעה שאדם אחר הולך לבית עולמו?
הגמרא (בבלי, פסחים דף מ"ט עמוד ב) אוסרת על אדם לשאת בת "עמי הארץ". הציבור החופשי הוא "עם הארץ" כי אין ציצית בבגדנו, ואין אנו קוראים קריאת שמע, שחרית וערבית ואין אנו מלמדים את ילדנו דרכי תורה. ומדוע אסור לשאת בת עמי הארץ: "מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן אומר הכתוב: ארור שוכב עם כל בהמה". אותנו, עמי הארץ מותר "לנחור" כלומר: להרוג, ביום הקדוש ביותר בשנה ­ הוא יום הכיפורים ולא לשחוט. כי שחיטה טעונה ברכה ואנחנו ­ כשנוחרים אותנו, כפי שנוחרים חזיר ­ הריגה זו אינה טעונה ברכה.
החילוני הוא עמלק
איזה לגיטימציה יכול אדם חרדי לתת למי שהחינוך שלו מגדיר אדם בצורה כזו? ולכן, אין פלא שישראל אייכלר מבעלז, הגדיר את החברה החופשית כ"נאצים". החרדים תופסים אותנו כחברה לא מוסרית, כחברה חומרנית, חברה אלימה, נטולת חשיבה, חיים כבהמות, ללא עקרונות, חצי מליון מסוממים, ועוד ועוד. צריך לקרוא לילד בשמו. החרדים לא זו בלבד שאינם מעניקים לציבור החופשי לגיטימציה אלא יש בהם שנאה כלפיו. שנאה זו היא יסוד מוסד בתרבותם. מי שאינו קונפורמיסטי, כמוך, יש לשנוא אותו. יש להדיח אותו "ובערת הרע מקרבך".
אינני מכיר ולו חיבור אחד של אדם ציוני, של הוגה דעות יהודי נאור, של פוליטיקאי חילוני, המטיף להרג חרדים. המתיר להרוג בהם ללא רחם. והנה אותו שלמה בניזרי, שתמונתו המחויכת מתנוססת על שלטי "צו פיוס", הגדיר את יוסי שריד "עמלק", כאשר יש צווי מן התורה להרוג את עמלק ולא להשאיר ממנו זכר. האין זו הסתה לרצח.
איך אפשר לקיים "אמנה חברתית" עם מי שהקוד המפעיל אותו הוא שנאה כזו? איך אפשר לחיות בדו קיום עם אדם שמבקש לחסל אותך ­ פשוטו כמשמעו?¡
עם מי שמבקש לכלותני איני מקיים "אמנה חברתית" אלא נלחם¡ איני רוצים מלחמה ואני מבקש להיות מתלמידיו של הלל הזקן "אוהב שלום ורודף שלום". אבל מי שמבקש את נפשנו, את ילדינו, את תרבותנו, את אורחות חיינו ­ יקבל מנה אחת אפיים.