ב-18באוגוסט, 1902, כתב הלורד רוטשילד מאנגליה, מכתב אישי וסודי לבנימין זאב הרצל, בו הוא מסביר מדוע אינו תומך בו ואינו עוזר לו להקים את המדינה היהודית. בין השאר הוא כותב: "אומר לך בגלוי לב שאני רואה באימה  הקמת מדינה יהודית. ברור לחלוטין כי מדינה זו תהיה מתנשאת ותנהג כ"אני ואפסי עוד" ("imperium imperio"), היא תהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של הגטו, תהיה אורתודוקסית, בלתי ליברלית, תפלה לרעה גויים ונוצרים, תעשה לאחרים את כל הרעות שנעשו לה ואף תפגע בתפוצות". הוא מציע לעזור להגירה לארצות אחרות ולתנאים טובים, אך לא להקים מדינה. לנוכח החקיקה הדתית, שנאת אורתודוכסים את הקונסרבטיבים והרפורמים והחרמתם, לנוכח היחס הנורא למשפחות מעורבות, לנוכח דיוני הכנסת וחקיקותיה בנושאים של גיור, לנוכח החוק החדש המחייב שבועת אמונים וקבלת פסיקה של הרבנות הראשית, לנוכח כל אלה ועוד, מתעורר חשד שנבואתו של רוטשילד הולכת ומתגשמת.
נוסיף לכך את החמדנות התובענית של "הכובש המתנחל" בגדה המערבית ובגולן, דחיית השלום והטיהור האתני שמבצע משרד הפנים, וגם אנו, כמו רוטשילד, יכולים להתבונן בחרדה רבה במתרחש בישראל.  לא לאלה ציפינו ביום קום המדינה. "בקווי היסוד" של הממשלה הנבחרת הראשונה שהתקבלו בכנסת ב-11.3.49, נאמר בפרק השני: חירות שוויון ודמוקרטיה­ "בחוק שיבסס את המשטר הדמוקרטי והרפובליקני במדינת ישראל, יובטח שוויון גמור של זכויות וחובות לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ולאום» יובטח חופש דת ומצפון, לשון חינוך ותרבות» יקוים שוויון מלא וגמור של האישה­ שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק, ובכל מערכת החוקים, תקוים חירות האיגוד וחירות הביטוי בעל    פה ובכתב. המדינה תספק את צרכי הדת הציבוריים של תושביה, אבל תמנע עצמה מענייני דת» שבת ומועדי ישראל יהיו ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל» שאינם יהודים, תישמר להם זכות המנוחה בשבתם ובחגיהם".
דמוקרטיה מזן חדש: יד ברזל בכסיה של משי
חשוב לציין, כי בממשלה שקבעה קווי יסוד אלה, היו שותפות כל המפלגות הדתיות דאז. לנוכח תוכנה של "הכרזת העצמאות" וכן לנוכח "קווי יסוד" מפוארים אלה, התחלנו לדקלם דמוקרטיה נאורה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והאמנו במה שאמרנו. ואמנם, בעשורים הראשונים למרות כל הקשיים, התחלנו לבנות את הדמוקרטיה הישראלית, אלא שהרבה דברים השתבשו בדרך.
מה שנותר לנו הוא, בחירות במועדן ומבנה שלטוני קואליציוני. מספר המניפולציות בכנסת ושיטת ה"חטוף כפי יכולתך" מעידים, שמהותה של דמוקרטיה אמיתית, שלטון חוק ואוניברסליות של חוק, אינם מקובעים בתודעת ישראל ומנהיגיה. די היה לראות ולשמוע כיצד אנשי ש"ס נעלבו על שנאמר עליהם שאינם דמוקרטים, כדי להבין, שיותר משהתקרבנו לדמוקרטיה נאורה, הולכים אנו ומתרחקים ממנה.
הופעת נאמנו של ראש הממשלה, מר איווט ליברמן, המבטיח יד ברזל בכסיה של משי (האם המשי מרכך את הברזל¿) והמסביר, שהואיל וראש הממשלה נבחר ע"י ההמונים, הוא יכתיב את החוקים, השופטים,  התביעה, המשטרה והסוהרים. וכל זה כמובן ביד ברזל.
הכנסת הופכת את דת ישראל למוסד קתולי. שהרי ביהדות "מרא דארתא"× פוסק ולמדנו: "עשה לך רב", ופתאום מחייבים בחוק להישבע אמונים לרבנות שנבחרת מכוח חוק חילוני, שתפקידה לכפות עצמה על הציבור החילוני, ולרדוף את מי שאינם אורתודוכסים. לחרדים רבנים משלהם,לש"ס רב משלה, למפד"ל רבנים משלה ואילו הרבנות הראשית, אנשיה החיים על קופת הציבור נעשו "הגדולים" בתורה ושומריה, זאת ­ על מנת שלנציגים של מחצית העם היהודי בגולה, לא תהיה, חלילה, דריסת רגל בחיי הקהילות בישראל. כך, אמנם, נשמר המונופול של המפלגות הדתיות על הכספים לצרכי דת, ועל חלוקת משרות וכיבודים, המוקצבים ביד רחבה בחוק התקציב לכלי הקודש, על כל דרגותיהם וענפיהם.
משפחה אחת­ ארבעה זהויות
חשוב שנזכור שחופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש הדת וחופש המצפון אינם מעוגנים בחוקי המדינה.  במידה ואלה קיימים, הם ניתנו לנו ע"י פסיקת הבג"צ, שמצא להם אחיזה בהכרזת העצמאות.
גם שוויון בפני החוק ואי אפליה מטעמי דת, גזע ומין אינם מעוגנים בחוק. גם לא ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". אנו המדינה היחידה שיש בה סגרגציה (=אפליה, הפרדה) מכוח חוק, לפי המוצא  הדתי­עדתי. 12 עדות דתיות מוכרות בארץ, וכל אחד מאיתנו, מכוח חוק, כפוף לממסד הדתי של עדתו בתחום המעמד האישי, נישואים וגרושים. כך אנו מסומנים בתעודות הזהות ובמרשם האוכלוסין, כל זה לשם שמירה על טהרת העם. יש תופעות בהן מפרידים משפחה לארבע זהויות בתעודת הזהות: אב יהודי, האם רשומה כנוצריה, בן אחד רשום כרומני ושני רשום כהונגרי (הפקיד לא ידע אם טרנסילבניה היא רומניה או הונגריה, וכולם אזרחי ישראל). על כל הרעות האלה, קם לנו מי שקורא לעצמו "מנהיג חזק", כנראה בעל זרוע ברזל עטופה בכסית משי, המייצג את הכוח, את "הכובש המתנחל", שהוא מעצם טבעו גזען ומתנשא, בז  לפלסטינים ולזכויותיהם ומוכן להשקיע את מירב המשאבים בהרחבת הכיבוש ובגזל אדמות הפלסטינים.
פשיזם­ קולות דומים נשמעים גם כאן
יסלחו לי התובעים לעצמם ולישראל את התואר "דמוקרטיה",  אם אזכיר דברים שכתב מוסוליני על הפשיזם:
"הפשיזם מאמין בקדושה ובגבורה, רוצה לומר, בפעולות שאינן נגמרות ע"י נימוקים כלכליים, במישרין או בעקיפין. הפשיזם דוחה את ההשקפה של אושר כלכלי, שיושג ע"י הסוציאליזם. הוא שולל את האפשרות של שוויון, של אושר מתוך רווחה. הפשיזם תופס עמדה מנוגדת לחלוטין לתיאוריה הליברלית בשדה המדינה והכלכלה. בשבילנו המדינה היא עובדה רוחנית ומוסרית בפני עצמה, והיא מייצגת את התודעה הטבועה באומה. המדינה הפשיסטית היא התשוקה לעוצמה ולשלטון אימפריאלי, והאימפריה אינה רק גילוי טריטוריאלי, צבאי וכלכלי, היא גם מגילה רוחנית ומוסרית.  [את האל והמשיח הוא לא מזכיר‏].
השאיפה להתפשטות האומה היא בשבילנו ביטוי יסודי של חיוניות.  היפוכה ­ סימן לניוון.
הפאשיזם הוא התורה ההולמת ביותר את המגמה והשאיפות של עם הקם לתחיה לאחר מאות שנים של הזנחה ושלטון זר, אבל האימפריה תובעת משמעת, ליכוד של הכוחות, והרגשה עמוקה של חובה וקרבן".
עד כאן מוסוליני. בשאר דבריו מתרפק הוא  על הימים הרחוקים של רומא הגדולה. קולות דומים כבר נשמעים בארץ, וגם הטכניקות של הסתת המונים בכיכרות ומעל מרפסות בדמגוגיה מתלהמת, הינם חזון נפרץ.
הואיל ואנו מעדיפים את התכנים של "הכרזת העצמאות" ושל "קווי היסוד" של הממשלה הנבחרת הראשונה, הואיל ואנו רוצים דמוקרטיה של אמת, חובה עלינו להתייצב למאבק על ה"אני מאמין" שלנו. אנשים ליברלים, המאמינים במאבק על חירות האדם, בחופש האמונות והדעות   בדרך כלל אינם מתייצבים להיאבק על דעותיהם, אלא שכיום הגענו למצב של חירום.
­- לא אימפריאליזם קולוניאלי בשטחים כבושים, אלא, שלום.
­- לא שלטון רבני מכוח חוק, אלא, דת ופולחן מתוך בחירה.
­- לבטל את חובת השייכות לעדות דתיות והכפיפות לכלי הקודש.
­- להנהיג נישואים אזרחיים, רשום אזרחות, ואזרחות בלבד, בתעודת הזהות.
­- להגן הגנה מלאה על בית המשפט הגבוה לצדק, ולהבטיח שוויון זכויות מלא לנשים כמו לגברים, ליהודים ולשאינם יהודים במעמד האישי. להרחיב את דעת הדמוקרטיה וערכיה ואת לימודי המדע והטכנולוגיה, ולהקנות תרבות מודרנית, ישראלית וכלל­עולמית. ארון הספרים היהודי ישנו והוא פתוח לכל דורש, אך אנו חיים בעולם משתנה, ויש להעמיס עגלות נוספות בהרבה דעת, מוסר, מדע ויופי. ואם אנשי השלום ההומניסטי לא יתייצבו בקו העימות ולא יגלו סולידריות, איש לא ילחם להם, ולא זו בלבד שנחדל מהיות דמוקרטיה, אלא גם נשקע במציאות של עולם שלישי מסוכסך ובלתי נאור. זו הסכנה הרובצת עתה לפתחנו.