|
אחת מן המחלוקות הקשות המתקיימות היום בין אלה החיים בישראל לפי אורח חיים חופשי - חילוני לבין אלה הבוחרים לחיות לפי אורח חיים דתי - אורתודוכסי, היא סביב שאלת זכות הפרט, היחיד, לעשות מה שיחפוץ בד' אמותיו, כל עוד אין בעשייה או באי עשייה זו משום פגיעה של ממש בזולתו. לשון אחרת: אדם האמון על התפיסה הליברלית-דמוקרטית, אמון על הרעיון שליחיד הזכות לחיות את חייו כפי שלבו חפץ. יתרה מזו, רבים סבורים (וכותב שורות אלה ביניהם) שזכות זו של הפרט היא נשמת אפה של הדמוקרטיה ומבלעדיה אין. שיטת המשטר הדמוקרטית מיועדת להגן על זכויות האדם והאזרח, וככל שהמשטר ליברלי והגון יותר, כך הוא מאפשר לנתיניו לחיות את חייהם באין מפריע תוך התערבות מינימלית באורח חייהם. לא זו בלבד, אלא שתפיסת העולם הליברלית מעלה על נס את אלה אשר מרדו במוסכמות, שחו נגד הזרם, עמדו על דעתם בניגוד לדעת הרוב ולעיתים - אף שילמו על דעותיהם בחייהם ממש. מנגד, התפיסה היהודית - חרדית רואה בקולקטיב היהודי את העיקר. הפרטים אינם אלא חלק מן הקולקטיב, וחשיבותו של היחיד היא ב”קיום מצוות”. היחיד מתלבש כיתר הפרטים בקולקטיב. הוא מקיים אורח חיים אחיד וזהה לאורח החיים של יתר היחידים בקולקטיב בו הוא חי. הוא מקבל על עצמו מרות של המנהיג הדתי של הקולקטיב, כיתר חבריו, אלא שקביעת המנהיגות לא נעשית על ידי תהליך דמוקרטי של בחירה, אלא ההנהגה עוברת, בדרך כלל, מאב לבנו או לקרוב משפחה אחר. משעה שהמנהיג עולה לשלטון - אין אפשרות להדיחו. הוא מכהן לכל ימי חייו ובמקרים מסוימים - גם לאחר מותו. היחיד בחברה הדמוקרטית אינו מבין מדוע היחיד בחברה החרדית מבקש לכפות עליו אורח חיים או אמונה שהם, במקרים רבים, זרים ומנוכרים לו, ושאין הוא מסכים עמם כלל ועיקר. טענתו כנגד כפייה חרדית זו היא טענה המבוססת על התיאוריה הקלאסית של ההומניזם הליברלי: אני איני אומר לך מה לעשות וכיצד לקיים את אורח חייך ואתה - הנח לי לנפשי. אני לא אומר לך איך לקיים שבת, ואתה אל תגיד לי מה לעשות ביום החופשי שלי. אני איני כופה עליך מנגנון נישואין חילוני ואתה - אל תכפה עלי מנגנון נישואין דתי, וכן הלאה וכן הלאה. ברור שטיעון כזה אינו יכול להתקבל על מי שתפיסת היחיד הליברלית, לא זו בלבד שהיא זרה לו, אלא שהיא מנוגדת ניגוד קוטבי לעמדותיו וערכיו. זאת, משום שכאמור - לשיטתו הקולקטיב ולא היחיד הוא העיקר. אנו מצויים איפוא בדו שיח של חרשים משום שערכי היסוד, האקסיומות, מנוגדים האחד לשני.
|
ההגונים שבין החרדים אומרים לנו בפשטות - איננו מקבלים את תפיסת היסוד שלכם. לשיטתנו אין ליחיד היהודי קיום, אלא אם הוא מקיים מצוות. אם בוחר הוא בדרך של מרידה בעול המצוות - אין לו חלק ונחלה עמנו. אם היחיד בוחר שלא לקיים מצוות - יש שתי דרכים, או להשיבו למוטב (”חזרה בתשובה” בנימוק, שהוא ”תינוק שנשבה”) וכיו”ב או, אם כלו כל הקיצין, לייחל (ואף במקרים מסוימים לעשות) לכך שיחיד זה יאבד מן העולם בהקדם האפשרי, בפרט אם הוא כופר בעיקרי האמונה. הפחות הגונים שבהם (והם רבים, לצערי) עושים שימוש ציני בסייג הדמוקרטי לזכות היחיד לעשות את שליבו חפץ בכך, שעשייה זו מוגבלת לכך, שהיחיד אינו פוגע בזולתו פגיעה של ממש. ברור לכולנו שאין אדם רשאי, למשל, לפגוע פגיעה פיזית או להטיל מום באדם אחר מטעמים של אמונה או פולחן דתי. לטענתם - חילול שבת הוא פגיעה של ממש בזולת, כמו גם מכירה בפומבי של בשר חזיר או נישואין אזרחיים. לשון אחרת: נעשה כאן שימוש בלתי הגון בעקרון הדמוקרטי - ליברלי כדי שישמש מסווה וכסות, לכפייה חרדית. פתאים רבים מתוכנו נופלים לבאר שחת זו וחבל, כי אין בין העיקרון הנכון והראוי האוסר על פגיעה בזולת לבין כפייה דתית ולא כלום. áîöá ãá_éí ùë_ä, äã_ê äéçéãä ìàôù_ çééí áéçã äéà òîéãä òì äîùî_ ùì ò__å_åú äîùè_ äãîå__èé ìéá_ìé, åìå îï äñéáä äôùåèä, ù__ áçá_ä ãîå__èéú, çåôùéú, _àå_ä, ìéá_ìéú åôìå_ìéñèéú, éëåì äàãí äç_ãé ì_ééí àú àå_ç çééå åôåìç_å áàéï îô_éò. ìëàå_ä __àä äãá_ úîåä. îä ìàãí äçéìå_é - äçåôùé åìàå_ç äçééí äç_ãé - àå_úåãåëñé? äúùåáä, ìãòúé, á_å_ä ëùîù, å_òåöä áò__åï äéñåã ùì äàãí äçåôùé: äàãí äçåôùé çééá ìàôù_ ì_åìúå ì_ééí àå_ç çééí ùå_ä ìçìåèéï îàå_ç çééå, ëì òåã àéï áëê îùåí ôâéòä ùì îîù áàå_ç çéé ä_åìú. äç_ãé, ëàîå_, îöååä ùìà ìàôù_ ì_åìú ì_ééí àú àå_ç çééå, àí àéï äåà ãåîä àå _ää ìàå_ç çééå äåà. ëìåî_: __ çá_ä çåôùéú åãîå__èéú éëåìä ì_ééí áúåëä àå_çåú çééí ùå_éí åàôéìå î_åâãéí äàçã ìù_é. __ çá_ä çåôùéú åìà úéàå__èéú, äîò_é_ä ìâéèéîöéä åäë_ä ìñåâéí ùå_éí ùì àîå_åú åãòåú - éëåìä ìàôù_ çééí áãå _éåí. _________
|