על מלחמת הדת בישראל מאת יוסף אגסי, פילוסוף*

אני רואה לעצמי חובה לדבר ברבים. לדאבוני בפי דברים קשים, ואתנצל מראש על כל פגיעה שאני עשוי לפגוע בעמיתי. צר לי לפגוע. אני מקווה לפחות שיכירו בכך שאני עומד לקיים מצוות עשה: הוכח תוכיח את עמיתך. יש שיעדיפו כי במקום מצווה זו אקיים מצוות אחרות, כגון שמירת שבת. אודה שאיני שומר מצוות שבין אדם למקום, שאני חומץ בן יין. אך וודאי שמירת-מצוות שבין אדם לחברו עדיפה על פריקת-עול. כפי שהתלמוד אומר, מצוות שבין אדם לחברו קודמות לאלו שבין אדם למקום. יש להוכיח את הבזים לאמירה זו, המדקדקים במצוות שבין אדם למקום ומזלזלים במצוות שבין אדם לחברו. גם יש להוכיח את מרבית שומרי-המצוות בישראל היום, שכן הם שותפים לדבר עבירה זה בהודאה שבשתיקה. ידוע להם שנוהג זה פסול, שכן אין לו מכחישים ואין לו יוצא-מן-הכלל.
למען הדיוק יש יוצא-מן הכלל אחד, והוא קנאות לשם שמיים. אך אין בישראל קנאות לשם שמיים. יש פה רק יומרה לכך. והראייה לכך היא שהקנאות הקיימת מוגבלת למצוות הקשורות בארץ-ישראל, שכידוע איבדו את תקפן מאז חרב בית-המקדש ולרצון להתפלל בהר הבית למרות האיסור להיכנס שמה משום קדושת המקום וטומאת כולנו. וכל קנאות כזאת נוגדת לרוח היהדות שכן יש איסור עליה משום פיקוח-נפש.
המתחזים לקנאים
ביהדות חזקה המסורת הנוגדת לקנאות. התלמוד אומר, היה מתלמידי תלמידיו של אהרן הכהן עליו השלום, שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומשכין שלום בין הבריות. הוא זכה לשבח זה משום שלקח חלק במעשה עגל הזהב, שכן הוא היה מוכן להשתתף בעבודה זרה ובלבד שיישמר השלום. משה רבנו חלק עליו, ועשה בבני-ישראל שפטים ככתוב. בשבחם את אהרן הכהן, סרבו חכמינו לשפוט מי משניהם צדק. ומי יעז להיכנס לעבי-הקורה אחר סירובם זה. לו היו המתחזים לקנאים כאן ועכשיו חלקם עם משה וחלקם עם אהרן, אולי אפשר היה להסס ולומר שאולי יש בינינו קנאים של אמת. אומר רק זאת. המחמירים במצווה קלה כבחמורה אך אינם כנים. הם מרשים לעצמם להיות פרזיטים שתורתם אומנותם למרות שהרמב"ם גינה אותם ללא הסתייגות כלשהי. אך וודאי שאין הם רווים נחת, וודאי לא בקנאותם. אנשים מבוגרים המכוסים בשטריימל וקפוטה ועומדים ברשות-הרבים בצוהרי יום-קיץ, ועוד בשבת, וזורקים אבנים על עוברים ושבים, וודאי שהיו מעדיפים הנאה ממנוחת-השבת בצל קורתם על זריקת אבנים בכביש בחום-היום. זו משימה קשה על אדם מן הישוב, לא-כל-שכן על תלמיד-חכם שאין רבב על קפוטה שלו. אלא שהם נחלצים למשימה כי עת לעשות לאדוני. הצרה היא כי עד מהרה התגמדה קנאות זו לעומת קנאותם של רוצחים כדון ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, אשר למרבית החרדה נעשו מודלים חינוכיים. אולי יש להכיר טובה על כך שהקנאות של חובשי הכיפות הסרוגות הורידה מהפרק את הקנאות של חובשי השטריימלים. אך זו נחמה פורתא, ואולי אף אין בה אמת: אולי הם חדלו מלזרוק אבנים רק משום שידם על העליונה.
אכן, הקנאי רשאי מן התורה לשפוך דם. פנחס כהן גדול זכה למעמד מיוחד זה משום שבמעשה נבלה נפשע רצח את זמרי בן סלוא ואת בת-זוגו, הנסיכה המדיינית כזבי בת-צור (במדבר כ"ה 15). עד כמה רשאי קנאי לעשות לאדוני? תאמר, לשם שמיים, אם להרוג מותר הכל מותר. לא היא. חילול שם שמיים הוא עוון גדול מנטילת חיי-אדם וחלול שם שמיים לשם שמיים פסול מיניה וביה. אמנם שבתאי-צבי עשה כן, אך הוא נחשב משיח-שקר ואינו נחשב. יש תרגיל מדהים של חורחה לואיס בורחס, האומר כי יהודה איש-קריות חילל שם-שמיים במזיד, כדי לרשת גיהינום, על-מנת לכפר על חטאינו. אין זה מענייננו, שכן זה שייך למסורת אחרת. באשר לנו, המשקרים ברבים לשם-שמיים פשוט מחללים שם-שמיים; הם עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. הפרופסור ישעיהו לייבוביץ' הקנאי המנוח שפך עליהם קיתון של שופכין. באשר לי, אינני קנאי, ואסתפק בהבעת דעה נגדם.
מוג'אידין יהודי
יש חברות שאורח-חייהם אלים: עמלקים, הונים, וונדלים, עזזין. כולן חברות שוליות. אך אין חברה ללא אלימות: הרעיון של חיסול כל אלימות הוא אוטופי. יש חוגים ללא אלימות ויש חוגים אלימים, ואף חוגים המטיפים לאלימות בריש גלי. כולם שוליים במידה זו או אחרת ואין הם בהכרח משקפים את החברה שהם בשוליה. כך, אין להאשים את ארצות-הברית על שיש בה חוגים ניאו-נאציים: הם שוליים וסודיים, וכשנודע קיומם עושות סוכנויות פדרליות מאמץ אדיר ללחום בהם. גם גרמניה עושה מאמץ כזה, אך לא מספיק, ואכן זו חרפתה. באוסטריה המצב מביש: בפרלמנט שלה יושב מנהיג ניאו-נאצי הזוכה לתמיכה ציבורית והשואף להגה השלטון.
כיצד משתקפים טרוריסטים מתאבדים בציבור הפלשתיני? לשאלה זו השלכות חשובות על תהליך השלום. יצחק רבין חיפש מנהיג-דת מוסלמי שיגנה אותם ואת שולחיהם. לא עלה בידו, שכן הם מוג'הדין ושהידין, לוחמים הממיתים את עצמם על קידוש השם וזוכים לחיי-עולם. על מוסלמים לשנות זאת. זו משימה קשה עבורם ועליהם להתמודד אתה בלי עזרה. ישראל אינה יכולה לעזור להם, למרות שזה באינטרס שלה, כל-עוד לא התגברה על קנאים מבית, על אלו המשבחים את ברוך גולדשטיין איש הג'יהאד היהודי שרצח מוסלמים במסגד, והקוראים לו קדוש. מטרת שבחיהם ללבות מעשי טרור, ומטרת הטרור לחבל בסיכויי השלום. וכך יש השפעה עצומה אף לאנשי שוליים כגון גולדשטיין ואמיר.
אצלנו איש ג'יהאד אינו קדוש: אין אצלנו התאבדות לדעת על-מנת לזכות בחלק בעולם הבא. גם התאבדות ציבורית אין לנו, הגם שרדיפות גרמו להתאבדויות המוניות, לפחות בעמק הריין בזמן מסעי-הצלב. הרמב"ם התנגד לכך והתיר ליהודי תימן הנרדפים להתאסלם. לא מכבר נעשה כאן ניסיון לכפות התאבדות קיבוצית עלינו, כאשר קבוצת שוליים תכננה פיצוץ מסגדים בהר-הבית בתקווה להביא עלינו ג'יהאד מוסלמי. לא הייתה לנו חרפה בהופעתה, משום שחבריה פעלו במחתרת ונאסרו כשהתגלה זממם. אך אז הופיעו ביטויים עממיים מבישים של אהדה להם, בעיקר בצורת משלוח ארוחות-יוקרה לכלא, עבורם. ביטויים אלו לא נתקלו במחאה, וכך נפתח פתח לג'יהאד יהודי כביכול, המזלזל בחיי-אדם. היו מחאות נגד ג'יהאד זה, בשם המדיניות ובשם האנושיות, לא בשם הדת. מאז הסתלק לייבוביץ' והלך לעולמו לא נאמר כי במושג הג'יהאד היהודי יש חילול השם. והעדר גינוי חריף עושה את השוליים למרכז.
הדוחקים את הקץ
איני מדבר כאן על מנהיגי תנועת מולדת ודומיהם שאין אלוהים בלבם, אלא על נאמני-הר-הבית וחבריהם, האומרים כי הם משתוקקים להתפלל בהר-הבית, אולי אף לבנות שם בית-מקדש ולהקריב קורבנות. התירוץ, שהם מיעוט שולי, תופס אך ורק כשיש נגדם מחאה ציבורית של ממש. פה ושם היו רבנים שתחת לחץ דיברו נגד רצח פוליטי. אך עדיין אין הרבנות מדגישה את האיסור ליהודי לדרוך על הר-הבית, כפי שעשתה זאת לפני שהיה לדבר גוון מדיני. גם הרבנים אינם מדגישים כי על בניין בית-המקדש לחכות עד שיבוא משיח צדקנו, וימציא אפר פרה אדומה. התלמוד מבטיח כי לא יתאפשר לבנות את בית-המקדש. בעזרה החיצונית שלו עומדים ישראל צפופים ומשתחווים רווחים. רוחב העזרה הפנימית ארבעים אמה מקיר לקיר, ובאמצעה מזבח שרוחבו עשרים אמה, ועשרים אמה מפרידים בינו לבין כל קיר. וכך, שם, לפי התלמוד, בבית המקדש 20 + 20 + 20 = 40. כוונת חכמינו היתה לרמוז כי רק מי שיכול לבנות עזרה כזו רשאי לבנות את בית המקדש מחדש לפני בוא המשיח. למה אין רב האומר שנאמני-הר-הבית שקרנים, שההלכה נגדם, שהבית יחכה בסבלנות עד שיבוא משיח, ושתיפח רוחם של הדוחקים את הקץ?
דינא דמלכותא דינא. ראשי הסיעות המייצגות את הקדוש-ברוך-הוא בכנסת מצמידים הלכה זו לסטטוס-קוו, להסדר. בהסדר זה פועלים בתי-דין ממשלתיים ─ הנקראים בתי-דין רבניים בשקר ובציניות, על-מנת להצדיק העדר ביקורת על המכהנים בהם. הם אנשים הבזויים על שוכריהם. ("סהדי שקרא אאוגריהו זלין" אומר התלמוד, מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד א': עדי-שקר אף שוכריהם בזים להם. והוא מסתמך על כך שהסיפור אודות עדי-השקר במשפט נבות היזרעאלי מתייחס אליהם כאל "אנשים בני-בלייעל"). בתי-דין אלה אינם רבניים, שכן אינם קהילתיים אלא ממשלתיים; שרותם נכפה על הציבור בניגוד לחוק, בעיקר בניגוד לחוק-יסוד שוויון האישה. שיפוטיהם נכפים בעזרת שוטרים מחללי-שבת בפרהסיה, הפסולים להעיד שם, אך כשרים לאלימות מן התורה כביכול, נגד נשים חסרות ישע, כאילו היהדות מתירה קורבנות-אדם. אלפי שנים כיהנו בתי-דין רבניים ללא משטרה, והיום מתנהגים הדיינים מטעם כאילו אי-אפשר לקיים בית-דין רבני ללא שוטרים.
לא כן הוא. יהודי שניתנת בידו בחירה בין בית-דין-תורה וערכאות של גויים, עליו לבחור בבית-דין-תורה. כאשר הרב עובדיה יוסף חזר בפומבי על פסק-דין-תורה ברור זה, תנועת-ש"ס איששה זאת ותנועת מר"צ מחתה נגד זאת ─ ללא כל בסיס. יהודי הנשמע לפסק הדין של הרב יוסף, כשהוא בוחר בדין-תורה הוא הולך לבית-דין תורני של ממש ולא לבית-דין רבני שיש לו גיבוי במשטרה. בכך הוא מעיד כי בית-דין הרבני כביכול אינו רבני כלל.
בית הדין הרבני, כביכול, הוא רק חלק קטן מהציבור של שומרי-מצוות המוכנים לשרת כופרים ולתקן תקנות שאין רוב הציבור יכול לעמוד בהן ולעשות דין לעצמם בניגוד לחוק החילוני ולחוק התורני כאחד. וכל כך למה? כי כל ישראל ערבין זה לזה וכי אנו שומעים פעמי-משיח. באשר לערבות, נאמר, מוטב יהיו חוטאים בשוגג ואל יהיו חוטאים במזיד. ונאמר, אין מתקנים תקנה שאין רוב ציבור יכול לעמוד בה. אין הרבנים  בישראל מזכירים זאת. הם כופים את מה שהם מציגים כאילו היה הלכה ומעודדים את שנאת הדת. היש באוניברסיטה בישראל מחאה על-כך? אולי באוניברסיטת בר-אילן? האם זוכרים שם את מאמרו של הרב מאיר בר-אילן, מייד אחר כינון עצמאות ישראל על מדינת-ההלכה? (במאמר זה דן הרב בר-אילן בסוגיית "מדינת-הלכה", וסיים באמירה כי על-אף שקיים קושי לכוננה, הדבר, לדעתו, אפשרי.) בלא כל הסכמה עם דעתו, יש להודות שהוא דיבר ביושר ובאומץ וגילה הבנה לעמדות ליברליות. לא כן אנשי האוניברסיטה המפארת את שמו, מלבד רקטור אמיץ אחד שלה, ששלל עמדה זו מכל וכל. עמיתיו, לצערי, פשוט התעלמו מדבריו.
האם עוד יש האומרים שאנו שומעים פעמי משיח? האם מותר כבר היום לדחוק את הקץ? המאזין הראשון, שלמה גורן, היה פורץ-גדר שהחליט להחיות את ההלכה על בידוד ממזרים, למרות שעזרא הסופר פסק שבהעדר ספרי-יוחסין כולנו ספק-ממזרים, ולמרות שציית להוראות מפקדיו ושינה את פסקי-הדין שלו. פרצה קוראת לגנב, וכיום מחיים חוקים שונים, כולל חוק הייבום, גם במחיר ביגמיה, ומייצרים חוקים חדשים, כולל איסורים מפוברקים: על הפלות, על ניתוחי מתים, על שרפת גופות, ועל חילון של בתי-קברות שיצאו מכלל שימוש, ודרישה כי רבנים יהיו נוכחים בטקסים, כולל טקסי מעבר, דהיינו טקסים הקשורים בלידה (ברית מילה), בהתבגרות (בר-מצווה), בנישואין (חופה וקידושין) ובמוות (חסד אחרון). תקנות חדשות אלו באות לכפות ─ בעזרת המשטרה ─ שירותי-דת על הציבור. רבנים אינם כמרים, ואין צורך בנוכחותם בטקסי מעבר. ישראל לאו, המכהן כיום בתור רב ראשי אשכנזי בישראל, דרש בשם היציבות החברתית נוכחות רב בטקסי קבורה. ודאי שיקר לשם שמיים ומן השמיים ייסלח.
התלמוד דן בפיקוח על שמירת כשרות ובדרך כלל מביע התנגדות לפיקוח. אולי כיום בגלל ריבוי פורקי-עול יש מקום לדיון הלכתי מחודש בעניין, כמו בעניינים אחרים, כולל שוויון האישה והפלות וטיפול בגופות. הפרופסור ישעיהו לייבוביץ' אמר זאת מייד אחר הכרזת העצמאות ולא זכה לתגובה עד היום. ההתעלמות מדבריו מוצדקת בטענה כי אי-אפשר לתקן ולהתפשר על דברי-אלוהים חיים. התלמוד מצביע במפורש אחרת, והזכרתי כדוגמה אחת מני רבות את אהרן הכהן שהוצג בפירוש כמודל בעניין זה. לייבויץ' טען כי בישראל נעשתה רפורמה בדת כך או אחרת, שכן בה שומרי-מצוות משתמשים בשרותים של גויים של שבת בני דת משה, וזה דבר שהתורה אסרה במפורש. על כך גם-כן לא זכה לתשובה רבנית.
דחיית הדיון על הצורך ברפורמה אינה הצמדות לדין תורה אלא להפך, עבירה על מצוות מפורשות. דוגמה: הלנת שכר שכיר היא עבירה על לאו מפורש כמו אכילת בשר חזיר, וכמצווה שבין אדם לחברו היא חמורה ממנה. עיריות דתיות מלינות שכר ללא היסוס, תוך הקפדה על מניעת אכילת בשר חזיר בתחומן במידת יכולתן. הן מטילות את האחריות על חטא הלנת-שכר על הממשלה, שהיא כידוע ממשלת-גויים, אך לא את האחריות על שיווק ואכילת בשר חזיר. כל כך למה? למה לא להפך? כי לשם כך אין צורך בפקחים בתשלום?
רבנים מתערבים לא רק בענייני כשרות. מאז הצהיר שלמה גורן כי קדושת הארץ אוסרת על נסיגה, דנים בהחלטות מדיניות וצבאיות כל מיני פוסקים. אך כאן, לפחות, יש ביניהם מחלוקת, והרב עובדיה יוסף הציל קצת את המצב כל-עוד הציג את השלום כעניין של פיקוח-נפש. אם הצדק אתו, אזי מן הדין שרבנים ישאירו שיקולים מקצועיים למקצוענים, למדינאים ולמפקדים, שכן רק הם יכולים לשפוט איזה צעד צבאי או מדיני יציל חיי אדם. זו הפרדה בין הרבנות לשררה, בין הדת והלאום. והיא דין-תורה. בינתיים התפתה הרב יוסף להביע דעות ניציות, ומשמיים ירחמו עליו.
הרשות לכפות דין-תורה בתירוץ שכל ישראל ערבין זה לזה גם-כן שנויה במחלוקת. הרב צבי יהודה הכהן קוק תמך בליגה נגד כפיה דתית, אלא שהמדברים בשם השם כביכול משכיחים את הליגה הזאת ואת תמיכתו בה. שאר דוברי ישראל, הדוברים בשם אלו שאינם שומרי מצוות,  דורשים שהכפייה תהיה מתונה. אין הם דורישם שתבוטל. וזאת משום שהם מקבלים אותה כבסיס לחוק השבות. הנדון כאן אינו צביעות, לא של דוברים אלה ולא של הדוברים האחרים. ואכן, עוד יש רבנים המתעלמים מהשאלה, כיצד כל הישראלים ערבין זה לזה. הבסיס להתעלמותם הוא בכך שהם מתעלמים מעצמאות ישראל ומשאירים את הערבות בקהילה באורח מסורתי. ידידי המנוח, פרופ'  גרשון ויילר, אשר ספרו "תאוקרטיה יהודית" קורא תגר על המצב הנוכחי, הדגיש בספרו כי לא היה לו דבר נגד המסורתיים שאינם מכירים בעצמאות ישראל. כמוהו אני מוחה רק נגד אותה הנהגה דתית הזקוקה לגושפנקה של השלטון, והמשתפת אתו פעולה בביזיון הדת לשם קבלת גושפנקה זו.
השר-לשעבר, הפרופסור אבנר שאקי, נימק את טענתו שיש צורך בגושפנקה זו בטענה שעם-ישראל מיוחד, שכן היהדות היא גם דת וגם אומה, ועל-כן אסורה ההפרדה בין הרבנות והשררה ועל-כן דרושה השפלת הרבנות על-ידי העמדת סמכותה על גושפנקה ממשלתית. טענה זו תמוהה. אם דרושה גושפנקה, הרי שהשררה צריכה גושפנקה מטעם הרבנות ולא להפך. התלמוד מלא עדות לכך, ולא אצטט כאן, שכן, עדויות אלו אפשר למצוא אפילו בספר-האגדה.
פרופ' גרשון ויילר ניסה להעמיד דברים על כנם: אלפיים שנה מבנה כנסת-ישראל הוא זה של אוסף לא מאורגן של קהילות דתיות. מאז מרד בר-כוכבא היא  לא הייתה גוף מדיני בשום משמעות של המילה. וכמובן שהיא לא יכלה להיות אומה במובן המודרני של המילה, עד הכרזת עצמאות ישראל. ואז בדיוק החמיצה ישראל את ההזדמנות להיות אומה נורמלית, בה יש הפרדה בין הרשות הדתית והמדינית.  המנהיג הלאומי של אז, דוד בן-גוריון, שהוציא את מפלגת החרות מחוץ לקונסנסוס הלאומי, כלל בו את אגודת-ישראל שכפרה בעצמאות ישראל, וזכה להסכמתה במחיר כספי פעוט שהולך וגדל יוּם-יום, על בסיס הסדר שהוא טבע ואשר ממנו אנו סובלים עד היום.
מה הצורך להשליט דת על ישראל בכוח הזרוע? אומרים, חוק השבות מחייב זאת. אם-כן הדבר, אזי יש לנסח את החוק מחדש, כדי שיהיה ברור שאין לרבנות אחריות עליו. רצוי שהחוק יזכה כל מי שנרדף כיהודי, או כל פליט מדיני יהודי, או כל הידוע בציבור כיהודי. האומר כי יש צורך בכפיה דתית על-מנת שישראל תישאר יהודית מבזה את הדת היהודית וגם את המדינה היהודית. אם ישראל תהיה חילונית (במובן של "המבדיל בין קודש לחול" ולא במובן של עוינות לדת) היא תישאר יהודית כמו שצרפת נשארה קתולית: ללא כפייה. חופש-הדת חיוני הן לדת-ישראל והן לדמוקרטיה; הוא יקל על הרבנות ועל השררה כאחת, על הקהילה ועל האומה כאחת. אזרחי הרפובליקה הישראלית הנורמלית בעלת הדמוקרטיה התקינה יהיו בני הלאום, וכולם יהיו ישראלים מרצון, ורובם יהיו יהודים מרצון, והיהודים בה יהיו שומרי מצוות בדרגה זו או אחרת, אך תמיד מרצון. ואז יגלו אלו מבניה ובנותיה שלא יהיו שומרי-מצוות למהדרין הרבה רצון טוב כלפי אלו שיהיו שומרי-מצוות למהדרין, ויכבדו את רצונם במידה סבירה ויותר מזה, ושלום על ישראל.
אם תהיה ישראל מדינה-לאום נורמלית בה והיו זהים הלאומיות והאזרחות, ולא הלאומיות והדת, אזי יהיו בישראל מיעוט של ישראלים לא-יהודים ולא יהיו בה אזרחים ממדרגה שנייה.  ודאי שהדבר יגרום לאפשרות של שלום באזורנו. על-כן כל הרואה בדת היהודית שאיפה לשלום יטיף לקיים את המצווה לאהוב את הגר הגר בתוכנו. (הכוונה במצווה זו אינה לגרי צדק, שכן הכתוב מסביר: כי גרים הייתם בארץ מצריים.) שומר מצוות ישר חייב להתייחס לדברים שנאמרו כאן, ואם טעיתי, חובתו להעלות דיון ציבורי ולהראות י כי אכן טעיתי. אין מנוס מדיון ציבורי בשאלות יסוד של ישראל.