לכל אמנות ראויה לשמה יש מאז ומעולם דין ודברים עם אלוהים, עם המוות ועם המין – שלושה שהם טאבו עבור העולם ההרמוניסטי הדתי. הספרות העברית החדשה שהשתלבה באופן טבעי בדין ודברים זה, ופתחה את הדלת בפני המוני בני ישראל אל העולם החילוני החופשי, עולם שיצר את הציונות המדינית, והוביל בסופו של דבר, להיווסדה של המדינה העברית. דברים אלה ידועים ודי להזכיר את יצירותיהם של גדולי ספרותנו, כמו י"ל גורדון, מנדלי מוכר ספרים, מ"י ברדיצ'בסקי, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, י"ח ברנר ואחרים  כדי להשתכנע שעיקר המסר של היצירה הספרותית העברית החדשה היה מרד אדיר בעולם המסורת. כל אדם דתי, המצטרף אל משפחת היוצרים, חובר מדעת או שלא מדעת גם אל המרד הזה, ונותן את חילו לעולם ההולך ומתחלן. על כן, הצטרפותם של יוצרים דתיים למעגל הסופרים העבריים, צריכה לשמח דווקא את בעלי האוריינטציה החילונית.
איתמר יעוז-קסט, שבשירתו תעסוק רשימה זו, איננו יוצר דתי, אלא יוצר שנולד וצמח דווקא בחברה יהודית מתבוללת, שכמעט נטמעה בעולם הגויים , ובשל סיבות, שהוא טורח לחשוף בהרחבה, חזר בתשובה לפני כשלוש עשרה שנה, ועל כן, נדמה לי, שלפחות ב"מילייה" האומנותי אפשר לומר שמדובר במקרה ייחודי.
רשימתי זו, אם כן, תדלג על כתיבתו של יעוז-קסט בשנים 1986-1956, שעיקרה, כידוע, התמודדות לירית עם חוויות הזוועה של מלחמת העולם השניה ונשיאת חוויות אלו בהליך הקליטה בארץ ; הרשימה תתמקד בהליך החזרה בתשובה, ובהשקפת העולם הדתית הייחודית של אדם שחי את עיקר חייו בעולם החילוני, השואף אל הרציונליות, ושאיננו מרפה ממנו גם כאשר החליט לקבל על עצמו את ערכיו של העולם הדתי.
טעמו המר של ההיגיון
נראה לי שהשיר המצביע על "נקודת השבירה", ממנה החל יעוז-קסט להטמיע בתוכו את ערכיו וציוויו של העולם הדתי, הוא "עולמות" מתוך הספר צינורות מוליכי אש (עקד 1986). בשיר מתוארת תמונה של אב המדבר אל בנו בעל התשובה:
בעודך עומד בתפילה
ובין עולמך לעולמי כבר מפריד כעין פרגוד
                                             (שם, ע' 68)
המשורר נחרד מהאפשרות שיווצר נתק בינו ובין בנו, ממשיך דרכם של אבות אבותיו, ועל כן הוא מייחל לכך, שיהיה בו הכוח להסיט את הפרגוד להתקרב אליו. הלבטים הם עדיין גדולים וקשים: קשה לו, משל, עם הצו לאהוב את האל:
ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך…
ומה אם אינני יכול? 
         קוים לארס-פואטיקה3…, ע' 2; וכן בייחודים עלי אדמות,
                                  עקד 1990, ע' 8; זימון, עקד 1992, ע' 3.

בתהליך של החזרה בתשובה חש יעוז-קסט מעין צורך להצטדק: זה לא נפל עליו פתאום. תמיד היתה בו נשמה דתית וניצוץ אמוני מלידה (קוים לארס-פואטיקה…, ע' 5, 8). "…משחר נעוריי, כשאני נתקף רצון לבקר בבתי כנסת בלתי מוכרים לי, עומד בתפילה וחש כיצד פושטים בתוכי רעד והתרגשות עד דמעות… בדרך כלל, מבלי שאקח את ספר התפילות ליד, ואני רק 'מאזין אל הרינה'" (שם, ע' 20). הוא מביא כעד לטענתו את המוטו לחוברת השירים הראשונה שכתב (מלאך ללא כנפיים 1956), ממנו ניתן להסיק על כך שהדתיות היא תבניתית לנשמתו, ולא נרכשת; וכך כתוב באותו המוטו:
"עד קצה המעגל כי אלך – אצבעך על שפתיי".
הוא חש מאז ומתמיד כי "יש נקודה שמימית המשגיחה על היותנו בעולם הזה / והיא המסמנת את שמי מדי יום ביומו / ברמזי חוץ המסתורין שבי". 
      שבעה סימני קשירה, עקד 1994, ע' 11.

אלא שבתחושות ובכמיהות לא סגי: האמונה דורשת השתעבדות טוטלית של מחשבה ושל מעשה. לא די להתפעם מהאווירה שמשרה ביקור בבית כנסת בארץ נידחת. לא די "לחוש" את אצבע האל על השפתיים – צריך לקיים מצוות וצריך לקבל עיקרים שהשכל הישר דוחה אותם מכל וכל, בודאי שכלו של מי שטעם את טעמו המר של ההגיון. וכאן בא לעזרתו של יעוז-קסט השיקוי הנפלא ששתו ממנו מאמינים מאז ומעולם: השקר העצמי. המציאות וההגיון מפריכים, הרי, את טענות הדת, שיש אלוהים בורא עולם ומנהיגו בצדק וברחמים, ושיש קשר על טבעי אליו; שקורות העתים הן הוכחה להשגחת האל; שניתן לזכות בחסדו בתפילה ובקיום מצוות. שאת העוולות הקורות בעולם הזה הוא יתקן בעולם הבא או בתחיית המתים. כל איש בעל קמצוץ של הגיון ידחה את האמונות האלו כמופרכות מן היסוד, ובכל זאת, מיליארדי אנשים מאז שניתן בכלל לעקוב אחר הגיגי לבו של האדם, משתוקקים להאמין שכל הבדותות האלו הן אמת . וכל כך למה? משום שיותר נוח להאמין בבדותות מאשר לעמוד מול המציאות הקשה בבדידות מבהילה.  ומה עושים כאשר שוב ושוב טופחת המציאות על פניו של המאמין? הוא מתרץ ומפרש ומשפץ את אמונתו הישנה בנימוקים חדשים. הוא מכסה, למעשה, על שקרים ישנים בשקרים חדשים, מתוך תקוות שווא שהתהום הרובצת תחת, לפי משלו הנפלא של ביאליק, לא תציץ מבעד לגלידי הקרח הצפים מעליה ( ראה "גלוי וכסוי בלשון").
מסתבר, שיעוז-קסט לא נהג אחרת. גם הוא נאלץ לפרש את הדת, כדי שיוכל להסכין עם כל כך הרבה מסרים חסרי שחר. ובכן, אנחנו אמנם מתפללים לאל לשלום, לפרנסה ולרפואה, והמציאות הרי מורה שהתפילה אינה נענית – האם יסיק יעוז-קסט מכאן שהציפיה מן התפילה היא חסרת שחר? בודאי שלא!
"…קיבלתי ברצון את הקביעה לפיה מותר בתפילה לבקש אך ורק את ההארה בלבד… את היכולת לקבל קבלה נכונה את מה שעתיד להינתן לנו ממילא".
      קוים לארס-פואטיקה…, ע' 20.
התיילדות פאטולוגית
יעוז-קסט מבליט בכתביו שהוא מאמין באל "מתהווה", כלומר, זה שמוחשיותו מותנית בפעילות האמונית של הפרט . הוא מביא כתנא דמסייע את דברי המגיד ממזריטש – "דע מה למעלה ממך – פירוש: דע כל מה שלמעלה – הכל ממך" ובתוספת של יעוז-קסט עצמו: "דע לפני מי אתה עומד – דע לפנימי אתה עומד" (שם, ע' 24). הציפייה לבנין בית המקדש שבסידור איננה, אליבא דיעוז-קסט, כפשוטה, אלא כוונתה לבניית לב האדם (שם, ע' 33) והתפילה לקיבוץ גלויותינו משמעותה – ריכוז כוחות האמונה בתוך האני (שם, ע' 35). הציפייה לשכר ועונש היא היכולת להעמיק ולהשתקע במסלול אמוני דתי, היכולת להגיע להארה (שם, עמ' 41), ומשפט הנשמות אחרי המוות, המובטח לבני התמותה, איננו אלא משפט האדם מול מצפונו בשמן "הנצח" של הרגעים האחרונים לחיים (שם, ע' 39) ובדרך זו יש להבין גם את תחיית המתים (ייחודים עלי אדמות, עקד 1990, ע' 71 ואילך).
לכאורה, מה רע בכך שאדם בעל עבר חילוני, מתאים את האמונה היהודית הקלאסית לתבנית המחשבה שלו? מה רע אם אדם ממציא לעצמו שקרים כדי להשקיט את סערת רוחו? על פניו, אין בכך רע, אלא שהניסיון מלמד כי לא היתה מעולם תנועה אמונתית מונותיאיסטית שלא חתרה להשליט את תבניותיה על הכלל, ומכשלה זאת לא פסחה, כפי שנראה להלן, גם על יעוז-קסט, למרות, ואולי דווקא משום – האקרובטיקה האינטלקטואלית שהוא כופה על האמונה היהודית הקלאסית:
"זה שנים מתגבשת בי ההכרה שסוג השירה שאני נושא אליו את עיניי… הוא סוג של שירה שיש בה משום השתקפות להליכה מתמשכת זו לעבר יהדות, אמונה ודת עם קיום מצוות" (קוים לארס פואטיקה… ע' 4). השירה בעיניו היא ביטוי לכמיהה לקיים תרי"ג מצוות (שם, ע' 53). הוא רואה בשיריו פרי הליכה לעבר יהדות אמונית, כשהסידור משמש מצפן (ייחודים עלי אדמות, ע' 5), והוא כמה שנטייה זו תהיה נחלת הכלל: אמנות החולין איננה מבטאה אותו. האמנות, לדעתו (בעקבות יאנוש פילינסקי), צריכה להאיר את פרטי היום-יום באור סאקראלי. בארץ ישראל יש מציאות של טרה סאנקטה, על כן, כשהגיע יעוז-קסט ארצה, השתוקק "להיטהר" מן הלועזית, וחש שהאמנות הישראלית מתעלמת מכך שאנו בארץ הקודש (קוים לארס פואטיקה, ע' 4-10).
ובכן, המשוררים העבריים חוטאים לארץ הקודש ולשפת הקודש, ותפקידו של יעוז-קסט החוזר בתשובה, להעמידם על טעותם הנוראה, על אי יכולתם לראות נכוחה שכל מערכת דימויי התודעה הרוחניים של ארץ ישראל הנה כעין ירושלים של מעלה (שם, ע' 10).
ומכאן נזקק יעוז-קסט אך לדילוג קל כדי להגיע אל התביעות הקלאסיות של הדת:
"ייחודים משמעם לגביי: מאבק למען החלתו של כוח עליון על המציאות האישית" (ייחודים עלי אדמות, ע' 5). כלום אין כאן נוסח מחודש של התביעה הליבוביציאנית בדבר עקרון "הטוטאליות של הדרישה הדתית לגבי החברה", כל החברה, ולא רק בשביל יהודים דתיים ? נדמה לי שיש כאן יותר מרמז לכך שיעוז-קסט משתוקק לשלטון "הכוח העליון", על הפרט, מה שאנו נוהגים לכנות בלשון ישירה יותר בשם – כפיה דתית!
אך בכך לא סגי. יעוז-קסט ממשיך באותו ה"הגיון" ומגיע לאבסורדים הדתיים הקלאסיים, הגם שדרכו, כביכול, "טבעית" יותר ופחות סהרורית: הוא מדבר על "ייעוד" של העם היהודי, והוא: לשמש עדות לתחיית המתים ולחיי נצח (!). ההיבחרות בעיניו היא היבחרות של הישרדות עד, כדי שהברית תחודש תדיר (קוים לארס פואטיקה… ע' 38).
אני סבור שכל הדיבורים של דוברי האל עלי אדמות על בחירת ישראל לגירסותיהם השונות, מצביעים על התיילדות פאתולוגית ממש: רק ילד מאמין שאביו אוהב ומוקיר רק אותו, ואילו אנחנו עם כל כך זקן וכל כך מוכה בדברי ימי העולם – והנה, טרם למדנו עד כמה מגוחכת וילדותית היא הטענה שיש בנו משהו מיוחד, העושה אותנו נבחרים בעיני האל. אף מי שמאמין שיש אל אחד המשגיח על בריותיו, אסור לו לטעמי להטיל בו דופי כזה, שהוא מעדיף עם אחד על פני שאר ברואיו. כפי שרמזתי לעיל, מי ששוקע במחשבה הדתית מסיר מעצמו אט אט את מחויבותו למוסר ולהגיון. 
התפקיד האלוהי של הזוועות
אחת השאלות התהומיות בפניה עומד האדם המאמין היא, כמובן, שאלת מעמדו של האל בעת שואה. אין שום דרך הגיונית ליישב את הציפיות מן האל הצודק, הרחום והחנון עם הזוועות שהתרחשו במשך שנים ארוכות לנוכח השמיים. בצורה פשטנית מעט אציין כי העולם הדתי מציע שתי "תשובות" לשאלה הנוראה הזאת:
א. איננו יודעים ואיננו מבינים מה קרה. היה הסתר פנים בלתי מובן, ואף על פי כן, איננו יכולים אלא להמשיך ולהאמין באלוהים, אמונה תוך מחאה קשה כאמונתו של איוב.
ב. האל העניש אותנו על חטא כלשהו, כגון התבוללות , ציונות או אפילו שיחות בטלות בשעת התפילה…
התשובה הראשונה איננה יכולה לספק את המאמין התמים, ואילו התשובה השניה מקוממת בקהותה – כביכול, אם לאדון הבריאה חשוב כל כך שיהודים לא יתבוללו ולא יקימו מדינה – עד שהוא מוכן להרוג בלי הבחנה בין שלומי אמוני ישראל ובין אפיקורסים גמורים, וביניהם מיליון וחצי ילדים שעל פי הדת עצמה אינם אחראים לחטאם, ובודאי לא לחטאי הוריהם?  קורות העתים סותרות, כמובן, בצורה מוחלטת את הטענה האבסורדית הזאת: יהודים מתבוללים במערב אירופה ובאמריקה ניצלו מגיא ההריגה, וכן ניצלו דווקא הציונים שעלו לארץ ישראל, ואילו יהודי מזרח אירופה, שמרביתם קיימו תורה ומצוות, הושמדו בהמוניהם.
וכעת נבחן את תשובתו של יעוז-קסט לשאלה התהומית – היכן היה האל בימי השואה הנוראה? ובכן, לדעתו, התקופה הנוראה ההיא לא היתה תקופה של הסתר פנים, אלא של גילוי פנים (!), שהרי יש תהליך בלתי פוסק של היבחרות (שוב!), המחלק את העם: מי ליהדות ומי לטמיעה. "אמצעי ההיבחרות המכריע של דורי היה הגאז באורח מעשי ומטאפורי כאחד" (קוים לארס פואטיקה…, ע' 41). ההישרדות אחרי השואה היא מעין היבחרות. השואה "החזירה אותי אל היהדות לאחר שהמשפחה כולה היתה בדרך אל הטמיעה המוחלטת" (שם, שם). קראתי את השורות האלה מספר פעמים – לא מאמין למראה עיניי. ובכן, התבשרנו בזה כי לזוועת הזוועות יש "תפקיד אלוהי".
מה נאמר ומה נדבר? יש תחושה עזה של חוסר תוחלת ורפיון ידיים מוחלט מעצם ההידברות עם עולם אטום בפני השכל הישר, הבא לידי ביטוי בכתביהם של שלומי אמוני ישראל הקלאסיים ושל אלה המחדשים, כביכול, את פניה של הדת, כמו יעוז-קסט החוזר בתשובה, ומשאירים בה, בלית ברירה את כל האבסורדים המבהילים.
מסריה של כתיבתו המאוחרת של יעוז-קסט מעוררים בי, ואני מניח שלא רק בי, חלחלה ממש, ויש בה ניגוד חד לכל מה שכתב לפני 1986 בשירתו המוקדמת, זו המפוכחת, אוהבת האדם ומתייסרת בייסוריו. אביא כאן לדוגמא שלוש שורות, המאפיינות את נתיב שירתו המוקדמת של יעוז-קסט:
מה שמעסיק אותי בסיפור מצדה
איננו נאומו של בן יאיר…
אלא גורלם של חמשת הילדים שהתחבאו בעת ההתאבדות ההמונית. 
     מתוך הזהויות, עקד 1980, ע' 41.

קשה להאמין שמי שכתב שורות אדירות מבע אלו על חמשת הילדים שניצלו במצדה, הציע הסבר כל כך אבסורדי להשמדתם של מיליון וחצי ילדים בשואה!