|
על יהדות והומניזם
פרסום ראשון של הראיון עם השופט חיים כהן
|
"זהותי ההומניסטית היא זהותי היהודית.
יהדות והומניזם - חד הם"
(חיים כהן) |
|
הקדמה
מאת יעקב מלכין
אנו מפרסמים בגליון זה של יהדות חופשית שלושה פרקים ראשונים מהראיון שנערך על ידי א . אביב עם השופט חיים כהן בשנת 1985 מטעם בטאון תחיל‘’ה, התנועה החילונית ההומניסטית בישראלףשייסדה גם את כתב העת ”יהדות חופשית“ ב 1995 כממשיכת דרכה.
כתב היד של הראיון עם חיים כהן נמצא בעזובונו על ידי מיכל זמורה כהן ונמסר על ידה לידנו, והוא מהווה לדעתי אחד הביטויים התמציתיים והממוקדים ביותר של הגותו ההומניסטית של גדול ההוגים החילוניים ביהדות ימינו בנושאים בהם הוא דן.
ניסוח עיקרי האמונה של חיים כהן, במאמריו, ספריו ובראיונות שהעניק מהווים מסכת קוהרנטית וביטוי חד ובהיר של אמונה הרווחת ביהדות ההומניסטית החופשית מדת, בישראל ובעולם כולו. עיקרי הטעון שהובעו על ידי חיים כהן בראיון ”יהדות והומניזם“, אשר בפרסומו אנו תחילים בגליון זה, עשויים לשמש אחד מספרי היסוד ללימוד ודיון בסוגיות ההגות ההומניסטית היהודית המתפתחת מזה שלוש מאות שנים, מאז הונחו יסודותיה בהגות ברוך שפינוזה.
בראיון הנוכחי דן חיים כהן במיגוון נושאים, מציע עיקרי אמונתו בהומניזם כפי שהתבטא ביהדות ובהתפתחותה - בעידניה הדתיים ובעת החדשה, כאשר התפתחה היהדות החדשה - בציונות ובישראל, והיתה ליהדות הומניסטית בה החליפה האמונה באדם ובזכויותיו את האמונה באלוהים ובמיצוותיו.
|
|
ניסחנו את כותרות הפרקים בכתב היד לספר הראיון לפי עיקרי הנושאים העומדים במרכזם, ואלה הם:
א. דברים על מהותה והתפתחותה של היהדות / הדת והמדינה היהודית
ב. על מקומה של היהדות בין יתר התרבויות והדתות
ג. היהדות שלי: / הגדרה סובייקטיבית ליהדות/
ד. על היהדות ההומניסטית: / חוקי משה וחופש הדת / מוסריותה של מדינת ישראל / אלוהים / הבחירה, ההשראה והסמכות / מקורות היהדות שלי
ה. החינוך היהודי הומניסטי: יצירתיות ומימוש זכות הבחירה.
ו. ברית המילה
ז. בר-מצווה
ח. נישואין ולידה
ט. דינם של אפיקורסים
י. על המוסר
להלן שלושת הפרקים הראשונים -
|
| פרק א - כמה דברים על מהותה והתפתחותה של היהדות |
א.1. התפתחותה של הדת היהודית - הדת היהודית, כמו כל הדתות והתרבויות, וכמו כל בני האדם, מתפתחת ומשתנית ללא הרף. ההתפתחות החשובה ביותר שחלה ביהדות, התחוללה החל במאה השניה לפני חורבן הבית השני ובמהלך חמש מאות השנים שלאחר החורבן, בתקופה שבה חוברו המשנה, התלמוד והספרות התלמודית. ספרות זו היא אשר שמשה את כל התרבות היהודית בימי הביניים, היא אשר הטביעה חותם בל ימחה על היהדות כולה, וניתן גם ניתן לשאוב ממנה השראה רבה גם כיום הזה.
א.2 . התנ"ך – זניחתו והשפעתו - דברים אלה אינם שוללים את חשיבותה של התרבות שקדמה לתלמוד. והראיה לכך היא שאין עוד דוגמה לתחייה של תרבות עתיקה המתקרבת במשמעותה לתחייה של תרבות התנ"ך במדינת ישראל המתחדשת. אלא שהממסד הדתי, הזניח, החל בימי הביניים, את מחקר התנ"ך והעדיף את המחקר התלמודי על פניו, אם כי מחקר זה איננו אלא הרמנויטיקה ופרשנות של התנ"ך.
א.3. חתימת התלמוד הנה תחנה בתהליך ממושך של התפתחות היהדות - לא יהיה זה נכון להפריד בין התקופות השונות בהתפתחותה התרבותית של היהדות. אמנם כל אחת ואחת מהווה חוליה בפני עצמה, אלא שאין היא אלא חוליה בשרשרת גדולה, נשגבה ונהדרת אחת. שעל כן אין להציב נקודה אחרי חתימת התלמוד. חתימת התלמוד לא היתה אלא תחנה אחת באותה השרשרת, באותו מסע ארוך שעברנו מאז ועד היום.
א.4. לא חזרה לשרשים אלא חיים בצמרת העץ המתחדשת - הרבה מדובר כיום על חובתנו, ואולי אף על רצוננו, לחזור לשורשים, לשורשי היהדות שמהם צמחנו, כאילו השורשים והחיים העכשוויים הם היינו הך . לדידי ההפך הוא הנכון. המילה שורשים מעידה על דבר שטמון עמוק באדמה, ולכן אינו יכול להיות אקטואלי.
השורשים הם פנומן היסטורי גרידא, קור שהיום שוב איננו חי. עלינו להבחין היטב בין מה שהיה לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה, לבין מה שאמור וצריך להתקיים היום. אלה החושבים שעלינו לחיות כיום לאור אותם שורשים שצמחו לפני אלפי שנים, אינם חיים בעולם הזה, אלא נטועים עדיין בעולם ההוא. חלילה לנו מלנתק את הקשר עם השורשים - הרי הם המסד שעליו אנחנו עומדים - אולם העלים שלנו מצויים בצמרת ממעל. ועלים אלה הם ירוקים, צומחים ופורחים לתפארה, אפילו יונקים הם מן השרשים הטמונים, מטבע מהותם, עמוק באדמה.
א.5. אמונה בתוכנה של תורת ישראל - אני מאמין באמונה שלמה שתורת ישראל, שזכתה להאלהה (was Deified ), היא שהזינה את העלים שצמחו הרחק מעל לשורשים. אבל היא הזינה והיפרתה אותם לא רק בזכות היותה אלוהית, אלא בעיקר בזכות תכניה.
א.6. הצבת האל כמחוקק כמותה כתיאוקרטיה אבסולוטית - עצם מינוי האל למחוקק עליון, למוציא מעבדות לחרות המעניק לעם את הארץ, חייבה לכונן תאוקרטיה, שלטון אבסולוטי של אלוהים. מה פירושה של תאוקרטיה? מה פירושו של שלטון תאוקרטי? הפירוש של מושגים אלה, לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה משפטית קונסטיטוציונית, הוא שכל הבוגד באלוהים, כל המפר את רצונו ואת מצוותיו, בן-מוות הוא. זוהי התוצאה הבלתי נמנעת של מעמד האל ותפקידו.
א.7. תיאוקרטיה היא דת שהפכה לצורת שילטון העומד בניגוד למהותה של היהדות - תאוקרטיה מחייבת את הנשלטים לקיים מצוות, גם באמצעות חוקים פליליים. התיאוקרטיה מכתיבה שהדת היא גם שלטון. בתיאוקרטיה לא יכולה להתקיים סובלנות וממילא אין בה מקום לדת אחרת או לאלוהים אחרים. התיאוקרטיה היא צורת שלטון הנושאת סממנים של ממלכה. וראוי להבחין היטב בין צורת שלטון לבין דת. מבחינת הדת היהודית עצמה, לא קיימת כפיה שלטונית שכזאת.
א.8. עיקרה של היהדות – חופש הבחירה - לאמתו של דבר, היהדות כולה מבוססת על חופש הבחירה. טבעה של היהדות הוא להעניק לכל אדם ואדם חופש בחירה: הרשות נתונה. מכאן שלמרות יופיים והדרם של ערכי היהדות הנשגבים, מרגע שניתן בידי היהודים כוח גם הם עלולים להשתמש בו לרעה, ולבטל את חופש הבחירה.
א.9. עיקרו של חופש הבחירה: האדם עומד ברשות עצמו - הדת היהודית כולה התחילה בכך שאלוהים גאל את העבדים והוציא אותם מעבדות לחרות. פירוש הדבר כי לעבדות יש ערך שלילי ביהדות, ואילו החרות היא היפוכה החיובי. כל התורה כולה לא באה אלא לצורך ביסוסה של חרות זו. החירות פירושה כי היהודי עומד ברשות עצמו. זוהי חירות שאין לה שום קשר לדת או לאלוהים.
א.10. החוק חיוני למניעת אנרכיה - מאידך גיסא, חירות זו אינה אנרכיה. אין לך חרות, לא בעולם העתיק ולא בעולם המודרני, שלא במסגרת החוק. כי כאשר יש אנרכיה וכל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו אין מקום לחירות.
א.11 .הציונות הפכה את ערכי היהדות לערכים על-דתיים - חשיבותה של הציונות היא גם בכך שהיא העלתה את היהדות לערך על-דתי. כבר הרבה קודם לכך היתה הפילוסופיה היהודית מושפעת השפעה עמוקה מהפילוסופיה המוסלמית, כשם שהמשפט היהודי הושפע מהמשפט הרומי. כשהוקמה הסנהדרין על ידי נפוליון החלו עמודי הדת והאמונה לאבד מהמונופולין שלהם ומהפריבילגיה הבלתי מעורערת להוות את עמוד התווך של היהדות. עם תחילת "מדע היהדות" (Wissenschaft des Judentums), החלו לפרוח הזרמים השונים בתוך הדת היהודית. (זאת, אפילו שעוד בתקופת המקרא היו קיימים סוטים, מורדים, כופרים ונביאי שקר, ובימי הבית השני התפצלה היהדות ל"צדוקים" ו"פרושים" ו"איסיים"). פיצול זה זכה בתנופה עצומה עם בוא האמנציפציה, אך קיומו של "מדע היהדות" אפשר התפתחות יהודית מובהקת, גם ללא הדת היהודית. אמת נכון: אנשי מדעי היהדות הראשונים ראו עדיין ביהדות דת, אם כי הם שללו את האורתודוכסיה. ואז באה הציונות ושללה אף את הדת. היא העלתה, כאמור, את היהדות לערך על-דתי.
א.12. חקר היהדות בא על מקומה של שמירת המצוות - חשיבותם הגדולה של "מדעי היהדות" טמונה בקביעה שחקר היהדות הוא פסגת ההישגים שיהודי-תרבותי-אירופי צריך לשאוף אליה, ושחשיבותה גדולה בהרבה מחשיבותן של קיום-מצוות, או של ההשתייכות לחסידות. מהפכה זו,אשר הציבה החקר היהודי במקומם של המצוות ושל אורח החיים היהודי, היתה בבחינת החלוץ ההולך לפני המחנה שהקים בסופו של דבר.
א.13 מנהיגי הציונות ביקשו להעניק ליהדות תוכן חדש - אחת המגמות העיקריות של הציונות הקלאסית היתה להפיח רוח חדשה ביהדות.לא בכדי היו אבותהציונות מתבוללים, בשעה שהרוב המכריע של המנהיגות הדתית היתה אנטי-ציונית. רוב המנהיגות הדתית ראתה באמונה בביאת המשיח דבר מובן מאליו, ולכן חשבה שתהיה זו עזות מצח מצד היהודים לכוון את נעשה האלוהים או להקדימו. מנהיגי הציונות הקלאסית, הנקראת לפעמים הציונות המדינית – שבמרכזה עמדו הרצל, סוקולוב, ויצמן ובן-גוריון – דגלו באידיאל שאתו הסכימו כל הציונים, שהציונות באה לצקת תוכן חדש ליהדות.
א.14. הרצל חיפש לצקת תוכן חדש ליהדות - הרצל שאף להותיר את הדת היהודית בשוליים, את הרבנים בבתי הכנסת, ואת הגנרלים בקסרקטיניהם. הדת היתה אמורה להיות ענינו הפרטי של כל אדם ואדם, והמדינה היתה אמורה להימנע מלהתערב בעניניהם הפרטיים של אזרחיה. הבעיה היתה שהרצל לא ידע על היהדות ולא כלום. לצד בורותו בשאלות היהדות הוא היה חדור בתרבות אירופית, וחשב שזו צריכה לשמש כדגם ליהודים במדינתם העתידה.
א.15. היהדות ההומניסטית צריכה לאמץ את הרעיון שהדת היא עניינו הפרטי של כל אדם - עם זאת, הרעיון הציוני המקורי, שלפיו הדת היא ענינו הפרטי של כל אדם, ושאסור שתהיה לדת השפעה כלשהי על המדינה, הוא רעיון נכון ובריא היום כפי שהיה בראשיתו, ועל היהדות ההומניסטית לאמצו לה. |
| הדת והמדינה היהודית |
|
א.16. במדינה דמוקרטית אין מקום לדת כאורח חיים מחייב - מגמת ההפרדה של הציונות הקלאסית צריכה לההפוך למגמה השלטת במדינתנו. אין עוד מקום להעניק לדת תפקיד ממוסד במדינה דמוקרטית-מודרנית. הדת, שמירת המצוות, אורח-החיים והמשמעת הקהילתית, כל אלה הם ערכים ששימשו את הקיום-יחדיו של היהודים לפני קום המדינה. מרגע שמדינת ישראל הוקמה, שוב אין להם מקום במוסדותיה של מדינת היהודים.
א.17. בגלל סיבות פוליטיות לא מומשה המהפכה בתפיסת היהדות - אך מקרה טראגי הוא שהתנאים הפוליטיים העניקו עמדת כוח למפלגות הדתיות, והביאו לידי כך שהתיאוריה הציונית, אשר ביקשה לחולל מהפכה בצורת הממסד היהודי בתכניה של היהדות, לא הצליחה להתממש.
א.18. לא הצלחנו עדיין לכתוב חוקה לישראל - לישראל אין עד היום חוקה בגלל דרישת המפלגות הדתיות שמצוות הדת יהוו בסיס לחוקת המדינה. היטב אני זוכר את הטיוטות הראשונות שנכתבו לחוקת המדינה, בשנים 1948, 1949. כבר אז הוכנסה בה הוראה מפורשת, (ד"ר זורח וורהפטיג עמד בראש ועדת החוקה), שדת משה וישראל תהיה הדת הרשמית של מדינת ישראל. מנהיגי הדתיים דרשו להכריז שזו תהיה דת המדינה, ומיאנו לוותר על דרישה זו. יתכן מאד שהסיבה העקרית שבגללה לא נכתבה לנו חוקה, עם קום המדינה, נעוצה בכך שלא יכולנו לגבש דעה מוסכמת בעניין בדרישה זו. בן-גוריון התנגד לדרישת הדתיים, ובשום פנים ואופן לא הסכים להכניס סעיף כזה לחוקה. גם פנחס רוזן, יצחק גרינבוים וישראל בר-יהודה לא היו מוכנים לסמוך ידיהם על בקסיעה שלמדינת ישראל יש דת, כזו או אחרת. לעניין זה הדת היהודית לא נראתה להם טובה יותר או בעלת זכויות-יתר מכל דת אחרת.
א.19. הכנענות סילפה את היהדות בגישתה הא-היסטורית - תנועת הכנענים בקשה לדלג על כל תולדותיה של התרבות היהודית בארצות הפזורה ולהתחבר ישירות למלכות יהודה וישראל, כפי שזו התקיימה בתור הזהב המקראי. זוהי גישה אנטי-היסטורית, ולא זו בלבד שאינה מביאה לשום תוצאה סבירה ומתורבתת, אלא שהיא מסלפת את היהדות, אפילו את זו המקראית.
א.20. הציונות הציבה את היהדות הלאומית במקומה של הדת - אחזור לציונות הקלסית: כאמור, אחת ממטרותיה היתה להציב את הלאומיות החילונית היהודית על מקומה של הדת. עד ימי התנועה הציונית, לא היינו עם יהודי, גם אם קראנו לעצמנו בשם זה, ולא היינו לאום יהודי, ואף לא קראנו לעצמנו בשם זה. היינו דת, וראינו עצמנו כבני הדת היהודית. היהודים נשארו או שרדו כיהודים אך ורק בשל דתם. העובדה שמבחינה בילוגית כולם היו שייכים לאותו שבט, (הנחה, המוטלת, כידוע, בספק רב), לא היתה חזקה מספיק כדי להחזיקם בחיים. רק לדת היה כח לעשות זאת. הציונות הקלסית, שקמה בעקבות האמנציפציה, בקשה להציע מרשם אחר לקיומה של היהדות; את המדינה היהודית שתוציא את הדת מרשות הכלל ותשאירה ברשות הפרט.
א.21. לדת אין צורך במדינה. מדינה יהודית-דתית היא סתירה פנימית - מדינה יהודית דתית היא סתירה מניה וביה. מעשה הקמתה של המדינה היהודית התבסס על הגדרתה כמדינה לא דתית. הדת היהודית התקיימה וממשיכה להתקיים גם בתפוצות עד עצם היום הזה. קיומה אינו דורש שום מדינה, והיא אינה מעניקה שום הצדקה לקיומה של מדינה. הדת היהודית שגשגה ופרחה לאחר חורבן הבית השני, בבל ובמצרים, והיא משגשגת כיום בארה"ב של אמריקה ופזורות נוספות, בהשקט ובבטחה. לשם כך זקוקים יהודי הגלות - אורתודוכסים, קונסרבטיבים או רפורמים – רק ל"רבייס", "טמפלס" "פאייטי" (יראת שמיים ומעשים טובים), ולפולחן, וובכך מתמצית יהדותם.
א.22. יהדות הגולה היא עדה דתית - היהדות בישראל לא חייבת להיות דתית. אני מבקש לטעון כי יהדות הגולה שונה מטבע ברייתה מהיהדות המתקיימת במדינה היהודית. שוני זה נובע מכך שהמדינה היהודית, מעצם הגדרתה, אינה דתית, בעוד שיהדות הגולה, מעצם הגדרתה, עדה דתית.
א.23. ציוניותם של יהודי הגולה אינה שייכת בהכרח ליהדותם - העובדה שיהודי הגולה מזדהים כציונים, עם מדינת ישראל, אינה שייכת ליהדותם. היא שייכת, מחד גיסא, לרגשי האשמה שלהם על ישיבתם בארצות נינוחות בעוד אנו נלחמים כאן את מלחמת היהודים, ומאידך גיסא יש בהם גאווה על מעשינו כאן, והם רוצים חלק ונחלה במעשים אלה. בין יהודי הגולה קיימים גם כאלה החדורים תחושת אחריות כלפי המדינה היהודית, מה גם שהגויים שבקרבם הם יושבים מזהים אותם – מרצונם או נגד רצונם - עם הישגיה ומחדליה של מדינת ישראל.
א.24. השתלטות הדתיים על המדינה תחסל את הציונות ותחזירנו לגטו - הקשר של יהודי הגולה אל הדת היהודית אינו נובע מחסידותם הצדיקה או מהיותם מאמינים גדולים, אלא מכך שכזאת היא יהדותם ואין בלתה; מכך שאין הם יכולים להיות יהודים בגולה בלי לקיים ולו רק חלק ממצוות הדת. לדאבוני הרב, בארצנו אנו הולכים ומתקרבים בצעדי ענק למצב דומה. אף על פי שהדתיים אינם מהווים רוב בישראל, הם אוחזים במוסרות השלטון. אם יגשימו את מטרתם שוב לא יהיה מקום למדינה היהודי ולא יהיה בה עוד צורך. שוב נחזור לחיות כמו שחיינו בגטאות. אז נהיה יהודים טובים אבל במובן הדתי בלבד, והציונות תתחסל כאילו מעצמה.
א.25. טוב שבמדינתנו הדמוקרטית שורר חופש דת, הכולל גם חופש מדת - שמחה גדולה אני שמח בכל יהודי דתי, שומר מצוות, היושב עמנו כאן בארץ, כשם שאני שמח גם בערבים היושבים עמנו כאן מימים ימימה. אני מוכן ורוצה לקבל את כולם בזרועות פתוחות, מפני שהמדינה היהודית חייבת להיות מדינה דמוקרטית, פלורליסטית מדינה ונאורה, מדינה שבה שורר חופש הדת, שחייב לכלול גם את החופש מדת.
א26. נכשלנו בניסיון להקים מדינה יהודית חילונית ואזרחית - לדאבון לבי, נכשלה הציונות הקלסית כשלא עלה בידינו להקים כאן מדינה יהודית סקולרית; מדינה חילונית ואזרחית. נכשלנו גם בכך שלא קבענו, מלכתחילה, אמות מידה לאותה סקולריות יהודית. (אינני אוהב את המילה: "חילוני" ולכן אני נאלץ, לעתים, להשתמש במונח לועזי). בן-גוריון האמין באמונה שלמה שלכשתקום המדינה היהודית, לא יימצא יהודי, או ציוני המכבד את עצמו שלא יעלה מיד ארצה ישראל. הוא האמין בלב שלם שלא יחלפו אלא שלוש-ארבע שנים עד שיתישבו בארץ ארבעה-חמישה מליון יהודים, וחשב שאמות מידה כאלה לא טוב שייקבעו בלעדיהם. אלא שחלומו לא התגשם, ובכך אני רואה את אחת הסיבות החשובות לכשלונה של המחשבה המדינית הציונית.
א.27. נכשלנו במילוי ההבטחה להעניק שיוויון לכל - השיוויון הוא תנאי יסוד לדמוקרטיה ואנו נכשלנו בכינונו. ובעוד תחום נוסף, שאיננו קשור ביהודי הגולה, נכשלה הציונות הקלסית: היטב ידענו כי ארץ אבותינו, הארץ שאליה כלתה נפשנו, היא ארץ מיושבת. לא הלכנו למדבר, כפי שביקש מאתנו בן-גוריון, אלא התיישבנו ביפו, ברמלה, בירושלים, בחיפה ובעכו. לא רק הידיעה הברורה שאנו באים לארץ מיושבת ליוותה את הגעתנו לכאן, אלא גם הבטחה החגיגית שנשב עם תושבי הארץ באחוה ובשוויון, ושהם ישתלבו בינינו. ויצמן הבטיח זאת בצורה ברורה וחד-משמעית לאמיר פייסל, וגם ז'בוטינסקי הבטיח זאת לא פעם. נכשלנו בכך שהפרנו את הבטחתנו. ולא רק זאת, אלא שגם הפרנו הבטחה שניה, הרשומה במגילת העצמאות שלנו: את הבטחתנו להעניק לערבים שוויון אזרחי מלא. הבטחנו ולא קיימנו. עד שלא נפתור את הבעיה הערבית – פתרון שחייב להיות לשביעת רצונם המלאה של הערבים - לא נצליח להקים מדינה דמוקרטית יהודית נאורה.
א.28. הפלורליזם ביהדות הוא מקור כוחה - היהדות מעולם לא היתה תופעה אחידה, לכודה וסגורה. מאז ומעולם היא היתה פלורליסטית, והתקיימו בה זרמים שונים, או אולי אפילו דתות שונות, שכללו פילוסופיות שונות ונוגדות, ותפישות שונות בנושאי דת, ציונות ולאומנות. אני רואה בריבוי זה את מקור חוזקה וגדולתה של היהדות, אך עם זאת הוא גם מקור הסכנות הגדולות הרובצות לפתחה.
א.29. התנועה הלאומנית הקנאית מסכנת את עצם קיומנו - מבין הזרמים המתקיימים בציונות אני משקיף בדאגה רבה על דרכה של הציונות הלאומנית הקנאית. לדידי, מעשיה אינם רק בעוכרי המדינה אלא אף בעוכרינו, טהם מאיימים על עצם קיומנו.
א.30. עיקר הסכנה: הקנאים רואים בכיבוש צו אלוהי - הציונות הקנאית צמחה בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים בשנת 1967. ציונות זו ראתה בכיבוש מעשה של מימוש צו אלוהי שיש לקיימו ויהי מה. אלא שמימושו של צו זה נוגד את האינטרסים הראויים של המדינה. מדינה דמוקרטית שאיננה מקיימת את הבטחותיה לכבד את תושבי המקום שאליו באה, כמותה כמדינה שגזרה על עצמה גזר-דין מוות.
א.31. עם השולט על עם אחר פועל בניגוד לעקרונות הדמוקרטיה ולאידיאלים היהודיים - מן הפסיכולוגים למדנו שעם השולט בכח הזרוע על עם אחר איננו יכול לקיים שלטון דמוקרטי. אלא שאני כלל אינני זקוק לפסיכולוגים כדי לקבוע זאת. עצם מעשה השלטון על עם אחר, לא כל שכן על עם היושב כבר שנים רבות מאד, הוא מעשה של בגידה באידיאלים הנשגבים ביותר של היהדות והציונות גם יחד.
|
| פרק ב - על מקומה של היהדות בין יתר התרבויות והדתות |
|
ב.1. אני רוצה בקיומו של העם היהודי כאמצעי להגשמת המטרה ההומניסטית - ההיסטוריה מלמדת על התמדת התקיימותו של העם היהודי, וממנה ניתן להסיק שהוא אף ימשיך להתקיים, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לאו; בין אם נציע לשרידותו הסבר רציונלי, ובין אם נתפתה להציע לה הסבר מירקולוזי או מיסטי. על פי התפישה הדתית-היסטורית קיוםו של עם ישראל איננו מטרה בפני עצמה, והוא רק מילוי רצונו של האל. אלוהים הוא שבחר את עם ישראל להיות לו לעם סגולה. ואין זה משנה מה יעשה העם וכמה יחטא, ואיזה עונשים ימטיר עליו האל, ואיזה כעס וחמה וחרון-אף ישפוך עליו, העם עצמו ישאר תמיד. כביכול קיומו הוא רצון האל, ורצונו אינו תלוי במעשה העם. לפי התפישה ה הדתית, תמיד תתקיים לפחות "עשיריה" אשר תשמור על התורה. אם ישאלו אותי אם אני מייחס חשיבות לקיומו של העם היהודי, אשיב כי אני רוצה בקיומו של העם היהודי, אבל אינני רוצה בו לשם הקיום לבדו. אני רוצה בקיומו של העם היהודי בעיקר כאמצעי להשגת המטרה ההומניסטית, החשובה כל-כך בעיני.
ב.2. אני רואה את היהדות ואת העם היהודי כאמצעים להשגת מטרות האנושות - להשקפתי היהדות, ומכאן שגם העם היהודי, הם נושאי-דגל האנושות. אני חושב שהיהדות, שבאה אלינו כירושה מדור לדור, היא אמצעי ומכשיר נשגבים מאין כמותם להשגת מטרות האנושות. ככל התרבויות, הדתות והפילוסופיות, חשיבותו של העם היהודי טמונה בהיותו אמצעי. זאת בניגוד לדרך שבה רואה אותו הדת, כגילויה של שכינה המממשת את רצונו של אלוהים.
ב.3. הייתי מוותר על קיומו של העם היהודי לו האמנתי שהאנושות תהיה מאושרת בלעדיו - אילו הייתי סמוך ובטוח שהאנושות תהיה מאושרת, נאורה ושלווה יותר בלי העם היהודי, הייתי בוחר בשלוותו, אושרו ושלומו של המין האנושי, גם במחיר חדלונו של העם היהודי. שכן חשיבותו של קיומנו אינה עולה על חשיבות קיומן של תרבויות ודתות אחרות.
ב.4. דווקא האוניברסליות של ערכינו מחזקת אותנו כעם - אין היהדות שונה מכל תרבות אחרת, ואין היא חייבת להיות יחידה במינה. מוטב ליהדות לדגול בערכים שהם גם אוניברסליים., כי מרגע שאנחנו קובעים שהננו יחידי סגולה ונבדלים מכל היתר, שומה עלינו להטיל ספק בדרכנו. דווקא האוניברסליות היא המחזקת אותנו.
ב.5. ערכים יהודים של חירות, צדק ושלום הפכו לערכים אוניברסליים - אמת נכון: ערכי החרות, הצדק והשלום, שכולם ערכים יהודיים מובהקים, הפכו עם השנים, לערכים אוניברסליים. כתשובה על כך משמיעים את הטענה שאת כל הערכים הראויים הללו ניתן למצוא גם בנצרות. ואכן כל תרבות ראויה לשמה מקיימת ערכים אוניברסליים של חירות וצדק. אם כן העובדה שערכינו הנשגבים באמת הם אוניברסליים, אינה גורעת מסגולתם או מיהדותם.
ב.6. חופש הדת הוא ערך יהודי - כאשר בודהיסטים טוענים שחופש הדת הוא ערך בודהיסטי, מתכוונים הם לומר כי מלך בודהיסטי כלשהו קבע את חופש הדת בנוסחה מחייבת. אך מכאן לא נובע כי חופש הדת הוא ערך בודהיסטי. חופש הדת הוא ערך אוניברסלי. אני טוען שחופש הדת הוא גם ערך יהודי.
ב.7. לכל ערך הומניסטי אוניברסלי יש שרשים ביהדות - לא קיים ערך מוסרי-אוניברסלי, אפילו חופש הדת, שאי אפשר לחשוף את שורשיו היהודיים. אוניברסליות זו היא ההוכחה שערכים אלה הם אמנם ערכים אנושיים, וכי היהדות היא תרבות אנושית.
ב.8. ביהדות קיימים כל אותם הערכים הנשגבים החיוניים להומניזם של בני אדם - מאי נפקא מינא, מן השאלה האם הקדמנו את הדתות והתרבויות האחרות, או שכולם למדו מאתנו? קרוב לודאי שבתחום המשפט, בעיקר בדינים שבין אדם לחברו, אנחנו הקדמנו את האחרים. אם כי גם כאן אסור להכליל יתר על המידה. הרי היו תחומים שבהם הרומאים הקדימו אותנו, כשם שהפילוסופים לא הגיעו לדרגת הפילוסופים של יוון העתיקה. קרל יספרס טען כי הציויליזציה מתקדמת במעגלים. אם כן העובדה שבתחום פלוני היתה היהדות הראשונה, לא מלמדת הרבה. באופן בלתי תלוי בנו הגיעו גם אחרים לאותם הישגים, והוא הדין גם לגבי היפוכם של הדברים. העיקר הוא שבמורשת היהדות ממשיכים להתקיים כל אותם ערכים נשגבים שלהם זקוק האדם המודרני בשביל לקיים את ההומניזם שלו.
ב.9. מי שיבקש להצטרף לעם היהודי יתקבל בברכה. אין מקום לשיקולים של טוהר הגזע - אני מוכן לומר שאינני מייחס חשיבות כלשהי לטוהר הגזע או לטוהר האתני של העם היהודי. החשיבות שאני מייחס לקיומו של העם היהודי מכוונת לערכים המוסריים המתקיימים ביהדות. כל מי שמתווסף לעם מבחוץ יתקבל, מבחינתיי, בברכה, וכל המרבה הרי זה משובח.
ב.10. עלינו לשקוד על מקורות היהדות ומורשתה, המעניקים לנו את זהותנו - כאמור, אנו היהודים ההומניסטים איננו תובעים זכות יוצרים בלעדית על הערכים היהודיים. ככל שירבו המחקים את הערכים הללו מחוץ ליהדות, כן ייטב. עלינו לשקוד על מקורות היהדות, בעיקר כדי לגלות את מורשתנו. ההיסטוריה התרבותית שלנו היא המשאילה לנו את זהותנו, מפני שאותה היסטוריה, ולאו דווקא הערכים שהיא מקדמת, היא המייחדת אותנו. ניתן לכנות זאת גם ציוויליזציה ולקבוע שהציוויליזציה היהודית איננה מאבדת מערכה על-ידי הפיכתה לאוניברסלית. אדרבא ואדרבא אוניברסליות זאת רק מוסיפה לערכה, משום שהיא המוכיחה לנו שאנו הולכים בדרך הנכונה.
ב.11. בימי קדם היתה היהדות אוניברסלית, ואלוהיה אלוהי העולם כולו - האוניברסליות היא אחד מעיקרי האמונה של היהדות הדתית המקורית והעתיקה: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"1. כזה הוא המאמר המייחל לכך שכל העולם כולו לא ידע ערכים מוסריים או דתיים, אלא ערכי יהדות בלבד. אנו שואפים לעולם שבו אותה הזהות היהודית אכן תהיה זהות אוניברסלית. טרם הגענו לזמן הזה, אך אין לי ספק שזו היא הגישה היהודית בה"א הידיעה.
|
| פרק ג - היהדות שלי |
|
ג.1. המורשת הרוחנית של אבותי משמעותית עבורי - היהדות שלי היא מורשת אבות. היא אותה מורשת רוחנית תרבותית, ציבורית, ציביליזטורית, היסטורית ומשפטית, שקיבלתי בירושה מאבותי. בלעדיה אין אני יכול. אני מעריך את המורשת הרוחנית הרבה יותר מאשר את המורשת הפיזיולוגית-גנטית. יש הרבה מאד יופי בתורת היהדות: גר שהתגייר, כלומר אדם אשר בא אל היהדות מבחוץ, הרי הוא בנו של אברהם אבינו. אין בינו לבין האלוהים ולא כלום, ואפילו כהן גדול הוא יכול להיות. בעבורי, המורשת הרוחנית שקולה כנגד כל מורשת יהודית אחרת ועדיפה עליה.
ג.2. עלינו לדחות צווים במורשתנו שאינם ראויים לקבלה - מורשת יהודית מופלאה זו באה בחשבון מבחינתיי רק במידה שאני יכול ומוכן לקבלה. שכן במורשת היהדות קיימים גם כללים וציוויים רבים שאין אני יכול ואינני מוכן לקבלם, ואת אלה נאלץ אני לדחות.
ג.3. אינני יכול לקבל את הגזענות שהרבנים טוענים לה - אכן יש דברים במורשת היהדות שאני דוחה בשתי ידיים. למשל, גזענות ביהדות. הרבנים מצהירים ומכריזים עליה בקול רם ובריש גלי, ואינם מסכימים לחוקק חוק מדינה נגד הגזענות, משום שחוק כזה יפגע ביהדות. אם מוצדקת טענתם, ואכן יש ביהדות משום גזענות, אזי אין אני יכול להסכים עם יהדות שכזו. את המורשת היהודית הזאת אני דוחה בשתי ידים.
ג.4. אין היורש חייב לקבל את כל ירושתו, עלינו לבחור בראוי ולדחות את שאינו ראוי - ממורשתו לוקח אדם רק את מה שהוא מוכן או מסוגל לרשת. אפשר כמובן לדחות את הירושה כולה על ידי המרת הדת. אך אני כשלעצמי, אף על פי שאינני מוכן לרשת את כל היהדות כפי שהיא, אינני רוצה להמיר את דתי, מפני שהדתות הלא יהודיות מדברות אלי הרבה פחות מאשר הדת היהודית. מה אני עושה אם כך? אני בורר: חלק אני מקבל באהבה ובידים פתוחות ומושטות, וחלק אני דוחה.
ג.5. אסור לנו לקבל את חוקי נירנברג כחלק מחוקי מדינתנו - פעם טענתי בפומבי – ועל כך כמעט נהרגתי – כי במידה שקיימים ביהדות מושגים וחוקים שהנאצים בגרמניה דגלו בהם, והנהיגו אותם נגד היהודים, אזי אין אני רוצה בהם. טענתי, ואני עדיין טוען, שלאחר שהנאצים חוקקו את חוקי נירנברג, חייבים אנו, היהודים במדינת ישראל, להוציא מתוך ה"קורפוס יוריס" שלנו כל חוק וכל דין המזכירים, ולו במשהו את חוקי נירנברג. מעשה כזה הוא, בעיני, אחד מהחשובים שבלקחי השואה.
ג.6. אלוהים יכול להיות מושא למחקר ולהתפעלות,אך לא לאמונה או לעבודת אלוהים - דברים דומים צריך לומר גם לגבי האמונה באלוהי ישראל. גם האמונה באלוהים היא חלק, ואולי החלק הנכבד ביותר, של אותה מורשת. בשבילי, כהומניסט, אלוהי ישראל, כמו דת ישראל, הם נושאים למחקר ולהסתכלות, והם גם נושאים להתפעלות, ואולי אף לפיתוח ולחקוי. אבל אין הם מושאי אמונה ואף לא עבודת אלוהים.
ג.7. אלוהים הומצא על ידי מחוקק גאוני כדי להעניק תוקף לחוקים - ההלכה מבוססת על האמונה כי חוקיה ניתנו מפיו של אלוהים. מבחינתי, חוקי התורה לא ניתנו מפי אלוהים, אלא האלוהים הומצא, לצורך זה, על ידי מחוקק גאוני אשר ידע כי חוקיו לא יכובדו אלא אם יאמינו שמוצאם מפי אלוהים, אותו אלוהים שיודע הכל ורואה הכל, ואיננו נראה והוא בלתי נתפש.
ג.8. שפינוזה בנה לו אלוהים המצוי בכל דבר בטבע, אני כבר לא זקוק גם לאלוהים שכזה - הראשון שראה זאת אל נכון היה אדם שהאמין באלוהים, אך באלוהים משלו, ולא באלוהי היהדות. היה זה ברוך שפינוזה. הוא רצה באלוהים והיה זקוק לו, אבל הוא בנה לו מין קונסטרוקציה של אלוהים הנמצא בקרבו; כזה המצוי בכל דבר בטבע הסובב אותו. אני, כהומניסט, צועד צעד אחד קדימה. אני כבר לא זקוק לאלוהים. ובודאי שאין לי צורך עכשיו לצעוד לאחור, אל הימים שטרם שפינוזה, ולהחיות את האל הקדמון.
ג.9 התורה אינה מחייבת את האמונה באל, אלא רק את אהבתו ויראתו - בתורה כתוב: "ואהבת", כתוב "ויראת", אבל לא כתוב "והאמנת". אמנם על אברהם אבינו נאמר שהאמין בה': "ויאמן בה'", אבל מיד אחרי כך כתוב "ויחשבה לו לצדקה"2. כלומר, אמונתו של אברהם היא וולונטרית, והיא זוכה להערכה כצדקה.
ג.10.היהדות שלי אינה שולחן ערוך, אני נוהג לפי חוקי מצפוני - היהדות שלי היא מורשה. היא מתבטאת בעובדה שנולדתי אל תוכה, קבלתי אותה בירושה, וממנה אני מורכב, אך אין היא מחייבת אותי לאורח חיים מיוחד. היהדות איננה שולחן ערוך. אני מכלכל את עניני יומי לפי החוקים שמחוקקת הכנסת, או לפי המוסר הקיים במצפוני שלי, ןלא לפי היהדות. היהדות בשבילי היא ערך המצוי במישור אחר לגמרי. התרבות היהודית היא נושא ללימוד, למחקר, להתפעלות. היא איננה מרשם לחיים.
ג.11 אנושיותי מקורה ביהדותי, ןלמצפונה אני מציית - את כל מה שמחייב אותי, מעבר לשמירה על חוקי הכנסת, אני שואב מלבי, ממוסרי, ממצפוני, ולא מן היהדות. אני חוצב את חובותי מאחריותי האישית, מההגדרה האישית שלי. אולם את עצם האחריות שלי, את עצם השתדלותי להיות אדם, את אלה אני מוצא גם ביהדות.
ג.12. רק בישראל ניתן לחיות כיהודי שלם, בתפוצה חיים היהודים כמי שמתאכסנים במלון - יהודי היושב בחוץ לארץ איננו יהודי שלם בעיני. חסרה לו האדמה מתחת לרגליו. כמותו כאדם החי בבית מלון, כאדם המצוי מחוץ לביתו, כאורח.
ג.13. מדינת ישראל חייבת להתקיים, ולו כמקלט ליהודים שרדיפתם עתידה להימשך -רדיפת היהודים היא אחת הסיבות שבגללה אני מייחס חשיבות לקיומה של המדינה היהודית, אולי אף יותר מאשר לקיומו של העם היהודי. יהודי הלוקח לו אשה נכריה בארצות התפוצה ייתכן שיאבד לעם היהודי. נישואי תערובת המתקיימים בארץ מהווים תוספת לעם היהודי ולא אבדה, והייתי שמח לתוספות רבות שכאלה. מבחינתי, המדינה היהודית צריכה להתקיים לא רק על מנת לקיים את הערכים האתיים, המוסריים וההומניסטיים של היהדות, אלא גם כדי לשרת מטרה ציונית המובהקת: כדי לשמש מקלט ליהודים נרדפים. וזאת יש לדעת: היהודים ישארו נרדפים, לפחות בדורות הקרובים. מדינת ישראל חייבת להתקיים כדי שליהודי הרוצה להיות יהודי, יהיה לאן ללכת.
|
הגדרה סובייקטיבית ליהדות
|
|
ג.14.יש לקבל הגדרה סובייקטיבית ליהדות, שכן אין לה הגדרה אובייקטיבית - אני מסכים כי היהדות איננה ניתנת להגדרה אובייקטיבית, אך אין פירוש הדבר שלא כל יהודי ויהודיה רשאים להגדיר לעצמם את היהדות שלהם בצורה סובייקטיבית. למעשה כל יהודי, מכח זכויות היסוד של האדם, רשאי לקבוע לעצמו את טיבה של יהדותו ואת מידותיה. ברגע שמגדירים את היהדות כדבר אובייקטיבי, מחילים עליה מעין הגדרה פורמלית, ןמגבילים את חופש הדעה של כל מי שרואה את עצמו כיהודי.
ג.15. אין במקורות הגדרה ליהדות, על כן אינני נקבל את שלוש-עשרה העיקרים של הרמב"ם - לא נמצא במקורות היהדות שום הגדרה של מהות היהדות. כיוון שכך אין אני מקבל את קביעת שלוש-עשרה העקרים של הרמב"ם. אמנם לכל עיקרי האמונה שלו, כולל ביאת המשיח ותחיית המתים, יש סימוכין במקורות, אבל בכך אין די כדי לבסס את הדוגמאטיזציה שלו, לא כל שכן את הקביעה שמי שאיננו מקבל את שלוש-עשרה העיקרים הוא אפיקורוס, שאין הוא יהודי, ועל כן לא צריך להציל את נפשו מפני רוצחו.
ג.16. הפלורליזם מגדיל את יופיה של היהדות ומעשיר את תכניה - אין לי מנוס אפןא מלהכיר בפלורליזם של היהדות. נהפוך הוא: האם לא יתכן שדוקא אותו פלורליזם הוא המוסיף ממד חיוני ליפיה ולטיבה שח יהדותנו?
ג.17. הסובלנות מחייבת להכיר גם ביהדות החרדית ולדרוש כי החרדים יכירו ביהדותי - אני בהחלט מודע לכך שכל מה שנחשב ביהדות שלי כיפה וכטוב ומחויב המציאות, שוב אינו יוכל לחייב את תושבי מאה שערים בירושלים. שעל כן אני מאמין בלב שלם בסובלנות, לא רק כערך חיוני לדמוקרטיה אלא גם כערך חיוני ליהדות. ולכן אני קובע לעצמי: שליהודי מאה-שערים יש יהדות משלהם, והיהדות שלהם איננה פחות טובה מן היהדות שלי. וכשם שאני משאיר להם, בלב שלם, את יהדותם, הריני דורש מהם שישאירן לי את יהדותי.
ג.18. השקפתם הדתית של החרדים היא סינגולרית ואיננה מאפשרת להם להכיר בפלורליזם שלי ובחירות הבחירה של יהדותי - עוד שונה יהדותי מיהדות מאה-שערים בכך שדתם אינה מאפשרת להם להתיר פלורליזם שכזה. אצלם מהוה הסינגולריות, או הייחודיות, היא אחת הדוגמות המחייבות אותם, בעוד שאני, כיהודי הומאניסטי, נותן לכל אחד ואחת להחליט בעצמם מה הם מבקשים מיהדותם, וכיצד הם מודדים אותה.
ג.19. משמעות היהדות מתמצית בהתמודדות מתמדת עם המשתנה בעולמנו - מותר האדם ביכולתו להטיל ספק. מן הפילוסופים המוקדמים והמאוחרים למדתי כי בלי ספקות, בלי שאלות ותהיות, אין האדם מה שהוא. זהו מותר האדם מן הבהמה: האדם שואל שאלות ואילו מסגרת חייה של הבהמה היא קבועה ועומדת. לדידי, המשמעות האמיתית של היהדות מתמצית בהתמודדות מתמדת עם הספק ועם המשתנה בעולמנו חדשים לבקרים.
ג.20. שעל כן אינני יכול לקבל את הקביעה שאסור ליהודי לחקור במופלא ממנו - הצורך להטיל ספק הוא אחת הסיבות לכך שאינני יכול לקבל את שלוש-עשרה העיקרים של הרמב"ם: אינני מוכן להשלים עם הקביעה ששוב אסור ליהודי לחקור במה שנעלה ממנו, ושאל לו לתהות לגבי מה שמצוי מעבר ליכולת התפישה שלו. ב"מורה נבוכים" מודה הרמב"ם שקיימים דברים שאין הוא יכול לדעתם או לרדת לחקרם, מפני שהשכל האנושי אינו מספיק כדי לעשות זאת. מכאן מסיק הרמב"ם כי אל לו ליהודי לשאול שאלות וכי עליו לקבל את מגבלותיו ולהכיר בהן.
ג.21. יהדות ודוגמה עומדות בסתירה זו לזו, המדע כולו מוקדש לחקר הבלתי נודע - ככל שאני עומד על רציונליזם אישי ואנושי משלי, שוב אין אני יכול לקבל כל מסגרת דוקטרינרית. והרי רצוני לחקור דווקא במה שנמצא למעלה ממני. מה פירושו של כל המדע שאנו עוסקים בו, אם לא חדירה בלתי פוסקת אל הבלתי נודע. על כן היהדות והדוגמה הן אצלי בבחינת תרתי ד'סתרי.
ג.22. עלינו לשאוף ולחתור אל מעבר להישגינו,כי זה טעם החיים - אריך קסטנר כתב פעם כי אבוי לו לאדם המגשים את האידיאלים שהציב לעצמו. כמ הו גם אני חש שעלינו לשאוף ולחתור למה שטרם הושג3ֿ. ברגע שנמצא את כל התשובות יעלם הטעם מחיינו.
ג.23. זהותי ההומניסטית היא זהותי היהודית, יהדות והומניזם חד הם - מבחינתי, יהדות והומאניסטיות הן היינו הך. ברגע שקבעתי לי את זהותי היהודית, אימצתי לי, אוטומטית, גם זהות הומניסטית; ברגע שאימצתי לי זהות הומאניסטית, ואני נושא את המורשה הגנטית וההיסטורית היהודית, אימצתי לי באופן אוטומטי גם זהות יהודית. אולם אם זהותי היהודית תימצא חורגת ונבדלת מן הזהות ההומניסטית, אזי לא תהיה זו דרכי, ואני אאלץ למצוא לי דרך אחרת.
ג.24. בכל מאודי אני שואף לאחד את הערכים האוניברסליים עם ערכי היהדות - בכל מאודי שואף אני לכך שהערכים האוניברסליים יהיו זהים לאלה של ערכי היהדות.
ג.25. האפיקורסות שלי דוגלת במורשה הדתית, אך במקביל מחייבת ליצור יהדות חדשה - האפיקורסות שבה אני דוגל טוענת כי כל הקיים במורשה היהודית, התרבותית והדתית, היא מורשה היסטורית חשובה מאין כמוה, אבל אין היא אלא חלק מן ההיסטוריה היהודית. היום עלינו ליצור יהדות חדשה, יהדות הומאניסטית. אושר רב מסב לי קיומה של מורשה יהודית, שממנה אנו יכולים לשאוב את כל הערכים ההומאניסטיים הרצויים והדרושים לנו.
ג.26. איש באמונתו יחיה - ככל שאני קובע לי את יהדותי שלי, אני מתמלא בהכרה שאיש באמונתו יחיה. אינני מוכן לטעון שכל מי שחושב אחרת טועה. יכול מאד להיות שאחרים צודקים ושאכן יש אלוהים בשמים. קטונתי מלפסוק בעניין זה. יתרה מזאת: הריני מכבד מאד את רצונם של כל החושבים אחרת ממני, את אמונתם הדתית ואת מחויבותם כלפיה, ואלחם עד טיפת דמי האחרונה שיאופשר להם להאמין בה. אולם מצבי האישי שונה במאד ממצבם: אורח חיי שוב אינו מוגש לי על מגש השולחן ערוך, ועלי לחקור בעצמי, ולעצב בעצמי את מסגרת הווייתי.
ג.27. אני מתנגד לכל דוגמה ואינדוקטרינציה המביאה לטוטליטריות - אני אויבה המושבע של כל אינדוקטרינציה. כשהייתי חבר בוועדת זכויות-האדם של האו"ם, הובאה בפנינו הצעת אמנה לחופש הדת. הסובייטים עמדו על כך שבפירוט הדתות ייכלל גם האתיאיזם כדת. הם טענו כי אמונתם האתאיסטית היא דת לכל דבר, והועדה קיבלה את דרישתם. אולם אני נותרתי לא שלם עם קביעה זו, כיוון שזיהוי של הלא-דת עם הדת, מביא לידי טשטוש תחומים. הרי קיימות דתות כמו הבודהיזם, למשל, שאינן מאמינות באלוהים, בעוד שהאתאיזם היא אנטי-דת. לא נשאר, איפא, שום מכנה משותף לכל הדתות, זולת האינדוקטרינציה, הדוקטרינה והדוגמה. אך מבחינתי אסור שתהיה קיימת דוגמה וגם לא אינדוקטרינציה, כיוון שמהאינדוקטרינציה השמימית קצרה הדרך לטוטליטריזם. ומכך עלינו להישמר מכל משמר.
ג.28. איני רואה ביהדות הלכה, אפילו לא הלכה אתית, כי האתיקה תבוא מלבו של האדם - ניתן כמובן לומר שהיהדות היא הלכה. אפשר אפילו לומר שיהודי הומניסטי יכול לראות ביהדות הלכה אתית. כשלעצמי אינני רואה ביהדות הלכה, אפילו לא הלכה אתית, מפני שכל אתיקה צריכה לבוא מבפנים ולא מבחוץ. ברגע שהיא באה מבחוץ, מספר חוקים כלשהו, ערכה יורד בעיני. אתיקה של אדם צריכה לצאת מלבו פנימה.
ג.29. אני מתקומם נגד קביעת האורתודוקסיה שרק בן לאם יהודיה הוא יהודי - אני מאמין ביהדות שלי, היינו ביהדות כפי שעיצבתי אותה בעבורי. אני מאמין בנכונותה וחשוב לי שהיא תתקיים לאורך זמן. יחד עם זאת אינני מסיונר. אני מעדיף את דעותי שלי על פני דעותיהם של חברי או יריבי. אבל אין אני אומר שדעותיהם אינן לגיטימיות, ואינני מוכן לכפות על איש לקבל את דעתי. אני מוכן לנסות ולשכנע את זולתי כי דעותי נכונות הן, ואם אותו זולת יקבל את הסברי תבוא עליו ברכה. אך לא רק שלא אכפה אותה עליו, גם עצם קבלת דברי תהיה מעשה שלו בלבד; הוא זה המקבל אותן בעבור עצמו. שכן כל אדם חי לפי הגדרתו שלו ובאמונתנו אנו אוחזים בעבורנו בלבד. על כן מתקומם אני כל כך נגד האורתודוכסיה הגורסת, למרבה הפליאה, שיהודי יכול להיות רק מי שנולד לאם יהודיה, ואין יהודי זולתו. האורתודוכסיה איננה מעוניינת בגיור. את המתגיירים כהלכה היא מקבלת בעל כורחה, וכמי שכפאה שד. ואילו אני פותח זרועותי לרווחה בפני כל מי שחפץ בתום לב להצטרף לעם היהודי בעודו טוען: יהודי אני!
ג.30. המדינה חייבת לקבוע בחוקיה מה פירוש להיות יהודי, אבל האדם אינו זקוק להגדרות כלשהן - כל מי שמצהיר בכנות ובתום לב שהוא יהודי – הוא לדידי יהודי. נדמה כי עצם המושג הכוללני כל כך, 'העם היהודי', הוא בלתי רלוונטי. כלל הציבור היהודי אינו זקוק להגדרה לאומנית. אין היהודים מאופיינים על ידי דת מיוחדת (כפי שבעבר היה נהוג לאפיינם), ואף לא ניתן לאפיינם על ידי המושג לאום. מבחינתי כל מי שמצהיר שהוא יהודי וברצונו להשתיך למה שמכונה העם היהודי, ועושה זאת בתום לב מוחלט, בו ברגע הוא חלק מן העם היהודי, גם אם הוא כושי, או סיני, או פיני. זאת משום שאינני חושב כי ניתן לדבר כאן על עם, כפי שלא ניתן לדבר גם על גזע. אך אין זאת אומרת שהמדינה אינה יכולה, ואולי אף צריכה, לקבוע בחוקיה, (וכוונתי לחוק השבות) כללים משלה להיותו של אדם יהודי. שהרי אין החוק יכול אחרת. הוא חייב בקיומן של הגדרות מדויקות ככל שניתן. אבל האדם איננו זקוק להגדרות. קיימות בחוק הגדרות רבות המחייבות אותי מבחינת החוק, אך אינן מחייבות אותי כלל וכלל מבחינת המוסר.
ג.31. מפעלה הגדול של היהדות מתמצה בהקמת מדינת ישראל, בבנייה המוסרית וההומניסטית של החברה והעם הישראלים - בעבורי המפעל היהודי הגדול מגיע לידי מיצוי בהקמת מדינת ישראל, והאידיאולוגיה היהודית מתמצה בבנייה מוסרית והומניסטית של החברה והעם בישראל. לעומת זאת, האמונה והדת היהודית הן בעיני היסטוריה ומסורת – מסורת מופלאה, גדולה, אפילו גאונית, אבל היסטורית. לכן אדם המזדהה עם המפעל הציוני ומצהיר על עצמו בתום לב כי ברצונו להיות שותף למפעל זה, ושהוא יהודי – כמו, למשל, אותו כומר נוצרי, האח דינאל, שבא לכאן כדי לבנות מדינה ליהודים, או אשה שבאה לכאן עם בעלה היהודי ומבקשת לחיות כמותו ועמו - אני מקבלם בזרועות פתוחות. אינני דורש מהם שיזדהו עם המורשת וההיסטוריה היהודית. אלה שייכים לעבר. ואילו אנו רוצים לייסד יהדות חדשה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.jpg){kind=small}
