על האקדמיה ועל קברים של צדיקים מאת אריה איסר

לפני כמה זמן התפרסמו בכלי התקשורת תוצאות סקר שנערך בקרב סטודנטים/תיות באוניברסיטאות ביחס לאמונתם בקמיעות, באסטרולוגיה ובקברים של צדיקים, כלומר כל אותם שיטות ואמצעים "מדעיים" המיועדים  להשפיע על הגורל ועל המזל. מהסקר התברר שאמנם יש הבדל בין סטודנטים/תיות השונים לפי המוצא והרקע החברתי שמהם הם באו, אבל בסך הכל אחוז המאמינים הוא די גבוה (כ- 40%).
במידה רבה התוצאות הללו מראות, שלמרות החינוך ולמרות השאיפה של הסטודנטים להבין את העולם בצורה רציונלית (כי אם לא כן, היו לומדים בישיבה, או אולפנה), החינוך האקדמי הוא שטחי ומחטיא את אחת ממטרותיו העיקריות, כלומר להבין את העולם הסובב אותנו בצורה מדעית ורציונלית.
אמנם האוניברסיטאות מנקודת המבט ההיסטורית נועדו על ידי מייסדיהן להפצת התיאולוגיה והמדעים הקלסיים, אך לאחר המהפכה המדעית, האוניברסיטאות היוו את השאור שבעיסת הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית שמאפיינות את המאות ה- 18 והלאה.
מהרבה בחינות האוניברסיטאות, חוץ מאלו שהיו קשורות לכנסיה, היו המוקדים שבהם הלכה וצברה כוח התנועה כנגד דוקטרינות הדת וכנגד החשיבה המיסטית.
מלבד הסיבה הבסיסית שהמדע הציע תשובות שמבוססות על התצפית והמחשבה ההגיונית והמתמטית לשאלות שלפני כן היה צורך בכוח עליון על מנת לענות עליהן, הרי התברר שהמדע נותן תשובה לחלק גדול מהציפיות שהיו לאדם מאלוהיו. אם ניקח לדוגמה את תפילות ראש-השנה בבית הכנסת היהודי ובהן את התחינה "אבינו מלכנו", שבו מפורטות הבקשות לשנה החדשה מהקדוש-ברוך-הוא, במידה והוא יחליט לרשום ולחתום את העותר ברשימה החיובית, הרי נראה שאכן המדע קידם את הסיכוי לתשובה חיובית לרוב הבקשות. למשל התחינות לאריכות ימים ולרפואה שלמה נענו בעזרת המדע, שהרי בעזרת מדע הרפואה לא רק שמצאו מרפא להרבה מחלות שעד לפני דור או שניים קבעו את גורלו של האדם, אלא גם ממוצע אריכות הימים עלה בארצות הנאורות. גם התחינה לפרנסה, נענית די יפה בעזרת המדע כי הרי מן המפורסמות הוא ידוע שככל שרמת המדע במדינה מסוימת או בחברה מסוימת גבוהה יותר, כך גם הכנסה הלאומית והפרטית של חברי אותה חברה גבוהה יותר.
 לאור כל זאת היה אפשר להניח שהמדע ייתן לתלמידי המוסדות המדעיים גם תשובה לשאלות הקיומיות הכוללניות, כלומר אלו שלק קשורות לצרכים המיידיים, אלא יותר קשורות באינסטינקטים או בדחף הפנימי של האדם לקבל תשובה על מוצא היקום, כיצד נוצר האדם, מהיכן הוא בא וייתכן גם לאן הוא הולך. אולם, כפי שמלמד אותנו הסקר הנ"ל, הרי למרות כל ההישגים של המדע נשארה אוכלוסייה גדולה מבין קהל הסטודנטים באקדמיה שעדיין מאמינה באמונות תפלות, מחפשת תשובות בתחום המיסטי ואפילו משתמשת בסגולות שאין ספק שאי-אפשר למצוא הוכחה ליעילות שלהן בעזרת מחקר מדעי. מכאן שהאמונה באמצעים הללו קשורה ברובד עמוק תת-הכרתי של הפחד מפני הבלתי ידוע, כלומר בדחף הקיום וההישרדות של היחיד, כי הרי אחד הכלים להישרדות הוא המודעות לפחד. קרוב לוודאי שפחד אינסטינקטיבי זה ארוג בתוך ה- ד.נ.א. שלנו והוא קיים גם אצל אנשי המדע למרות שהם מנסים להתגבר עליו בצורה רציונלית. אם נבדוק היטב יתברר לנו שרבים מאתנו עדיין מוסיפים את המפשט בלי –עין-הרע ו- TOUCH WOOD בצורה אינסטינקטיבית לא סתם כמשפט בעלמא אלא משפט הגנה מראש. עם זאת, אנחנו מנסים  בעזרת המדע והמחשבה הרציונלית להתגבר על הפחד הזה וזה בעצם ההבדל בין מדען מבין מאמין באמונות תפלות, כלומר בין איש מדע שפנה למדע מתוך שאיפה להבנה טובה יותר של העולם ובין איש האקדמיה שהמדע עבורו הוא רק כלי טכני ומקצוע שמאפשר פרנסה בכבוד.
כאן נשאלת השאלה עד כמה מוסדות החינוך בכלל והמוסדות האקדמאים בפרט מודעים לתפקיד המרכזי של המדע ואכן פועלים להרחבת בסיס הידע של תלמידים תוך מאבק בחשיבה ובהשקפת העולם הלא מדעית. הסקר שמדובר עליו מראה שהצלחה היא לא גדולה ביותר ונדמה לי גם שמבידה מסוימת האקדמיה אשמה בכך שהיא לא העלתה נושא מרכזי זה לדיון ציבורי. הוכחה לך ניתן למצוא בעובדה שלאחר פרסום הדקר הנ"ל לא נערכו כנסים ודיונים ברמה נאותה שידונו במשמעות הממצאים הללו.
ייתכן והסיבות להתעלמות הציבור האקדמאי משאלה בסיסית זו נעוצה בחלוקה שקבע המדען המתמטיקאי, רנה דקארט, בין עולם החומר, שבו עוסק המדע, לבין עולם הרוח, שהוא תחום עיסוקה של הכנסייה. כתוצאה מכך התחלקו אנשי האוניברסיטאות לפקולטות העוסקות במדעי הרוח ולאלו העוסקות במדעי הטבע. זה הביא לכך שאנשי מדעי הטבע התנתקו מהעיסוק בבעיות של השקפת עולם רוחנית משום החשש לסובייקטיביות מאחר של ניתן לפעול בהן בעזרת שיטות מחק שמאפיינות את מדעי הטבע. אמנם אחד המתנגדים לחלוקה שהציע דקארט היה ברוך שפינוזה, שטען שהמחשבה הרציונלית מאפשרת להגיע להשגת תמונת עולם כוללנית ולביטול הצורך בדימוי אנושי לתופעות הטבע. בין חסידיו נמנה גם אלברט איינשטיין.
בין אנשי מדעי הטבע הישראלים היו רק מעטים שניסו להציע השקפת עולם כוללנית, כמו הפרופ' אהרון קציר בספרו "בכור המהפכה המדעית". בקוטב המתנגד להשקפת עולם כוללנית עמד פרופ' ישעיהו לייבוביץ', שאימץ דווקא את השקפת עולמו של דקארט והטיף בלהט האופייני לו לחלוקת העולם הרוחני לשני חלקים שהם המדעי והדתי. המרץ ולהט הפלפול שלו הביאו לידיי כך שהוא הפך לקול הקורא החזק ביותר שנשמע מחוגי האקדמיה ונגררו אחריו מ"אינטלקטואלים" שלא הצליחו להשתחרר מההערצה למיסטיקה.
כותב השורות הללו ניסה כמה פעמים להביא את עמיתיו, אנשי המדע, לנקוט עמדה בנושא זה ולהצהיר האם על האוניברסיטאות להשפיע על תלמידיהן בכיוון השקפת עולם כוללנית או כזו שמחלקת את העולם לשניים. התברר שרוב רובם של אנשי המדע חוששים לנקוט עמדה בנושא זה מסיבה זו או אחרת.
למותר לציין, שאי-אפשר לבוא בדרישה לאוניברסיטאות החילוניות להכניס לתכנית הלימודים נושאים כמו: גיבוש השקפת עולם על בסיס הידע המדעי, או, למשל, האם ניתן לגזור ערכי מוסר מתפיסת עולם מדעית. זאת למרות שהשקפות עולם כוללניות של אנשי מדע שהלכו לעולמם נלמדים במסגרת השיעורים של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע.
ייתכן והדחף לעסוק בשאלות אלו צריך לבוא מחוגים חוץ אוניברסיטאיים כמו "יהדות חופשית" אך יש לדאוג לכך שציבור המורים והסטודנטים במוסדות האקדמאים יהיה מודע לדיונים אלו וישתתף בהם בצורה פעילה.