עיונים בהגדת פסח ובגילגוליה מאת זכריה גורן

כאשר חוגגים חג, חשוב לדעת, מה הולכים לחוג. ליל הסדר הוא קודם כל טקס. לטקס אנשים באים בד"כ מוכנים או לפחות צריכים לבוא מוכנים. חשוב לדעת, מה מצפה להם בטקס - אין טעם להפכו לסמינר רעיוני. כלומר, לא בשעת הטקס צריך להסביר את משמעות הטקסים והסמלים. אך אם לטקס בא ציבור, אשר הטקסים והמסלים אינם אומרים לו כלום, או אז הם הופכים ליער של סמלים תלושים ושל דברים חסרי משמעות.

מטרת דברי: להכין את הציבור לחג בשלושה מישורים - מה חוגגים? מהו המסר לש החג? מה הם הדברים אאשר להם מצפים בליל הסדר? מקובל לארגן ערבי עיון לקראת החג. אך לפני שמעיינים בהגדות המסורתיות יש לתת את הדעת, מה אומרים ההגדה שלנו. רק אח"כ יש מקום לעריכת השוואה בינה לבין ההגדה המסורתית. אני מצדד בלימוד ההגדה המסורתית ומקורות ישראל. השאלה איננה, איזו מן ההגדות היא נכונה, אלא כיצד יוצרים אווירה של חג ומה התוכן שיוצקים לתוכו.

היום בחרתי להשוות מספר אגדות (מתוך מאות) שהן שונות מבחינת הטקסט והתוכן - מארה"ב וממקומות אחרים - ולבחון מהו הרציונאל והרעיון המרכזי העומד מאחריהן. במסגרת השוואה זו אעמוד על הרעיון המרכזי שבהגדה של הקבה"א, אשתדל לבדוק את כוונת עורכי ההגדות ומה אומרת לנו היום ההגדה שלנו.

התפתחות ההגדות והתפתחות ליל הסדר
גרשום שלום, בדברו על הקבלה ועל הניסיונות של המקובלים לחדש ולרענן את החגים, מציין שלאמיתו של דבר הם מעולם לא עשו חידוש במובן של יצירת יש מאין. כל מי שבא לחדש , מחפש ברבדים היותר קדומים ומעלה מהם דברים, שהדורות הקודמים גנזום. אחר כך בא דור אחר ומוציא מהגנזים תכנים, שהדור הקודם השמיטם - וזהו, בעצם, עיקרו של החידוש. לכן כשניגשים לדיון על ההגדה של הקבה"א, כדאי להזכיר לעצמנו, שגם בה ישנה מגמה ברורה לחדור לעומק הרבדים ההיסטוריים ושגם אנחנו באנו לחדש דברים באמצעות תוכן עתיק.
הפסח הקדום ביותר, שיש לנו עליו עדות כלשהי, הוא הפסח שעשה יהושע בין-נון. בספר יהושע מסופר, שבני ישראל עוברים את הירדן ע"י הטקס של 12 האבנים. אפשר להניח, שמלך יריחו ראה לפניו שבט של נוודים, שחצה את הירדן בדרכו לעבר הירדן המערבי. לפניו הזדמנות מצוינת לחסל את הפולש בעת חצותם את הירדן. אך הוא אינו עושה זאת. לעומת זה אנו קוראים, שלאחר חציית הירדן עושים בני ישראל טקס של ברית מילה המוני לגברים שלא נימולו במשך 40 שנה. וכאן שוב הפתעה: מלך יריחו נותן לגברים להתבוסס בדמם ואינו נוגע בהם, לרעה כפי שנאמר - "וישבו תחתם במחנה עד חיותם" (יהושע ה', 8). לאחר מכן עושה יהושע את קורבן פסח תוך שתייה ואכילה כדת - ושוב מלך יריחו אינו מנצל הזדמנות זו להיפרע מאויביו.
מעניים שלאחר מכן מסופר שיהושע פוגש את מלאך ה' ביריחו עוד לפני שכבשוהו ושואל אותו "של מי אתה?" והמלאך עונה "של נעליך" רק אח"כ מסופר על כיבוש יריחו.

מי שמכיר את ספר יהושע, יודע שיש בו תיאורי קרבות, שנין לעקבו אחריהם על המפה. אולם על קרב יריחו אין תיאור. חלק גדול של חוקרי המקרא חושבים, שעם אין תיאור של קרב יריחו, הרי זה אומר שקרב כזה לא התקיים כלל, אם אוסיף לכך את העובדה, שאת חומות יריחו ושרידיהם לא מצאו עד היום הזה, הרי שמתחזקת הדעה, שבני ישראל מצאו את יריחו חריבה. נשאלת, אם כן, השאלה: מה בעצם התרחש שם? סביר להניח, שלפנינו דרמה פולחנית, שעניינה קריעת הירדן (התיאור דומה מאוד לתיאור קריעת ים סוף). הארץ קדושה ואסור לדרוך עליה ברגל נעולת נעל, כיוון שהיא שייכת לאלוהים - "כי לי כל הארץ". על כן חולץ יהושע, מנהיג העם באופן סמלי את נעליו, כדי לציין במעשה פולחני זה שהוא כובש את הארץ בשם שר צבע השמים.

על טקס זה היו חוזרים מדי שנה או מדי תקופה מסוימת בתוספת ברית מילה לגבי הגברים שהגיעו לבגרות ונתקבלו לשבט. לשון אחר" אותו "והגדת לבנך" היה החג הקדום של קבלת צעירים לשבט והעונה היא עונת האביב. באותה הזדמנות זו מספרים לצעירים את סודות השבט, תולדותיו והמסר שנטל על עצמו.

אפיוני הטקס: ברית מילה, שבח במסגרת המשפחה, הצגה, אמירת (סיפור) דברים. מכאן שחג הפסח היה מאז ומתמיד חג שבו יש למסור לדורות הבאים את משמעות היותם שבט, עם, אומה. יש כאן טיפוח מכיוון של תודעה לאומית היסטורית - "והיה כשישלך בנך".

משרד החינוך הוציא תוכניות לימודים ובינים אחת העוסקת ב"הוראת ארבע הקושיות". מובן מאליו, שמשרד החינוך מביא אך ורק את הקושיות שהן כביכול מקובלות בכל בתי ישראל. למרות שזה נושא בתורה שבע"פ, אין המשרד טורח להדביר בתוכנית "ארבע הקושיות", שכבר בתקופת התלמוד חלו שינויים בקושיות. קודם לכן שאלו קושיות על קורבן פסח, וזאת לדעת: יש הגדות עם 3 קושיות, עם 5 קושיות, עם 4 קושיות ואחרות. משמע, אין מסורת אחת - גם בתחום זה חלה התפתחות, בתלמוד מסופר, שר' עקיבא היה מחלק לילדים בוטנים, אגוזים, ממתקים וכו' כדי שירבו בשאלות ואוסיף שאני כמעט משוכנע, שאחרי קבלת המטעמים הילדים לא שאלו "מה נשתנה", אלא, דוד, יש לך עוד?" … בתלמוד מסופר, שלאחר שמישהו שאל שאלה ספונטאנית אחרת, עורך הסדר היה אומר: "פטרתי אותי מלומר מה נשתנה" והטעם לכך מובן: הבעיה העיקרית בליל הסדר הייתה בכך, שהילדים יתעניינו וישאלו ולא שמישהו יחזור על הקושיות הכתובות והשגורות. שאלה ספונטאנית מעניקה הזדמנות לענות לילדים בהתאם להתעניינותם. הגישה הייתה אפוא דידאקטית בעיקרה.

הדבר השני, שחשוב לדעתי בקשר לקושיות נעוץ בכך שהשאלות הן החשובות ולא התשובות עליהן (זאת עפ"י הגדות קדומות). האב הסביר לילדים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" והוסיף לכל דברים ודוגמאות שהיו. רק ברבות הימים נהפך הדבר לדפוס קבע של קושיות ממוסדות.

נשוב לעניין ההגדה הקיבוצית. יש לזכות שבראשית התנועה הקיבוצית ישבו לסדר רק מבוגרים (הילדים טרם נולדו) והקושיות נראו להם אפוא כילדותיות ביותר. לכן מופיעות בהגדות של שנות הארבעים שאלות אחרות. למשל בהגדת עין חרוד משנת תרצ"ו מופיעות השאלות הבאות: מדוע שונאים את היהודים בכל העולם? מתי ישוב ישראל לארצו? מתי תהיה ארצו כגן רווה? מתי יהיו שלום ושלווה בכל העולם?
בהגדת תל יוסף (1929): שבכל הימים יש שבטי ישראל השרויים בשלווה ויש נרדפים - בימים האלה חורבן שפט אחר שבט". "שבכל שנות בניין המולדת ידענו תקופות של הרחבת בניין וגזירות קיצוץ וצמצום - בימים אלה מבקשים לעקור את הכל - מה התשובה בפינו לכל  צרינו ומנדים?"

הגדת קיבוץ שריד, תש"ח: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
א. שעשינו מכל השולחנות שולחן אחד ושבת אחים גם יחד עם מדובים אבות ובנים, הורים וילדיהם:
ב. שעשינו את כל הסיפורים סיפור אחד ואת כל השירים שיר אחד, כולו זכר ליציאת מצרים:
ג. שאנו מסובים כשנישקנו בידינו ואין אנו מרפים ממנו בימי חוג ומועד:
ד. שאנו חוגגים את חגינו לקול רעם יריעות וכלי משחית:
בהגדת הקבה"א האחרונה שונתה רק קושיה אחת מן האגדה המסורתית.

נאמר לעיל, שלטקס צריך לבוא מוכנים. פירושו של דבר, שהילדים צריכים לדעת שהקושיות הן שאלות מנוסחות - ממוסדות ושאחריהן ונוסף להן יש עוד שאלות, שמן הדין שהילדים בביה"ס ינסחו אותן בעצמם. אבל היות שבביה"ס ינסחו עשרות שאלות - וכל ילד סוג אחר של שאלות - הרי שאם נותנים ביטוי סמלי לכולן בדמות ארבע קושיות, זו לדעתי, הדרך היחידה לתת לקושיות גם משמעות.

ואשר למבוגרים, ראוי להביא מובאה מההגדה הקונסרבטיבית בה נאמר כך: "יש הרהורים ושאלה, כיצד אפשר מדי שנה בשנה לחזור אל אותן השאלות? מדוע פותים את לי הסדר בשאלות? … יש בכך סימן לחירותו של האדם. בניסוח הקבוע של השאלות ישנה הוכחה, כי אין תשובה חד-פעמית וחד-משמעית למשמעות הסמלים. אנו חוזרים מדי שנה על אותן השאלות - האמנם הבנתנו עמוקה יותר, האם במשך השנה נעשינו חכמים יותר, או שמא רק מבוגרים יותר?"

מטרת השאלות החוזרות מדי שנה היא להניע כל משתתף בסדר לחפש את תשובותיו הוא. אם תמצא את המשמעות הסמלית, האומרת לך משהו ולאו דווקא את המשמעות הכתובה ע"י אחרים - רק אז אתה הופך את סיפור ההגדה לסיפור שלך! … מטרה זו צריכה לעמוד לפני עורכי הסדר ואני חוזר ומדגיש: זאת אין עושים בליל הסדר עצמו, אלא לפני כן. אל הסדר צריך לבוא עם הנכונות לפרש לעצים את הסמלים, לקבלן ולהעניק להם משמעות.

התשובות
הגמרא מציינת "ולפי דעתו של הבן אבין מלמדו" - משתמע מזה, שלא הייתה כוונה לקבע אי פעם את ההגדה ושכל תפוצות הגולה יקבלו את אותו הנוסח של ההגדה. הכוונה הייתה בפירוש מה שקרוי היום "אינדיבידואציה" - לכל בן לפי הבנתו ולפי יכולתו ללמוד. ומה צריך ללמוד? צריך להעניק משמעות להיסטוריה היהודית וזה מה שאומר ר' יהושע: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" הדגם של חג הפסח כחג החירות מתאים לכך: חילוקי הדעות מתמקדים בשאלה, מהי חירות. ואלה קיימים עוד מתקופת הגמרא: רב אומר" מה זה בגנות? זה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" השבח לפי זה הוא "ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו", משמע: חירות היא שחרור מאלילות.

ברוב ההגדות המודרניות מתכחשים או מתעלמים מהקטע הזה, כי בתקופתנו פסק הוויכוח עם האלילות. מעניין שדווקא בהגדה של התנועה הרפורמית הוסיפו כאן קטע יפה מאוד של אריך פרום, המסביר מה זאת אלילות בשנת 1984: "כל השתעבדות לתאוות, לכבוד, ליוקרה, לכסף, ליומרנות - זוהי אלילות ובן חורין הוא מי שיודע להתגבר על הדברים האלה".

זוהי תפיסה מסוימת של חירות שאינה רחוקה מהשקפת עולמנו. אבל נחזור נא לוויכוח בין האמוראים רב ור' שמואל. האחרון אומר שם: "עבדים היינו לפרעה במצרים והוציאנו משם ה' ביד חזק ובזרוע נטויה, ואילו לא הוציא אותנו, היינו משועבדים אנו ובנינו …" הננו למדים מפי ר' שמואל, שחירות משמעה שחרור משעבוד פיזי, מעבדות ממשית.

ההגדה המסורתית פותרת את הבעיה בצורה פשוטה: יש וויכוח בן האמוראים? ובכן נכניס גם את זה וגם את זה להגדה. כאן, בהגדה המסורתית מופיעים שני הקטעים אלא בסדר הפוך: תחילה דברי ר' שמואל ואח"כ דברי רב. מעובדה זו משתמע שתתכן אפשרות של פרשנות שונה לגבי המושג "חירות". יוצא שמי שבא היום לפרש את מושג ה"חירות" לפי תפיסתו הוא, הולך בעקבות חז"ל, בעקבות המסורת הפרשנית החופשית, כדי שנבין זאת היטב וזאת כנגד הפזילה הבלתי מכובדת ל"יהדות האמיתית" כביכול אכן, יש הבדל מהותי בן שמירת מסורת לבין שימורה של מסורת …

בהמשך אומרת הגמרא "ודורש ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה" כאן נחוץ הדבר לביטוי "דורש". "דורש דרש" - זה אחד הדברים שתנועתנו בעבר התייחסה אליו בלעג ובפסילה. לכן חשוב לדעת: "פשט" - הוא פירוש אובייקטיבי של הפסוק. מה כתוב הו, מה כוונתו, מה משמעותה של מלה ארכאית עפ"י תקופתה, הוא גם התייחסות לממצאים ארכיאולוגיים. "דרש" - הוא בבחינת פרשנות סובייקטיבית, כלומר - לא האמת המדעית לנגד עיניו, אלא מטרה אחרת - מצן משמעות אקטואלית לפסוק שבטקסט, לעשותו רלוואנטי גם היום, כאשר הנסיבות, שהולידו את הפסוק, נשתנו.

מהו הקטע שבחרו לשם זה? הם בחרו את הקטע מספר דברים כ"ו - "ארמני אובד אבי, וירד מצרימה …" ועד "ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". אם נעיין בדפוס "גנאי-שבח", הרי יש לנו הגנאי "ארמי אובד אבי" והשבח הוא "ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ שבת חלב ודבש".

מהי משמעות דברי אלה? בעיני חקלאי, היושב קבע על אדמתו, הגנאי הוא להיות בדווי נייד, בעוד שהשבח הוא שיגיע אל המנוחה והנחלה. עורכי ההגדה המסורתית דורשים קטע זה מתוך ההנחה הבאה: "צא ולמד" (פתיחה לדרש). "מה ביקש לבן האמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל, שנאמר "ארמי אובד אבי" בדרש מתייחסים לארמי שאל לבן הארמי, שרצה לאבד את אבי - זהו דרש. לדרש הזה תהא משמעות, אם נניח שהוא נאמר בתקופת המאבק בין הסלבקים לבין התלמיים, כאשר עורך המדרש הוא פרו למי (בעד מצרים) והוא, בעצם, מתבייש בכך שערב שלם מגדישים לצרות שהיו לאבותינו מצהיר "ארמי אובד אבי" - מי  שהיה הראשון שרצה לחסל את ישראל לא היה פרעה אלא הארמי. זה הארמי בגולה מסוימת ובתנאים מתאימים לכך והדרשן הסיט, ע"י הדרש שלו, את הגנאי מהנוודות אל סכנת ההשמדה ומכן שה"שבח" הוא "שהוא ניצל ממנה". על כן מציינת ההגדה המסורתית את הקטע עד סוף יציאת מצרים ללא הפסוק האחרון ("ויביאני אל הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש"). "שיביאני אל הארץ הזאת" אינו כבר משמעותי, כיוון שהגנאי לא היה בכך שלא היו בארץ, אלא בכך שרצו להשמיד אותו ואלוהים הציל אותו. לפנינו אפוא שתי תפיסות חדשות של חירות:
א. הישיבה בנחלה הקבועה. ב. השחרור מסכנת ההשמדה המרחפת.

בהגדה של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב יש כמה דברים משמעותיים. הם מרבים לעסוק בסימבוליקה. גם הם מביאים את הקטע "ארמי אובד אבי" ואח"כ "צא ולמד" - משמע, הם פוסלים את כל הסיפור עם לבן הארמי. למה נקרא "אובד"? הווה אומר: אבדו אבותינו בין הגויים. זוהי תפיסה חדשה לגמרי, "אבדו בין הגויים" פירושו שהתבוללו. אם הבעיה היא התבוללות, הרי שמדובר כאן על הצלה רוחנית. על כן גם בהמשך המדרש בהגדה המסורתית נאמר "וירד מצרימה" והיא מפרשת: "אנוס על פי הדיבור". מדובר כאן על עם היושב בארצו וקיימת בעיה של ירידה ועל כן מספרים בפסח על יעקוב שירד מצרימה "אנוש על פי הדיבור" כלומר שלא מרצונו אלא על פי צו אלוהי. הקונסרבטיביים לא קיבלו את "האנוס עפ"י הדיבור" ופירושו "מה זה וירד מצרימה"? זוהי ירידה ברוח, התבוללות, והפתרון מהו? "שבאותות ומופתים" יצאו משם. בהגדה המסורתית "אותו ומופתים" משמעם מכות שאלוהים הכה את המצרים, כדי שיתנו לבני ישראל לצאת משם ואליו אצל הקונסרבטיביים "אותות ומופתים" משמעם, שהעם יבין שאיננו יכול להתבולל, אך לא יותר מזה.

בהגדה הרפורמית מובא הפסוק "ארמי אובד אבי" ללא דרש, אך עם תרגום לאנגלית כך שהמילה הבעייתית "אובד" מתפרשת כ"פליט". זה הופיע אחרי מלחמת העולם השניה. הפסוק אינו מתייחס, לדעתם, לאברהם, יצחק ויעקב, אלא לאבותיהם, שברחו כפליטים מן השואה. זוהי, אפוא, אגדה אקטואלית.

אעיר כאן שני דברים סותרים: אינני מזדהה עם האידיאולוגיה של ההגדה הרפורמית, אבל אני מעריך מאוד את שיטת האקטואליזציה שלהם: הגנאי - פליט, השבח - מציאת ארץ מקלט. מה כתוב, אפוא, בהגדה הרפורמית? כתוב: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט ויה שם לגוי גדול וכו' …: וגומר "ויביאנו אל המקום הזה". כלומר לא מדובר ב"ארץ זבת חלב ודבש" (ארץ ישראל) אלא בארה"ב. עוד נחזור להגדה זו בעניין "הכוס החמישית" של אליהו הנביא.

מצוינת בארץ הגדות שונות שהן מסורתיות בין השאר:
א. של קבוצה ציונית בחיפה שמחברת כמעט כל שנה הגדה חדשה.
ב. הגדה של הקבה"א.
ג. הגדה של התק"ם.

נעיין בטקסט (קטע אחד) של הקבוצה הציונית בחיפה בנושא "עבדים היינו", כתוב: "במשך אלפיים שנה היינו עבדים לאומות בעולם, בפחד משנאה, מגירוש, מנגישות, ומפרעות. היום אנחנו משוחררים, בין אחינו אנו יושבים, את ארצנו אנו בונים, רוחניותו אנו מפתחים בלי פחד ולוחמים מלחמותינו ולא מלחמות זרים".

הגדה זו נכתבה לפני מלחמת לבנון. אני לא הייתי כותב את הטקסט הזה אבל הם כתבו אותו. יש לציין שהגדות מסוג זה (של פרופ. אפשטיין) יש בארה"ב למאות הגדה רדיקלית, הגדה הומניסטית ועוד. גם אם הקבוצות הן שוליות, הרי העובדה שמוציאים הגדות כאלה - והן מגיעות לציבור רציני- מעידה על כך שאנשים רוצים לתת תשובה אקטואלית משלהם לבעיות העם היהודי בימינו.

נעיין בהגדות של הקבה"א: מאז שהן קיימות לא הוכנס בהן הטקסט של "ארמי אובד אבי" אמנם לא מתפקידי להגן על ההגדה של הקבה"א, אבל השאלה היא מה התשובה שלנו? מהו הרציונאל שלנו? השאלה היא אם אני צריך להיות נאמן לטקסט או נאמן למה שאני חושב באמת. על דרך הפרפראזה אומר, שמותר לנו לקחת כל טקסט שמבטא אותנו כראוי. על כן כל העניין של "ארמי אובד אבי" שמבוסס בסופו של דבר על "ויציאנו ה' ממצרים במורא גדול, באותות ובמפותים - כל זה אינו מבטא את השקפתנו. לכן לקחנו קטע מדוד פרישמן, הנאמן לתפיסה היסודית של חז"ל, קטע היסטורי ודרש אחד על המציאות. להלן הקטע של פרישמן: "ועתה לך בוא מצרימה אל הנענים והנדכאים ואמרת להם, כי עבדים הם, והם לא יבינו, כי אומללים הם, והנו לא ידעו,
וכי גדול עוניים וגדולים מכאוביהם,
ונורא לחצם והם יאמינו,
ופקחת עיניהם בחוזר יד …
ועל כך עוניים וגאלת אותם".

אני סבור שקלענו אל הבעיה המרכזית - לפחות ב - 1980 - לא רק שלנו אלא גם של כל ישראל (שאנו חלק ממנו) באשר הם אינם רוצים להכיר בעובדת היותם שרויים בגלות.

ועוד משהו על שינויים שחלו בתפיסה: בשנות הארבעים בתנועות הקיבוציות לא עסקו בנושא "שלח את עמי", זה היה מובן וטבעי, משום שאז הייתה עליה המונית מגלויות שונות ולא היה טעם להצהיר "שלח את עמי". זה חסר לא רק בהגדה של הקבה"א אלא גם בהגדות של הזרמים הקיבוציים האחרים, אולם היום זוהי שאלה קיימת וגם שאלת האוטואמנציפציה התעוררה מחדש - על גן הכנסנו נושא זה להגדרה שלנו. לסיכום בעיה זו: קיימות תפיסות שונות של חירות. לא כל תפיסה סותרת את השניה. יש שהן משלימות זו את זו. אך העיקר הוא, בעיני, שהציבור שמסב את הדבר ידע שהשאלה העומדת על הפרק היא שאלת החירות!! מכאן ההגדשה שלי, שיש להכין את הדיבור לסדר. להדגשה זו משמעות רבה.

הכוס החמישית - כוס אליהו
מופיע כאן המודד "זכר" - משמעו לקחת נושא מן העבר, להראותו בהווה, כדי לשנות את העתיד. אילו חגגנו את פסח רק בגלל יציאת מצרים, שנתרחשה או לא נתרחשה לפני 3000 שנה, לא היה לנו בזה עניין ולא צורך. לכל היותר זה מעניין כחלק מהוראת התנ"ך וההיסטוריה היהודית. הוא הופך לעניין חגיגי וסמלי, כאשר אני מתייחס לנושא ההווה והעתיד. שאלת העתיד היא שאלה מרכזית של ליל הסדר. עניין זה בא לידי ביטוי בהרבה דברים ודם בדמל הטמון בכוס של אליהו. לאמיתו של דבר שתו ושלותים בליל הדסר 4 כוסות וזאת מטעמים הלכתיים גרידא: כוס אחת "לקידוש", אחת לסיפור יציאת מצרים, אחת לברכת המזון ואחת לאמירת "הלל".

אחרי שמסגרת ארבעת הכוסות נקבעה, עיצבו דרש, שארבעת דברים אלה הם זכר לארבע לשונות הגאולה: והצלתי, וגאלתי וכו' … וישנו הביטוי החמישי - "ויביאני" ועל זה היה וויכוח. אם "ויביאני" אינו נכנס למסגרת הארבע, נמצא מי שאמר: צריך לשתות גם כוס חמישית. אך לפי המסורת כל הדברים  השנויים במלוקת בגמרא הם בבחינת "תיק". שפירושה קיים ועומד עד שיבוא אליהו והוא יחליט (מכאן הפירוש העממי ל"תיקו" - תשבי יתרץ קושיות ובעיות) ההתכוונות של כוס אליהו היא אפוא עולה לעתיד.
הרב גורן וחוגים מקורבים אליו טוענים: הגענו לארץ, על כן יש לשתות כוס חמישית, באשר נאמר "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לאברהם, יצחק ויעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". כזכר לזה יש לשתות כוס חמישית.

בהגדה המסורתית אין כוס חמישית אלא לפני הפסוקים "שפוך חמתך" ופותחים את הדלת.

בהגדות הקונסרבטיבית והרפורמית עושים מכוס אליהו הנביא עניין גדול: תפילה לבואו, שירים עליו וכל הציפייה לבואו של המשיח.
בהגדה הקונסרבטיבית נאמר: "אחרי שמזגנו כוס אליהו הנביא, נאמר כעת את הפסוק האחרון של "ארמי אובד אבי" שלא אמרנו אותו בדרש ונוסיף "ויביאני אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ שבת חלב ודבש" "יש לשים לב לשוני בהקשר.
בהגדת תק"ם מסיימים את "ארמי אובד אבי" בפסוק זה. פירוש הדבר, שהפתרון הציוני הוא ריאלי וזוהי בעצם התשובה ל"ארמי אובד אבי". אך כשאומרים את הפסוק הזה בהקשר לכוס אליהו הנביא (כמו בהגדה הקונסרבטיבית) המשמעות היא: תביאנו לארץ הזאת כשיבוא אליהו הנביא - כלומר, יש זמן, בינתיים אנו מסתדרים די טוב בארה"ב…

התנועה הרפורמית פותרת בעיה זו קצת אחרת. הם מצטטים את הפסוק הזה, שהרב גורן אומר לכוס החמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ אני ה', אשר נשאתי ידי לאברהם, יצחק ויעקב" אבל בלי התוספת "ונתתי אותה לכם למורשה". אם יש ספיקות באיזו ארץ מדובר, הרי שבהמשך הרפורמים אומרים ברכה: "לבנות ולנטוע ולברך כל מקום אשר עם ישראל חי בו". אכן, זהו שטח רחב למדי …

בתק"ם ההגדה נגמרת בשירים הנאמנים להגדה המבוססת על המקרא. בקבה"א הכניסו קטע אקטואלי, שבו אנו רוצים לציין, שהחזון העתידי שלנו איננו חזון "ויהי באחרי הימים" אסכאטולוגי ולא אחרית הימים שיביא אליהו הנביא - "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה", אלא ציפייה ריאלית שאנו מקווים להגשמתה. לכן, לסיום העניין העתידי הכנסנו את שירה של יהודית כפרי על השלום במזרח התיכון.
זהו, לדעתנו, המסר של ההגדה שלנו.