העיתונאית אסתי אהרונוביץ', ראיינה (מוסף "מעריב", 11.9.1998) צעירה בת שמונה עשׂרה, בת למשפחה דתית-חרדית מבני-ברק, שתיארה את ייסורי-הכפייה בחיק-משפחתה, את מנוסתה מחוקי-הדת  הקיצוניים, ואת  סקרנותה,  שעוררה אותה "להציץ" אל העולם החופשי "ולהיפגע" ממנו.
"אפיקורסות" היא קניין-רוחני. ממנה באה לידי ביטוי הערגה לחירות המחשבה ולחופש ההבעה. מושג זה מקורו בשם אפיקורוס, פילוסוף יווני שחי במאה הרביעית לפני הספירה. הוא זכה להערצה יותר מכל מייסד פילוסופיה בעולם היווני-רומאי¹ בזכות התבונה שבתורתו. ברם, היו רבים ששיקצהו וכרכו את שמו עם ביזוי ועלבון. בנצרות, כמו ביהדות, הפך שמו לכינוי תועבה ומטרה למשׂטמת-עולמים. האפיקורסים, לדעת חכמי-תלמוד חרדים, יירדו לגהינום ויידונו בה לדורי דורות (ר"ה, יז); כי בחייהם הם מצערים את הרבנים (נדרים, כג). על רבי חנינא בן תרדיון נאמר שהוא נכנס לאפיקורסות, ולפיכך גזרו עליו שׂריפה (שׂמחות, ה).
הנערה תחייה יוצאת לעולם נאור
מעשה בנערה ושמה תחייה (*), שלמדה וקראה ואמרה בלבה "זה נקרא רבי וזה נקרא רבי, זה עוטף בטליתו וזה עוטף בטליתו. אם כל אחד עושׂה את עצמו רבי, למה? אני חכמתי יותר מהם" (קהלת רבה, ב). ובדומה לחכם זה, הרהרה: זו מאמינה בהשגחה עליונה וזו כופרת בה, זו מכירה בסמכות הדת וזו מתכחשת לה. אתמהה! אם כל אחת מגלה אומץ לב בהפגנת-זכותה לחירות המחשבה ולחופש ההבעה, מדוע תהא היא יוצאת דופן? לא נתקררה דעתה עד שהחליטה להפגין את זכותה לדבר בשבח קניין "האפיקורסוּת". שכן ערך זה נועד לזַכותה בשיקום כוחות היצירה שבקרבה, ובגילוי ייעודה בחיים.
תחייה הסקרנית קראה על הוגי-דיעות שקדמו לאפיקורוס, ועל אלה שבאו אחריו. על עסקני-דת קנאים שלקו בצרות-אופק ורדפו אותם עד חורמה. היא קראה על הוגי-דיעות שוחרי-קידמה ששילמו בחייהם על שהטילו ספק באמיתויות שהחזיקו בהן מתנגדיהם. היא  למדה על הרמב"ם, שיריביו שׂרפו את ספריו, על ברוך שפינוזה, ששׂונאיו גזרו עליו חרם ונידוי; ועל הרב יחיא קאפח, שמשׂטיניו גרמו לו שייחבש בבית-אסורים. והדוגמאות רבות.
זכתה תחייה "בגילגול נשמתו" של הפילוסוף אפיקורוס. נשמתו נתגלגלה, כגלגל בערבה, דרך מחילות עפר ומנהרות ים, כל הדרך, מערשׂ הפילוסופיה של המערב עד לאולפנא במזרח. במעט מעט, אך בהתמדה ובעקשנות רבה, חלחלה רוחו בנימי-מוחה ותססה בנבכי-ליבה. כידוע, מוחשיותה של הרוח ניכרת מתוצאת פעולתה. תחושת "צפרירים" שמחליקים על פני הלחיים, או הסתכלות בענפי-עץ מתנדנדים בסערה, מעידים על רוח נושׂבת. גשמיות רוחו של אפיקורוס התבטאה בסערת-רגשותיה של תחייה בחדר-הכיתה. איתרע לה מזלה, ומורתה השרתה אפרוריות בכיתה, כי באומנות ההוראה לא היתה כשירה. שכן רק מורה שנתחנכה על ברכי-החקירה ובדיקה, ביכולתה לגלות את המתבטא מהתנהגות סוררת. אמר הרב קאפח  בספרו "אמונת ה'". "התורה לא ניתנה כדי לקרוא בה כעוף המצפצף או כבהמה גועה מבלי להבין על מה מדובר, והלומד כן נקרא רשע, כדגרסינן במסכת סוטה, כב'². האפרוריות שמורה זו יצרה, שלא מדעת, גרמה לנבערות-מדעת ולהטרדה בקרבה, שהביאה אותה בעטיה אף לחבוט בגבה. מעשׂה זה דומה למעשׂהו של הקב"ה שהיכה בפרעה, בהבדל גדול: קודם לכן הכביד את לב פרעה, מדעת(!), כדי להכות בו (שמות, י). והיה, ומורה זו היתה נותנת דעתה לדבריו של שוחר קידמה, כמו, הרב יחיא קאפח, שחתר לייבא נאורות לתימן מאירופה בראשית המאה ה20-, לא רק שהיתה "חושׂכת שבטה", אלא גם מונעת את ייסורי-תחייה מחביטתה.  בקיצור, השעמום בכיתה שהשרה אופל-סכלות, וגרם לסערה בנפשה של תחייה, היה הסיבה והתוצאה למשב רוחו של אפיקורוס בקרבה.
עקב התייסרותה המתמדת, האיצה בה רוחו של אפיקורוס לחפש את הנאורוּת בכוחות עצמה. וכשם שאדרנלין ממריץ את שריר הלב לפעולה, כן תיאור ערכה של הנאורות המריץ אותה להשׂגתה, לאמור: "ראשית חוכמה, קני חוכמה. ובכל קניינך, קני בינה. סלסליה, ותרוממך; תכבדיה, כי תחבקיה. תיתן לראשך לווית-חן, עטרת תפארת תמגנך" (משלי, ד).
בעיונה בתלמוד מצאה תחייה שמצד אחד, חז"ל חולקים על אפיקורוס; ומצד שני הם תמימי-דעים עמו. חולקים, בדבר זיקת-האדם לאמונה בכוח-עליון. כגון: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם מכריזין עליו מלמעלה" (חולין, ז). משמע: כל מחשבה - בין שהיא מדעת או שלא מדעת, בין שיושׂמה או לא יושׂמה הלכה למעשׂה, חיובית או שלילית, זולתנית או זדונית - אינה פרי הבחירה החופשית, אלא גזירה היא מן השמיים שנכפתה על כל ילוד-אישה. ומאידך, מסכימים עימו חז"ל  בעניין הזיקה לנאורות שבזכותה ינחל האדם חיי אושר בעולמו זה. לדעת חכמי-התלמוד, "אושר" זה, מתבטא ברכישת חומר ורוח. חומר - "דברים שמרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה, אישה נאה, וכלים נאים" (ברכות, יז). ורוח - השׂגת נאורוּת, כלשונם: "גדולה החוכמה. וגדולה ממנה, הדעת והתבונה" (שמות רבה, מא). מדברי-המחלוקת של חז"ל עם אפיקורוס, מכאן; ומדברי-ההסכמה ביניהם, מכאן;  הפיקה תחייה תועלת רבה, הווי אומר: השׂגת המיומנות לחשיבה ביקורתית שמכוחה רכשה את מה שחשקה נפשה בה - התחדשות ונאורוּת.
תחייה דחתה, על כרעה ועל קרבה את האמונה, שכל צעד שהאדם עושׂה בחייו נקבע מראש מן השמיים,  למרות זאת, היא לא התנגדה ואף לא זלזלה באלה שמאמינים בהשגחה עליונה, שכן היא הכירה באמונה זו שיש בה חוויה רגשית בעלת אופי ייחודי. הכרה זו נשתקפה לה בדוגמה זו: ראובן אמר לה שלעיתים הוא מתנסה בחוויה נפשית דתית, בעוד שאחיו התאום, שמעון, סיפר שמעולם לא התנסה בחוויה מעין זו.
ולא זו בלבד, המיומנות לחשיבה ביקורתית היתה גם פרי התבוננות במתרחש בעולם המציאות. אמונות לאין ספור ריחפו ועדיין מרחפות על פני כדור הארץ, מן האמונה בכוח עליון שהוא, בין היתר, "משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים, רופא חולים, ומתיר אסורים" (כמאמינים יהודים, נוצרים, ומוסלמים), אמונה בפרה קדושה או בעכברים (שמחזיקה בה כת של מאמינים בהודו), ועד סגידה לפסלים בדמות איברי-מין של זכר ונקבה (כמאמיני-כת דתית ביפן). במציאות בה כל אמונה בכוח-עליון פוסלת או נלחמת ביריבתה עד כדי גזילת חיים ורכוש, ואמונות צומחות ונובלות ככמהין וכפטריות, ומאות מליונים של בני-אדם כופרים באמונות מעין אלה, נתאמתה בשביל תחייה ההבחנה שאמונה בכוח-עליון, היא פרי חוויה נפשית אישית, בלעדית. ובניגוד לדעתו של ווילסון³, אמונה מעין זו אינה "צורך טבעי" הדורש את סיפוקו כמו צורך הרעב, כי אם "יותרת" התכונות הרצוניות או הנלמדות של האדם. זהו, איפוא, "הרצון להאמין" שנזקקים לו המאמינים, אם מצורך נפשי, או מדאגה לרווחה כלכלית, או מנטייה לשלוט על הזולת, או סתם פרי אינדוקטרינציה. ויש שסוברים שחוויה-נפשית זו היא תוצאת פעילותו של "שטח אלקטרו-מגנטי" על המוח. אולם, סברה זו צריכה עיון.
האפיקורסות שקיננה בקרבה של תחייה, סייעה בידה לעמוד בניסיון שלא ציפתה לו. בסמינר למורים דתיים חרדים, היא נדרשה, ככל הסטודנטים להוראה, להבחן בעל-פה, בסוף כל שבוע, באחד מפרקי הנביאים: ישעיה, וירמיה. מגזירה זו נחשׂף בפני תחייה היגיון נבער מדעת. שהרי בכך נתבזבז זמן יקר שהיה מאפשר לה להתבשׂם מן החשיבות והתועלת שבחקירתן, בבדיקתן ובניתוחן של אמונות ודעות סותרות וחסרות היגיון, השולטות ללא רסן בספרות הדתית. יתר על כן, גזירה זו גרמה לטמטום מוחין וליצירת אדישות משוועת לכוחניותו של האינטלקט.
אולם, בסיועה של שקידה אפיקורסית, ירדה תחייה לעומק משמעותם של הפסוקים ולקחם, כגון: "עמדו על דרכים וראו, ושאלו לנתיבות עולם, אי-זה דרך הטוב ולכו-בה, ומצאו מרגוע לנפשותיכם" (ירמיה, ו). היא פטרה עצמה מן הדאגה למציאת דרך טובה ללכת בה, בכך שנתנה דעתה להצעת-חז"ל: "הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושׂיה, ותפארת לו מן האדם" (אבות, ב). ופירשה לעצמה: "תפארת לעושׂיה" מרמזת על אותו מרגוע לנפש שנוצר מן הנאורות. "ותפארת לו מן האדם", הרי היא אותה הוקרה שזוכה בה אפיקורסית בשל פקיחת עיניהם של תמימים ופגיעים, ובסיוע להם לשׂאת בעול השׂגת הנאורות בכוחות עצמם.
זאת ועוד. חכמינו סברו כי: "דרך זו תורה" (תדב"א רבה, כז). כלומר, תורת-חיים שמספקת את אותה נאורות שמבטיחה חיי אושר ויצירה. תמציתה, שהיא גם אבן-השתייה של תורת-חיים זו, מתגלה במצווה השקולה כנגד כל המצוות שבתורה: "ודרשת, וחקרת, ושאלת היטב, והנה אמת, נכון הדבר" (דברים, יג). חז"ל ביטאו מצווה זו בלשון השאָלה: "אין אדם שותה בכוס, אלא אם כן בודקו" (כתובות, עה). במילים אחרות, אין מרווים את הצימאון לנאורוּת מתוך כוס-הידע, אלא לאחר בדיקת תוכו וכברו של הכוס.
עם חשׂיפת הוראה זו, חשבה תחייה בליבה שרוחו של הוגה-הדעות אפיקורוס, מצאה את ביטויה ביהדות. שכן היא הבחינה שברבים מן הערכים שבתורתו, נושבת בהם אותה רוח שמפעמת בהרבה פסוקים בתנ"ך ובאמרות חז"ל, בין היתר: חשׂיפת-האמת, רדיפת-צדק, הבלטת-הגיונותם של ערכים וביסוסם על עובדות במציאות. תחייה הקישה שאפיקורסות היא גם תוצר מחשבת-היהדות. ונאורותה של אפיקורסית ישרת-לב, היא בבואה הומניסטית של מסורת-ישׂראל.
הקריאה "דע מה שתשיב לאפיקורס" (אבות, ב), הרתיעה אותה. ותשאל: מה מסתתר מאחרי קריאה זו? האם הרצון להשפיל ולגנות את הקניין אפיקורסות? איפכא מסתברא. שהרי אם שמעון, לדוגמה, חפץ למלא קריאה זו כלשונה וכרוחה, יהא עליו לרכוש את המיומנות בחשיבה ביקורתית. כי בדברי-הסתירה שאפיקורסית מוצאת בתורת-חייו, או מצביעה על היגיון לקוי בחסר, היא מעודדת אותו לצרוף ולזכך את תורת-חייו בכור היתוך החשיבה הביקורתית. מבחינה זו, האפיקורסית נחשבת מזַכה אותו במצווה מד'אורייתא "ודרשת, וחקרת, ושאלת...." שכן מצווה זו היא בבחינת תנאי בני-גד ובני-ראובן להשׂגת הנאורוּת. מהתבוננות זו נסתבר לתחייה שאפיקורסית ישרת-לב, היא מורה נחשבת שייעודה לפקוח את עיני הזולת.
הירהרה: כלום אפשר למצוא מורה טובה יותר מזו שמעניקה לאחרים את ייפוי הכוח לשלוט על חייהם? האם אין ביחס זולתני זה תפארת לאפיקורסית ותפארת לה מכל אדם חושב? שהרי בכך נחשׂפת מעלה זולתנית יקרה מפז, דהיינו: האפיקורסית נמנית עם אותן מורות דגולות העמלות בעקירת-נבערות, מכאן, ובשתילת נאורוּת, מכאן. כלומר שייכת לאותן מורות העוסקות "בתיקונו של עולם". הודות להענותה למשב רוחו של "אפיקורוס", זכתה תחייה לנצל את כוחות היצירה שבקרבה מתוך מגמה לתרום לחברה באמצעות עיסוקה בהוראה. לשון אחר: נפתולי-מוחה השפיעו עליה לחבוק את אומנות ההוראה שנעשׂתה לה לשליחות בחייה.
תחייה נעשׂתה יהודיה הומניסטית
כאמור, המריצה האפיקורסות את תחייה להתעורר לחיים חדשים ולגילוי ייעודה בהם. עם חביקת קניין רוחני זה היא הכתירה את עצמה בתואר "יהודיה הומניסטית". בשימושה בתיבה "יהודיה" ביקשה להפגין את הכרתה בתרומת התורה שבכתב וזו שבע"פ להשׂרדות עם ישׂראל. מאחר וינקה ממסורת זו ביקשה גם  להעלות על נס את אותם ערכי-תרבות שהם בבחינת חי הנושׂא את עצמו. היא בדקה ומצאה ערכים שעבר עליהם הכלח במשנותיהם של הוגי דעות בדורה ובדורות קודמים, בתרבות הכללית ובמסורת היהדות. כך ניפתה את הפסולת מן הסולת, חשׂפה ערכים שמידת הגיונותם הנאורה לא נפלה מזו של  מסורות  אחרות, כגון: "וישן, מפני  חדש  תוציאו" (ויקרא, כו). או, "צדק  צדק תרדוף" (דברים, טז). או, "בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן" (במד"ר, כב). או, "המגדל נקרא אב, ולא המוליד" (שמות רבה, מו). והדוגמות הרבה.
השימוש במילה "הומניסטית", ציין את התחשבותה בהבדל בין ערכים המיוחסים לאמונה בכוח-עליון, ובין ערכים המיוחסים לבני-אדם. שוני זה נתבאר לתחייה מסתירה זו: חנה התפללה, "שוויתי ה' לנגדי תמיד"; כנגד המורה אורית שהכריזה, "שוויתי האדם לנגדי תמיד". בחובה של סתירה זו, נחשׂף בפני תחייה הספק שעתיקותו כשנות חיי-אדם. דוגמה: נביאי-ישׂראל לא היו זוכים להכרה בקיומם, אלמלא האפיקורסים שחיו במחיצתם. במילים אחרות: בדור השופטים, המלכים, והנביאים, כמו בכל דור לפניהם ולאחריהם, הפקפוק באמונה בקיומו של כוח-עליון, ניקר במוחו של כל אדם, כאותו מעשׂה באדם ששאל לרבן גמליאל: "באיזה מקום הקב"ה נתון?" (משנה תורה, קג). לא בכדי, אמונה זו, אם בגלוי או בנסתר, אם בדרך ישירה או עקיפה, שימשה ועדיין משמשת מטרה לחיצי הספקות. הנביא עצמו מגלה את ספקנותו בהתרסתו זו: "צדיק אתה אדוני כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד? נטעתם, גם שורשו; ילכו, גם עשׂו פרי" (ירמיה, יב). וספקות הנביא חוזרות ונשנות בדברי-חז"ל: "בעולם הזה, הרשעים עשירים ונתונים בשלווה ובהשקט. ואילו הצדיקים, עניים" (שמות רבה, לא). והדוגמות רבות לאין ספור.
כהומניסטית זולתנית, בדומה לאפיקורסית ישרת-לב, נטתה תחייה להיאבק על זכותה של הזולת, לפתח את כוחות היצירה שבקרבה בכוחות עצמה. שהרי "אין הברכה שורה, אלא במעשׂה ידיו של אדם" (תוספתא, ברכות, ו). או, בלשון הפתגם העממי: עדיף יותר ללמד את הנצרכים כיצד לדוג, מאשר שייתלו בחסדי אחרים שיספקו להם דגים. ומנטייה זו הביעה את דאגתה וסיועה לאדם באשר הוא אדם.
לדעת הפילוסוף אפיקורוס, מעצם הדחף הטבעי לאושר בחיים, אנו מחליטים מה לבחור ומה לדחות. ובזכות התבונה שנוצרת מכוח החשיבה הביקורתית, צומחות אותן מידות טובות שיוצרות את האושר בחיים⁴. רמז למחשבה זו מצאה תחייה בתנ"ך. "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל). "ובחרת בחיים" חכמינו פירשו: בחירת מקצוע שיבטיח חיי אושר ושלווה (ירושלמי, פאה, א). "וכאשר ידענו שתכלית כל אלה היא מציאות [קיומו של] האדם, חובה שנחקור גם מדוע נמצא [קיים] האדם ומה תכליתו [...] ומצאו שתכליתו [...] השׂגת המושׂכלות וידיעת האמיתויות על בורים"⁵. לדעת הרמב"ם, "השׂגת המושׂכלות וידיעת האמיתויות" קודמות לבחירת מה ואיך לבחור דרך-חיים. לשון אחר: יש קודם לבדוק, לחקור ולבחון את אותם ערכים שבאמצעותם נרקמת דרך-חיים שתספק אושר וחיי-יצירה.
כאפיקורסית שוחרת קידמה ויהודיה הומניסטית, קבעה תחייה שבזכות המסורת-היהודית הובטחה השׂרדותם של היהודים במשך אלפי-שנים. כמורה, היא חרצה בדעתה לחבב את מסורת-היהדות על תלמידיה, נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, ע"י חשׂיפת זיקתם של ערכי-המסורת לחייהם. משום נטייתה האנושית, החשיבה תחייה את האמונה בכוח-עליון כצורך חיובי עבור אלה שמאמינים בכך. צורך זה היא כיבדה כל עוד שאין בו שמץ של כפייה על אחרים. כהומניסטית ישרת-לב, היא לא פגמה, אפילו כמלוא הנימה, ביחסה הזולתני אל בני-האדם, תהא אמונתם, לאומיותם, תרבותם או גזעם אשר יהיה. בעיונה בתהילים מצאה תחייה רעיון שהדריכהּ כיצד לחלץ את עצמה מייסורי-מוחה, לאמור: "השמים, שמים לה'; והארץ, נתן לבני-אדם". חלקו השני של רעיון זה שימש עבורה מצע לפעולה יזומה להבטחת התחדשותו ונאורותו של כל אדם באשר הוא אדם.

1. "מוסף" של עיתון מעריב, 11.9.1998, עמ' 47-42.
2.  ר'   להלן.
2. אמונת ה'. ירושלים: הוצאת חיים בן שלמה עראקי, יהודה אברהם חבשוש, שלום שלמה נג'אר.  דפוס צוקרמן (תרצ"ח), עמ סב.
3.  ר'   להלן.
4. ר'  להלן.
5. רמב"ם. משנה - סדר זרעים. תירגם מערבית יוסף דויד קאפח. ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, (תשכ"ג), עמ' מא. (1954) ,. 3.
        
(*) השם "תחייה" הוא כינויו של מושׂג שהוראתו התחדשות ונאורות. שם זה נבחר כדי לשקף את משמעותו של חיבור זה שתכליתו: קריאה להתעוררות לחיים יוצרים. מושׂג זה מביע לא רק את נפשו השוקקה של המחבר, אלא גם נושבת בו הרוח של כל מי שערג(ה) נפשו להתחדשות ונאורות, יהא זה בן-ישׂראל או בן-עם אחר.
 הטעם על סגנון הכתיבה בלשון נקבה הוא משום שסגנון הכתיבה הנפוץ, בלשון זכר בלבד, יש בו משום עיוות והתנכרות לקיומן של אמהותינו, בנותינו ונשותינו. השימוש בלשון נקבה, למרות צניעותו ומוגבלותו, יש בו משום פיצוי לנפוץ ולמקובל בספרות הכללית, בכלל; ובספרות העברית, בפרט.