חוברת "זרמים ביהדות ישראל" בהוצאת "חמדת"       
"חמד"ת" אגודה לחופש מדע דת ותרבות "זרמים ביהדות ישראל", 1997.

סיימתי קריאת החוברת של חמד"ת על זרמים ביהדות ישראל. הפרק הראשון עוסק בפלורליזם ובפלורליזם בעת העתיקה והוא לא רע בהתחשב במתכונתו הצרה כל כך.
הפרק השני עוסק בתולדות הזרמים ביהדות בעת החדשה במאה ה20-18, והוא שערורייתי, כמו ההשוואה בפרק השלישי בין ''הזרמים'' ביהדות ישראל. מול הזרמים הזעירים של הקונסרבטיבים והרפורמים מוצג בחוברת הזרם הזעיר עוד יותר של החילוניים, כשהוא מיוצג רק על ידי תחיל"ה. למעשה מול הזרם הרפורמי עם 600 תלמידים בבתי הספר ­ עומד הזרם החילוני עם מיליון תלמידים בבתי הספר של מערכת החינוך הכללי, עם מאות קהילות חילוניות בקבוצים ובמושבים, עם עשרות תנועות והתארגנויות ללימודי יהדות ולפעילות ביהדות ­ שתחיל"ה היא רק אחת מהם. הצגת תחיל"ה כזרם החילוני ביהדות ישראל הוא כמו הצגת קהילת הרבי מבוסטון כיהדות האורתודוכסית בישראל, או הצגת קהילת "כל הנשמה" כיהדות הרפורמית בישראל.
הפרק השני העוסק בהיסטוריה של הזרמים ביהדות בעת החדשה מייצג את היהדות החילונית על ידי גיבורו המשוגע של פיירברג מ"לאן", המכבה נר ביום כיפור בבית הכנסת. לעומת "ייצוג" זה של זרמי היהדות החילונית במזרח אירופה, במרכזה, במערבה, בדרומה, בארץ ישראל, בארה"ב ובדרום אמריקה ­  מיוצגים הזרמים האחרים רק על ידי אנשים דתיים  אורתודכסים,  רפורמיים וקונסרבטיביים  כמשה מנדלסון, חת''ם סופר, דוד פרידלנדר, שמשון רפאל הירש, גייגר, זכריה פרנקל ומרדכי קפלן.
כשהפרק מגיע, אחרי עמודים רבים, למקום המועט שהוא מקדיש לתנועות ההמוניות של היהדות החילונית במאה ה19- וה20 - ­ הוא מסתפק בסעיף ז: "עזיבת הדת ­ ציונות ותרבות יהודית", כולל הדמות המייצגת, לדעת מחברי הספר את כל התנועות הללו ­ המשוגע של פיירברג ­ סך הכל ­ שני עמודים ורבע! אין זכר לתנועות ולאישים ההוגים אשר עיצבו את היהדות החילונית וההומניסטית, המהווה כבר ערב השואה את רוב העם היהודי באירופה. אין זכר לאישים כשפינוזה, היינה, הס, אחד העם, ביאליק, נורדאו, ז'יטלווסקי, דובנוב, בובר, פינסקר, הרצל, ויצמן, א.ד. גורדון, ברל כצנלסון. אין כל איזכור לתנועות המוניות שיצרו חיי תרבות יהודיים, מגוונים ועשירים, עתונות יומית, תיאטראות, הוצאות ספרים, מערכות חינוך גדולות, תנועות פוליטיות שזכו לרוב מוחלט בקרב הקהילות היהודיות העירוניות כגון ­  הבונד, התנועות הציוניות החילוניות הרבות מימין ומשמאל, התנועות האנטי­ציוניות הגדולות, התנועות והאידיאולוגיות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות היהודיות, תנועת ההתיישבות היהודית החילונית בישראל, שהקימה את הקהילות החילוניות היהודיות הראשונות בהיסטוריה. בכל אלה נסללו דרכים חדשות ליהדות, שהשפיעו על חיי ארץ ישראל ומדינת ישראל הרבה יותר מכל התנועות הדתיות­האורתודוכסיות, הקונסרבטיביות, הרפורמיות והרקונסטרוקציוניסטיות.
מה קרה? האם מישהו התכוון להראות את ''הזרמים ביהדות ישראל'' כתופעה שנולדה יש מאין¿ האם מישהו שם לב כי בכך סולפה היהדות בעת החדשה ועוות תאור התפתחותה? מי אחראי לסילוף נורא זה של תמונת ההיסטוריה של התפתחות היהדות? 
הייתכן כי חמד"ת תהיה חתומה, בשם חופש הדעה והדת, על מסמך המוחק את היהדות החילונית מהעת החדשה ומשאיר אותה רק לראיון על החילוניות בישראל עם נספח על המשוגע של פיירברג?
יש חשיבות גדולה מאד לתיקון המעוות ובאופן מיידי, משום שחוברת זו מחזקת את האידיאולוגיה שהמיעוט הדתי בישראל מנסה להפיץ ולהחדיר באופן הדרגתי למוחותיהם של תלמידים ומורים: היהדות היא דת, החילוניות היא אחד הזרמים הזעירים והשוליים החורגים מהיהדות שאין לה מה לתרום כיוון שהיא התחילה מלא כלום.
התנועות הדתיות בעם היהודי  כולן ביחד מהוות פחות מעשרים אחוז מהעם.
ביהדות העולם קיים זרם רוב אחד בלבד ­ הזרם של היהדות החילונית. בשוליה מצויים כמה זרמים דתיים קטנים ההולכים ומצטצמים במהירות גדלה והולכת.  האורתודוכסים שהיוו 90 אחוז מהעם לפני מאתיים שנה מהווים היום פחות מחמישה אחוז. כל יתר התנועות הדתיות, שקהילותיהן היוו את רוב היהדות האמריקנית לפני כמה עשרות שנים ­ עומדות בפני הצטמצמות מהירה של אוכלוסייתן, כאשר 60 אחוז מהעם היהודי בארצות הברית ניתק כל קשר עם כל קהילה יהודית דתית.
ביהדות הישראלית המצב דומה. כ80- אחוז מהעם בישראל שולח ילדיו לבתי ספר חילוניים, מצביע עבור מפלגות חילוניות, אינו שומר את מצוות ההלכה, אלא כשנאלץ לכך. בקרב 20 אחוז הדתיים ­ שאורחות חייהם וחינוך ילדיהם מעיד על כך ­ מהווים הזרמים הרפורמיים וקונסרבטיביים מיעוט זעיר. המאבק  המוצדק למען זכויות המיעוטים הדתיים הזעירים שבתוך היהדות הדתית הישראלית אסור לו שיסלף את ההיסטוריה של העם היהודי ותרבותו בעת החדשה, על ידי הצגת החילוניות כאחד הזרמים הקטנים וחסרי המורשת והמסורת.