מרבית חגי ישראל נוצרוונתעצבו במסורתהדתית. סיבות היסטוריות הקנו לחג ולמועד משמעות מרכזית – החג הוא קוצב הזמן הלאומי. "גורלו של עם ישראל הוא גורל של עם גולה שרוב עיתותיו עברו עליו מחוץ לארצו. רוב עיתותיו חסר איפוא עם ישראל את אחד הייסודות הקובעים תודעת שותפות של עם אחד – יסוד השהות באותם גבולי מקום. ממילא עלתה החשיבות של היסוד האחר – יסוד השהות יחד באותם סדרי זמנים (אליעזר שביד). המהפכה הציונית, לא זו בלבד שהשיבה את העם למולדתו – לשותפות הגורל, אלא אף חוללה מהפך רוחני.
החג כמשקף את ערכי ההווה
המגזר הממלכתי-כללי, בהבחנה מהמגזר הדתי, מתחנך לאור השפקה ציונית וארכים חילוניים. הקונפליקט בו הוא שרוי בחג נובע מהמתח שבין המסורת הדתית ואורח החייםהחילוני. מכיוון שהחגים מכוונים להביא הזדנות עם ערכים אמוניים-חברתיים, הרי שקיים נתק בין תכני החגים הדתיים לבין לודעתו של הפרט החילוני. כתוצאה מכך – סמלי החג, מנהגיו, הטקסים המתרחשים בו, ומעבר לכל – משמעותו הרעיונית, אינם מדברים אל ליבו.
שיטה מקובלת בחינוך החילוני היא להתייחס לחג כאל מסורת לאומית אשר יש להכירה במסגרת התרבות הלאומית, היכרות ללא מחויבות. למעשה, התלמיד נפגש בעיקר עם ריבדי ההלכה, המנהגים והסמלים (נרות שבת, שופר, צום כיפור, סוכה, חנוכיה וסביבון, וכו') מפאת חשיבותם לציבור הדתי, ומשום שהם ניתנים להמחשה ולהסברה קלה יחסית. מה שאין כן לגבי רובד המשמעות הערכית אשר אינה מועברת מפאת אופיה הדתי ומורכבותה הרעיונית. בכך גם ניטל עומקם של הסמלים והמנהגים המבטאים משמעות זאת. אולם לא רק המורשת הדתית נפגמת בגישה מסורתית-פולקלוריסטית זאת, אלא דווקא התרבות החילונית.
החג, מבחינת ערכיו, ראוי שישקף את ערכי ההווה עבור התלמיד. כך הוא העניין עבור הציבור הדתי ואף המסורתי. האדם הדתית מקיים את החג כעבודת אלוהים. בשכלו – הוא לומר את המצוות על מנת לקיימן, ברגשותיו – הוא חווה את אמונתו בבורא, ובמעשיו – מקיים את מצותיו. אף אם מקורו של החג הינו בתקופת התנ"ך, עבור האדם הדתי, הריהו בעל משמעות עכשוית מלאה. גם האדם המסורתי, המעוניין לשמר את מנהגי בית אבא, גם אם אינו בעל אמונה, נמצא חווה את החג כרצונו. אולם כיצד יכול האדם החילוני למצוא תוכן חווייתי חי בחגי המסורת?
החג כמגבש זהות – חנוכה ומשמעותו הציונית
ערכיה של המהפכה הציונית עצבו במידה רבה את אורח החיים הלאומי ואת מערכת החינוך הישראלית. נדגיש את הנחת היסוד – החג הוא הזמן, שחברה מקציבה לגיבוש חבריה סביב הערכים המקובלים של החברה. מכאן שיש לשים את הדגש של ערכי החג – על המסר הרלוונטי לדורנו ולאדם החילוני. "כל תרבות אנושית זקוקה למערכת סמלים, טקסים ומנהגים, הבאה לתרגם את העקרונות מהופשטים לחוויה אנושית בסיסית. האם הצלחנו לתרגם את האידיאלים שלנו מהרמה המופשטת של עקורונת רעיוניים למנהגי חברהת, לסמלי חג ומועד, לסגנון חיים ייחודי?" (אבא קובנר).
להמחשת גישתה של הציונות למסורת החג נתבונן בעיצובה את חג החנוכה. מכל החגים נבחר חג זה לעורר בלבות הציונים בגולה את האמונה בהצלחת מפעל התחייה הלאומי. יותר מאשר ט"ו בשבט ול"ג בעומר הפך חנוכה לחגה של הציונות. לקראתו האצילו אנשי הרוח את משמעותו מימות המכבים עד לימיהם, ומשמעות זאת הועלתה על נס בכנסים גדולים אשר נערכו במועד זה. לא בכדי נבחר דווקא חג זה. ישנו תואם רב בין אופיו המסורתי לבין המסר החדש אשר רצו למסור באמצעותו. שהלוא זוהי דרכה של "תחייה לאומית" – היא שואלת מן המסורת את התכנים והסמלים הדרושים לה לשם עצמה, כאשר קיומם בעבר מסמל את "נצחיותם" ואת אפשרות הגשמתם. חג החנוכה הפך לסמל של מאבק לתקומה לאומית אשר הוכתר בהצלחה. "מי ימלל גבורות ישראל...בימים ההם בזמן הזה...הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם...ובימינו כל עם ישראל, יתאחד יקום ויגאל".
גדולי משוררינו הלאומיים מקדישים משיריהם להאצלת רוח החג לימינו: ח.נ. ביאליק – "למתנדבים בעם" ("...הוי, בני המכבים / העמידו את עצכם, הקימו הדור / / חשפו אור, חשפו אור"); ש. טשרניחובסקי – "אומרים ישנה ארץ" ("...עונה לו עקיבא / אומר לו הרבי: "כל ישראל קדושים, אתה המכבי"); ז. ז'בוטינסקי – "שיר הדגל" ("אל תגידו כי איננו / דם אבינו המכבי...אל תירא, כי חי הנער / חי ועד חשמונאי"); י. למדן – "ממדורות למדורות"; ב. טנא – "המכבים"; זאב – "אנו נושאים לפידים". כמה מן המשוררים אף בחרו שם זהה לשירם – "ליל חנוכה" – בבחינת בימים ההם בזמן הזה (א. המאירי, ז. שניאור, ש. טשרניחובסקי). כך נתגלגלה מלחמה דתית-לאומית למאבק חילוני לתחייה לאומית.
השינוי שחל בתוכן מושג הגאולה מסמל את הגלגול שעבר החג ממסורת דתית לתרבות לאומית. יהודה החשמונאי ראה את מעשהו כעמידה בניסיון בו מעמיד האל את עמו – האמנם יימצאו לעם תעצומות הנפש הדרושות לשמירה על אורחות חיו המיוחדות? (ראה ספר "המקבים", א'). שיאו של ניצחון במלחמה היה השגת חירות דתית-לאומית, שנסתמלה בשחרור ירושלים למען טיהור המקדש.
שינוי התוכן והמשמעות של חגים: חנוכה ויום הכיפורים
למעשה גלגול משמעות חג החנוכה אינו חידושה של ציונות. קדמה לה המסורת הדתית לנוכח אירוע הסטורי דרמטי קודם. לאחר כמאתיים שנים של עצמאות יחסית נחרבה "מדינת החשמונאים", כאשר המרד הגדול נכשל בניסיון דומה למאבקם של החשמונאים. עם התארכותה של הגלות, כאשר אי אפשר היה לחגוג עוד לציון חירות לאומית, או שחרור המקדש שחרב, העתיקה המסורת את משמעות החג למוקד דתי-ניסי. אגדת נס פח השמן הופיעה בקצרה בתלמוד, מאות שנים לאחר האירועי עצמו, ותופסת את מרכזו של החג. לטענתי – מתוך מגמה פדגוגית – לאומית; לנוכח מצוקת הגלות יאה האמונה בנס לחיזוק אמונתו של היהודי בכוחה של ההשגחה.
שינוי תוכני המועדי היה למעשה הכרח קיומי עקב המשבר הנורא, מבחינה דתית, אשר נגרם עם חורבן בית המקדש. מיטיב לתארו הרי"ד סולובייצי'ק, בהתייחסו לשינוי שיצר רבי עקיבא בתוכני יום הכיפור: "עלינו להבין את המנטאליות ואת שברון הלב של יהודים באותה השנה הראשונה לאחר החורבן. הנה הגיע יום הכיפורים ופתאום הם מצאו עצמם בלי עבודת היום, בלי כהן גדול הנכנס לקודש הקודשים, בלי קטורת, בלי "היום טוב שהיו עושים לו בצאתו מן הקודש", בלי כל התכונה הקדושה של יום הכיפורים בזמן הבית. יהודים הרגישו אותה שעה כאילו הכל אבוד, כאילו אין להם תקנה עוד, כאילו לעולמים יישארו בחושך מעובה זה שמסביבם. ואז בא רבי עקיבא ומכריז: "אשריכם ישראל...לפני מי אתם מיטהרים? לטוהרה אינכם צריכים קורבנות, אינכם צריכים כהן גדול, די לכם במה שכתוב "לפני ה' תטהרו" – הכנסו נא יהודים לפני ה', הרגישו נא קרבתו וטהרתם" ("על התשובה", עמ' 20).
הנס והאבל – במקום השחרור והשמחה
המרכה הנוראה שבאה לאחר החורבן, הגלות, שמטה את הקרקע מתחת לחגים בעלי האופי החקלאי. כך, למשל, חג שבועות: במקרא מציין המועד את קציר התבואה. הוא נחגג בו' בסיוון, מקף שבעה שבועות, ביום ה – 50, אחרי ראשית הבאת העומר. ומכאן שמו. לאחר החורבן, ובגולה – החג הוסב, באמצעות מדרש, לזכר מתן-תורה בהר סיני.
למעשה, רוב המועדים עוברים תמורה קיצונית. ראש השנה ויום כיפור מתגלגלים כימים שהיתה בהם שמחה לימים נוראים. מגילת אסתר – סיפור הקיום היהודי בגלות, זוכה להיכלל בתנ"ך, בעוד שסיפור מלחמתם של החשמונאים על אדמת ישראל וספר המקבים – נקבעים כספרות חיצונית, דהיינו: out. כך גם דמותו הגואלת של משה במקרא נעלמת מההגדה של פסח, למען ידו החזקה של האל המכוון את ההיסטוריה כרצונו. האמונה בגאולה הניסית ממלאת את לבו של העם הגולה.
הציונות מחליפה את הנס במעשה הלאומי
לציונות, בזרמיה החילוניים, לא היה עניין במימד הגאולה הדתית. מושג הגאולה הופנה כנגד תוכנו הדתי – לא המשיח יהא הגואל, אלא העם, במידת יכולתו ליטול את גורלו על כתפיו, יתאחד יקום ויגאל. הציונות מאששת את כמיהתה להתעוררות לאומית באגדת חנוכה המסורתית, אך מורדת באמונה התלויה בחסדי שמים: "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / ...בסלעחצבנו / עד דם / ויהי אור". כך נתגלגלו סמלי החג המסורתיים וקבלו משמעות חדשה. אור הנס הפך לאור הנפש המגשימה. נרות החג נתחלפו בלפידי התנועות הנוער הציוניות.
חנה ושבעת בניה הפכו לחוליה בשרשרת המקריבים עצמם למען העצמאות (ראה: דברי ברל כצנלסון בפרעות 1936), גבורת החשמונאים הפכה להיות סמל לגבורה לאומית. דומה, כי ההמחשה האירונית ביותר לגלגול המשמעות היא בשם "מכבי". המועדונים שנועדו לטפח כוח יהודי הנדרש לעת התחייה נקראו בשמם של "המכבים" – אלה אשר נלחמו בתרבות היוונית, אשר דגלה בטיפוחו של הגוף.
מערכת חגי ישראל כביטוי לגורלו של עם ישראל וערכיו
טענת יסוד היא, כי עם התעוררות התנועה הציונית, ובמיוחד עם הקמת המדינה, נפתחה תקופה חדשה בהיסטוריה היהודית. מצב קימי זה מתאפיין בזהותלאומית הומאניסטית ברוח הזמן החדש. האמונה בהומאניזם, המעמיד את צורכי האדם וערכיו במרכזו, מעודדת את החברה לעצב את אורחות חייהם לאור ערכים המקובלים עליה. ההומאניזם כולל גם השקפות דתיות הומאניסטיות כביטוי לזכותו של האדם להכריע בעד קבלת האמונה הדתית. ובמקביל, היצירה הדתית נתפסת כיצירה אנושית, בלתי מודעת לעצמה ככזאת, המבטאת את צרכיו הרוחניים של האדם ואת ערכיו.
"חידוש הישן וקידוש החדש"
הסיסמה בדבר הצורך לחדש את הישן (המסורת) ולקדש את החדש (הציונות והתרבותהחילונית) נטבעה על-ידי הראי"ה קוק, אשר הבין כי חידוש החיים הלאומיים בארץ-ישראל פותח עידן רוחני חדש בתולדות עם ישראל, המשלב יצירה מעשית ורוחנית. עיצוב שיטת "המדרש הציוני" שואב את השראתו מתורת הראי"ה קוק.
שיטת "המדרש הציוני" מורכבת, כשמה, משני חלקים: מחד גיסא, המדרש, מעצם הגדרתו, מחייב את לימוד המקורות, אם כי על פי גישה חדשה; מאידך גיסא, ענייננו בעיצוב ציוני וחדשני של החג.
המימד הערכי של גישה זאת ללימוד החג מפענת את אופן עיצובו של החג (מבחינת סמליו, מנהגיו ומהלכו) כניסיון להנחיל דרכו משמעות ערכית מסוימת, שלאורה מקבל החג עיצובמוגדר. על כן, בעת לימודנו את מסורת החג עלינו למצוא את המסר הערכי בו נפגשים קטעי המשמעויות של סמלי החג ומנהגיו.
המימד ההיסטורי של גישה זאת מניח שלכל תקופה היסטורית ישנה שאיפה למתן משמעות ערכית על פי רוחה. משמעות זאת ממשיכה, תוך כדי שינוי מסוים, את קודמתה, ומסיפה את תרומתה לרובדי המנהגים והסמלים הקודמים.
המבט ההתפתחותי לחג נותן לגיטימציה לשינויים, הן בסמלי החג והן במשמעותם, המאפשר הזדהות באמצעות החג וסמליו עם העם החוגג מבלי לדרוש הזדהות דתית. "הדרש עסק בכל הדורות במציאת משמעות חדשה לסמלים תלושים ובמציאת סמלים מוחשיים לערכים חדשים, שהתהוו בחברה. הדור שלנו מיעט בשימוש באמצעי זה ועל כן נשארו ערכינו מופשטים והתרבו הסמלים התלושים (הרב סיימון גרינברג).
שיטת "המדרש הציוני" מנסה לאתר בתוך רצף המשמעויות הדתיות של החג את גרעינן האנושי. ערך אישי/חברתי/לאומי זה מובלט כמסר הרעיוני החורז את גלגוליו השונים של החג/המועד לידי מהות אחת מתפתחת (למעשה גם המסורת הדתית נקטה דרך זאת. לדוגמא, חמשת האסונות אשר הוקבצו ליום ט' באב). לאחר חשיפת הערך האנושי מוצגת המסורת הדתית כ"חרוזים" הראשונים בשרשרת ערכית זאת, ועליה מוספים "חרוזים" היסטורייםנוספים המתאימים לערך זה. בכך נטענים סמלי החג במשמעות ישנה-חדשה.
"חידוש הישן" – נעשה על ידיד הפיכתו ל"חרוזים" בשרשרת עקרונית הנמשכת עד ימינו. כלומר, אין מדובר באירוע אשר נסתיים זה מכבר, (כגון: יציאת מצרים, סיפור המן), אלא בתופעה המתמידה בהופעתה בהיסטוריה הלאומית או בחוויית הפרט והחברה".
"קידוש החדש" - נעשה על-ידי הכללת אירועים היסטוריים ויצירות רעיוניות, אשר אינם נכללים במסורת הדתית, על פי רצף המסר האנושי של החג. ייחודה הרעיוני של שיטה זו הוא מתן משמעות הומאנית-לאומית, אקטואלית למסורות החגים, תוך כדי שילוב מסרם הרעיוני של כל החגים לכלל מערכת אחת. הגורם המדרבן לכך היה ראיית כל המועדים כשייכים לשדה המשמעות הלאומית-מסורתית. המסורת היהודית מפרשת את תולדות עם-ישראל במעגלות שבין גלות ותקופה לאור השאיפה לגאולה מוסרית-רוחנית. לפיכך סודרו העיקרים האנושיים של כל החגים והמועדים על פני הרצף "מגלות לגאולה". זה סולמו של יעקב – הוא ישראל: תחתיתו בתהומותיה של הגלות (אנטישמיות, שואה), חלקו התיכון – בגאולה לאומית (המאבק למען מדינה ריבונית ועצמאותה) ושיאו – בתרבות ערכית המכוונת לגאולה אישית וחברתית (ערכי מוסר, אהבה וצדק).