באתוס הלאומי והתרבותי שלנו, וכמובן גם בדתי, למדנו שהאדם נברא בצלם אלוהים "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם ביום הבראם".  וממשיך הסיפור בפרשנות חכמים לאמר כי ה' ברא את ה"אדם" (זכר ונקבה) יחידים ולא רבים, לצבעיהם, עמיהם ולשונותיהם כדי ללמדנו שכולם צאצאי אדם הראשון ואיש לא יוכל לומר ייחוסי גדול מייחוסך.
האתוס שלנו, ובעקבותיו גם של הנצרות והאיסלם, מוסיף ומספר כי האדם יודע להבחין בין טוב לרע וכי למעשה הגירוש מגן העדן היה מחשש  שיהפכו לאלוהים אם יאכלו גם מעץ החיים. מכל מקום נימוק הגירוש ברור: "ויאמר ה' אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם"  והד להיות האדם רק במעט חסר מאלוהים אנו מוצאים בדברי המשורר הנפלא של פרק ח' בתהילים.
האתוס המקראי הקדום הפך עם השנים, בגלגולו הפילוסופי, להנחת יסוד של הנאורות שהיתה אוטונומית מהדת מאז המאה ה- 17  ושל הדמוקרטיה המודרנית.  האדם, כל אדם, הוא בן-חורין ושווה בזכויותיו לזולתו מעצם היותו אדם, ללא הבדל מוצא, גזע, דת ומין וכמוכן הוא בעל כושר הבחנה בין טוב לרע ועל כן הוא אחראי למעשיו ואינו יכול לטעון שבשל היותו בן-חורין מותר לו לבחור ברע מבלי לשאת באחריות  על בחירתו.
הקדמתי דברים אלה כי איני מבינה למה אנשים טובים דורשים ממני לגלות סובלנות לרוע תחת לדרוש ממני להילחם בו.
פרופסור אסא כשר פרסם לאחרונה ב"מעריב" נתונים אחדים מסקרים שנעשו לא מכבר.  על השאלה "האם מוצדק לאיים על מנהיגים פוליטיים  כדי למנוע החזרת שטחים" עונים בחיוב יותר מ- 200 אלף יהודים; על "האם יש להגיע לעימות פיזי עם כוחות הביטחון?" ענו בחיוב יותר מ- 400 אלף איש; על: "להשתמש בנשק כדי לפגוע במנהיגים פוליטיים המחזירים שטחים" ענו בחיוב יותר מ- 90 אלף איש, וזה 4 שנים לאחר רצח רבין.  האם עלי להתייחס לכך בסובלנות?
כשפרסם מר אדיר זיק בערוץ 7- ימים ספורים לפני רצח רבין - את הדברים האלה:  " רבין בוגד, דין בוגד מוות או מאסר עולם, חבר'ה, מה אתם אומרים בנוגע לכך על רבין?"  יצאו אנשים טובים שהטיפו לסובלנות ולהבנת מצב רוחם של המתנחלים והגנו על הערוץ הפירטי לבל יסגרו אותו. הם אספו כספים ופרסמו מודעות בשכר וכתבו מאמרים בהם דרשו סובלנות. לאחר ימים לא רבים באו וביכו מרה את רבין הנרצח.
יש כיום בחברה שלנו גילויים של גזענות, גילויים של שנאה לאחר ולשונה, יש אונס ורצח, יש סחר בנשים לצורכי זנות, יש ניצול, עושק ושעבוד מחפיר של עובדות ועובדים זרים, הפצת סמים, גניבה, שוד וניצול של קופת הציבור בעורמה וסחיטה בלא נקיפות מצפון.
מה צריך לעשות אזרח האמון על הבחנה בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון ?
אזרח היודע כי גם מבצע הרוע יודע להבחין בין טוב לרע, אך אינו מוכן ואינו רוצה לשאת באחריות למעשיו - כיצד עליו לנהוג כלפי עושה העוולה? האם עליו להתאזר בסבלנות, לחכות עד שהמופקדים על אכיפת החוק יעשו את המוטל עליהם, ובינתיים להמשיך לנהוג בנימוס, בשקט, לחזק את ההסכמה הכללית על פיוס, אהבת האדם, העם והמולדת, לדאוג לאחדות ולהתפלל לטוב?
האם לא שידרנו די לנבלים מאנ"ש על סובלנותנו? מה המושג "סובלנות" מחייב אותנו לעשות?
האם מותר למתקומם נגד העוול, להתרגז? האם מותר לאסוף עצרות ולהפגין, האם מותר לקרוא לגזען "גזען", בלי שאנשי הנימוסים הטובים ובעלי הסובלנות לא יראו בנו מפרי שלום בית, בלתי סובלנים ופורצי גדר המשבשים את "אחדות העם" ושלמותו? 
האם הדרישה להגינות אינה נכונה יותר מהדרישה לסובלנות? האם התביעה בנוסח דברי הלל הזקן:" אל תעשה לזולתך את שאתה שונא כי יעשה לך" אינה מחייבת יותר? האם מותר לי להתקומם ולזעוק חמס רק כאשר פוגעים בי, בבני מיני ובאנשי שלומי, אך כדאי וראוי לגלות סובלנות כאשר בני עמי אנ"ש פוגעים באחרים - בדואים, פלשתינאים, עובדים זרים, נשים וגברים במצוקה, שאינם מאנ"ש?  הרי התערבות כזו עשויה לפגוע בהרמוניה של ה"יחד" שלנו והיחד חשוב מאוד, שהרי אדם הוא יצור חברתי וחייבת להיות לו סולידריות עם בני קבוצתו. אז עלינו להתעלם? לגלות סובלנות ולקוות כי הדברים יירגעו אם לא נרים קול?!
מאות שגורשו, לרצון המתנחלים, ע"י הצבא מבתיהם ומאדמתם והפכו פליטים חסרי כל – ישוטטו במדבר עד בוש – אסירים מנהליים המוחזקים בלא משפט יירקבו בבתי הסוהר עד שייעשו עסקאות בין מנהיגי העמים – ואנחנו נמשיך לדבר על פיוס, על אהבת ישראל ועל שבת אחים גם יחד?
"סובלנות" היא מידה נפלאה בין אנשים שיש להם תרבות משותפת וקוד התנהגות משותף; בין אנשים היודעים מהי הגינות ומה המשמעות של כבוד לזולת – לכל זולת. במקום שיש כוחות הרואים עצמם עליונים על אחרים, אנשים הבטוחים כי הם ואפסם עוד, אנשים השומעים קולות ומגייסים אלוהים למעשיהם הנלוזים, אנשים שהם נבלים ברשות התורה – יש לקרוא בגרון לרע רע ולטוב טוב, לנכון נכון ולפשע פשע.
גם ההתייצבות של בעלי אגרוף, בעלי שררה, בעלי ממון ובעלי כל אלה גם יחד – היא חלק מהאתוס הלאומי, התרבותי, וגם הדתי! נביאי ישראל לא הטיפו לסובלנות אלא להגינות, ולביעור הרע מקרבנו.