עמוס מוקדי ­ "האתגר ­ פרדיגמה יהודית חדשה", הוצ' מועדים, תל אביב 1997.

חיבור מסוגו של "האתגר", יותר משהוא ראוי להתיחסות מצד תכניו, ראוי להתיחסות מצד המגמה שהוא מעיד עליה, או שמן הראוי שיעיד עליה. הוא ראוי להתיחסות, באשר הוא מייצג צורך כן של ישראלים חילונים לבדוק את זהותם באורח רפלקטיבי, מסודר ומקיף יותר מזה המוצע בעיתונים היומיים ואף בכתבי העת, ואולי אף באופן שיטתי.  צורך זה הוא תולדת ההתבררות של אופיה העני למדי של החילוניות הישראלית, באשר היא תופשת עצמה כסוג של תודעה יהודית. בתור שכזו היא עומדת על בליל ערכים, מנהגים ומושגים, שהזיקה אליהם אינה נהירה אף לאוחזים בה (או ליתר דיוק÷ לאחוזים בה). מצב דברים זה מחייב בראש ובראשונה מיפוי של התודעה היהודית החילונית, ובשנית אף נסיונות 'להכניס סדר בבלגן', ולהציע עמדות מסודרות יותר ופוריות יותר, בנוגע לעמידתו (השפופה משהו) של היהודי החילוני מול הקורפוס המסועף הקרוי 'יהדות', מול האתוסים והמיתוסים שבהם הוא ארוג קיומית, בטובתו או שלא בטובתו.
את "האתגר" ניתן לראות מבחינה זו כמין סנונית לצד סנוניות נוספות, מזקינות משהו, כגון 'עלמא די' של ארי אלון ­ אבל זו סנונית מקרטעת ומנמיכת­עוף. המוטיבציה המפעמת אותו היא אכן צורך להוציא את החילוניות היהודית אל דרך חדשה, ומבחינה זו נכונים דברי חה"כ רן כהן בהקדמה לספר, כי "הספר הזה נשאב אל תוך החלל שכה ציפה לו", אבל הדיון לוקה בחסר כמעט מכל בחינה שהיא. 
נקודת המוצא של מוקדי היא שהאידיאולוגיות מתו והאתוסים של הדתות הגדולות אינם רלוונטיים עוד, ולכן יש לפתח פרדיגמה חדשה, שאינה סוגרת ומתבדלת, אלא מכילה, מנתחת ובונה השקפה פתוחה וסובלנית. למעשה משתמש מוקדי במונח 'פרדיגמה' במובן של מה שכונה אצל פרנץ רוזנצוייג 'השקפת עולם', להבדיל מתורות ומפילוסופיות המציעות אמת מוחלטת. שתי הסיבות היחידות שמוקדי מעניק לאי­הרלוונטיות של הדתות הגדולות הן שאלה אינן תואמות עוד את הערכים שלו ושל שכמותו, ושנטייתן לבדלנות יש בה כדי לפגוע בעתיד העולם והאנושות. עתיד זה דורש השקפה הרמוניסטית העומדת על קבלת השונה, והשקפה זו היא עבור מוקדי תפישת העולם האקולוגית, או ה'ירוקה', הצוברת כיום תאוצה בעולם המערבי. זוהי עמדה שניתן להתווכח עמה או לקבלה, אבל למעשה אין בה כל חדש. החידוש של מוקדי נעוץ בשאיפתו ליצור פרדיגמה יהודית חדשה» כלומר ליצור סינתזה בין ההשקפה האקולוגית לבין היהדות. וכאן מתחילות הצרות.
הצרה הראשונה היא הנסיון להצביע על 'מהות' היהדות. נסיון זה נועד לכשלון, משום שליהדות אין כל מהות. יש לה לכל היותר אתוסים ומיתוסים המאפיינים אותה, תרבות, טקסטים, ארחות ומנהגים, מאפיינים הסטוריים וסוציולוגיים. ואכן מוקדי אינו מצליח להצביע בחיבורו על מהות כלשהי.
הצרה השנייה היא הנסיון לנסות להחזיק במשהו אופייני ליהדות, למרות הויתור המודע, כמעט על כל מה שאופייני לה. כך, למשל, מודה המחבר עצמו שאתוס ההתבדלות, אותו 'עם לבדד ישכון', הוא מאפיין בולט של היהדות לאורך אלפי שנותיה, אבל טוען שלא ניתן עוד להחזיק בו. כך גם לגבי העקרון של 'תורה למשה מסיני', הוה אומר קבלת התורה כקודקס­מצוות מחייב, בעל אוטוריטה מוחלטת, וקבלת הפרשנות ההלכתית כפי שהתקבלה לאורך הדורות, כפיתוחו האוטוריטטיבי של קודקס זה. איני אומר שלא ניתן לדחות הן את עקרון ההתבדלות והן את העקרון של 'תורה למשה מסיני' ­ ככל שהדברים אמורים בהתאמה לערכיו ולמצבו הקיומי של יחיד מסויים או של קבוצה מסויימת, אבל יש להכיר בכך, שדחיה זו מציבה את היחיד או את הקבוצה האמורה במצב
של מתח ושל דיסונאנס ביחס לקורפוס הקרוי 'יהדות'. המחשבה, המושמעת מצידם של חוגים הנוקטים 'כזה ראה וחדש', והמאפיינת גם חיבור זה, כי היהדות היא מין סופרמרקט ממנו ניתן ליטול מה 'שמתאים לנו', ואת מה שלא מתאים להשאיר על המדף, מתעלמת מן האופן בו טוויים אתוסים יסודיים ­ כגון זה של תורה למשה מסיני, כגון זה של ההתבדלות ותחושת הייחוד ­ במכלול כולו, באופן כה הדוק, שספק אם ניתן לפרום אותם מתוכו.
בעייתיות זו מודגמת יפה בכך, שלאחר שדחה את העקרון של 'תורה למשה מסיני', מנסה מוקדי להבין 'בכל זאת' את הרציונאל שבבסיס קיום המצוות. אלא שרציונאל זה אינו אלא העקרון של 'תורה למשה מסיני'. כך הוא חוזר ונקלע לפרכות הנובעות מן הלוליינות של הדיון ומאופיו הבלתי מסודר.
בקורתו של מוקדי על העדר האמת האמפירית בספורי המקרא, כמו כפירתו ברציפותה של שלשלת המסירה (משה קיבל תורה מסיני ונתנה לזקנים וגו') בטענה כי היא פונקציה של עריכה מאוחרת, מעידה,  למען האמת על עוורונו למשמעות המושגים אתוס ומיתוס, ולמשקלם העצום בתודעה הקולקטיבית.
לאחר שדחה את אתוס ההתבדלות, מבקש מוקדי להאחז בניגודו של זה, משמע באוניברסליזם. אבל זוהי בכלל צרה צרורה. כאן הוא נמצא בחברה טובה. רבים טענו כבר לאופיה האוניברסלי של היהדות, בהעלותם על נס בעיקר את הנביאים. כל מי שקורא את הנביאים בעיון, מגלה מיד עד כמה קביעה זו בעייתית. יאמר לזכותו של מוקדי שהוא מצביע רק על מגמה אוניברסאלית אצל הנביאים, ומעיד שמגמה זו הולכת ונחלשת גם אצלם. האוניברסליסט המובהק מבחינתו הוא עמוס. נכון שאצל עמוס מופיע הפסוק "...הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר" (ט,7), המעיד על אי­העדפה של ישראל על עמים אחרים, אבל מה נעשה עם פסוקים כגון זה הבא מעט אחריו ­ "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת... למען ירשו את שארית אדום וכל הגויים... (שם 11-12) ודומיו ­ המשייך את עמוס למגמה הרווחת אצל כלל הנביאים, והמרוממת את ישראל על שאר העמים ואת אמונתו על אמונותיהם» מגמה מובהקת של בדלנות ותחושת עליונות?
ה'פרדיגמה החדשה' ­ שאינה זוכה בחיבור להצגה מסודרת ­ עניינה (עמ' 152) השתלבות "במציאות האנושית והקוסמית" (יש דבר כזה¿). זוהי, אפוא, עמדה אוניברסליסטית. היהדות, ככלל, אינה כזו. נשאלת השאלה, לשם מה יש לנסות ליצור מיזוג בין השתיים. לא מצאתי לכך תשובה מניחה את הדעת בטקסט. ניתן אולי לשער, שהסיבה לכך היא שהמחבר רואה עצמו כיהודי, למרות שהוא דוחה את מרבית מאפייניה של היהדות. מה הופכו, אפוא, ליהודי¿ הוא מנסה להצדיק זאת ע"י פרורי אוניברסליזם שהוא מדמה לדוג מן הבריכה היהודית, וזוהי שגיאה. נכון יותר היה, בעיני, להכיר באופי הדיסונאנסי של יהודיותו של מי שגרעינו הקיומי סותר במידה רבה את גוף האמונות, הדעות והערכים של היהדות ההסטורית.
אלא שזו אינה דרכו של מוקדי. טענותיו הן כי ביהדות (1) הדת הינה חלק בלתי נפרד מן הלאום, (2) הדת היא בדלנית,  לכן (3) יש לצקת בה תוכן חדש, שאינו בדלני. מהלך זה הוא שגוי, שכן, לא הדת לבדה היא בדלנית, אלא התודעה הלאומית­דתית שתחילתה עוד במקרא היא הבדלנית, ובכלל, כל לאומיות היא בדלנית במידה זו או אחרת, מעצם עמידתה על הבדלת לאום מסויים מלאומים אחרים. 
 
כאשר בא מוקדי לפרוש את "מאפייניה העיקריים של היהדות" (עמ' 168) הוא פורש רשימה תמוהה למדי. הבה ונברר לעצמנו מאפיינים אלה אחד לאחד÷
1. תכונת ההתמדה וכח ההשרדות. ­ נראה לי שכשמונים מאפיין זה, יש לשאול מי הם ששרדו לאורך השנים, בתור מה שרדו. השקפה זו, שאיזה קולקטיב אחיד כביכול שרד לאורך אלפי שנים, מה משמעותה בכלל, מבחינת הפרט הנתון בהווה¿ האם אין בהשקפה כזו כדי לבטל את משמעותו של הפרט כאן ועכשיו¿ האם אינה הופכת אותו בורג קטן, לצורך ישומה של תוכנית אלוהית כלשהי?
2. הקוטביות. היהדות התאפיינה תמיד בניגודים קוטביים. על כך ניתן לשאול: והאסלאם והנצרות לא?  3. על אף יכולתה של היהדות לאזן בין הקטבים ­ מהו טיבו של אותו איזון, שאינו נחלת דתות אחרות כביכול¿ ­ אין זה אלא הקונצנזוס על דבר קיום המצוות, כלומר העקרון של 'תורה למשה מסיני' הנעוץ כעצם בגרונו של מוקדי÷ בעצם הימים שבהם העלתה הכנסיה הקתולית את המאניכאים על המוקד, השמיעו מיסטיקנים יהודים דברים שעל סף הכפירה מבלי שיאונה להם כל רע, משום שהוסיפו לדבוק בעקרון של קיום המצוות. כיום כבר אין קונצנזוס כזה, ולכן המחסום האחרון בפני פרודו בפעל של העם היהודי הוא הרצון לשמור על אחדות ישראל. אלא שאחדות ריקה מתוכן, שאינה אלא עלה תאנה על פרוד בפעל, ממילא אינה אחדות ואיני רואה מדוע יש לשאוף לשמרה;
4. הנבדלות מן הסביבה, שלדבריו לא הצליחה למוסס את הקשרים של החברה היהודית עם סביבתה. על נבדלות זו הוא מבקש כאמור לוותר, על מנת לאפשר תפיסה הרמוניסטית­אקולוגית.     

לביסוס קביעותיו עושה מוקדי שימוש במודלים הסטוריוסופיים פרימיטיביים, כגון זה המובע בטענה שכל תנועה רדיקאלית בהסטוריה גוררת את ניגודה והוא מביא כדוגמא לכך את הנאציזם שגרר את הקומוניזם וכיו"ב. טענות אלו מובאות ללא כל הנמקה מסודרת בצידן. יתכן שזו משמעות הקביעה כי "החקירה האקולוגית אינה נוקטת דרך­חקירה פילוסופית" (עמ' 155) .ואכן, החיבור אינו אקדמי ואישי מאד באופיו. בכך אין עדיין כל פסול, אלא שהוא מצטיין בבוסריות מחשבתית, בהעדר עידון ותחכום. לשונו פשוטה, לעתים אף צורמת בנמיכותה או סתם קלוקלת÷ "אז מה כל העניין הזה של דווקא כיבוד האבא והאמא בדברות¿" (עמ' 45). מנגד מופיעים קטעים מתאפיינים במליציות מייגעת÷ "עד לפרק האחרון הרחקתי עוף ­ אל זמנים רחוקים, אל תבל ומלואה ואל גדולי המעש והרוח בכל הדורות. היה לי טוב שם, בחברתם, הרגשתי עצמי מסייר, על כנפי נשרים, חופשי מכבלים..."
(עמ' 135). הטקסט משופע גם פראזות מוגזמות ופאתטיות÷ כך למשל, בפתיחת הפרק העוסק באופיה הבדלני של היהדות, מזהיר המחבר לאמור÷ "יתכן שהפרק הזה יהיה גם הקשה ביותר לקריאה. "הריני להעיד÷ הוא לא היה קשה כלל, רק מייגע משהו.

ככלל מסירת הדברים היא מקוטעת ומבולבלת ומדלגת מעניין לעניין וההתיחסויות החטופות לספרות
ההלכה והאגדה עומדות בסימן שטחיות גמורה. זוהי אפוא הגות חובבנית, אפויה למחצה, המאפיינת חיבורים אחדים הצצים לאחרונה במקומותינו כגון אי אלה חיבורים בענייני קבלה, לאו דווקא בהוצאות קטנות ועלומות כגון זו. עם זאת, יש כאמור לברך ­אם לא על החיבור עצמו ­ על סוג ההתעוררות שהוא מעיד עליה. גמגום זה ­עילג ככל שיהיה ­ עשוי לסמן את תחילתה של התבוננות פנימית, ושל התבוננות כלפי חוץ שתבוא בעקבותיה, ובהתבוננות נעוצה ברכה גדולה.