|
ניצחונה של החילוניות - השגי החילוניות בישראל
מאת אורי בן צבי
|
|
הורד את המאמר כקובץ pdf 
|
|
אחת האמירות השגורות בשיח של הישראלי החילוני המצוי, היא הטענה, כי הדתיים משתלטים על חיינו, כי לכפיה הדתית אין גבולות והיא כובשת לה חלקה אחר חלקה, וכי אם לא יחול שינוי במצב נחיה כאן כולנו, בקרוב, במדינת הלכה חומייניסטית. אמירות אלה מקובלות בקרב מעצבי דעת קהל ובקרב עמך. ניתן להן ביטוי במערכת הפוליטית, במערכת החינוכית וכמובן בשיח הציבורי היומיומי. אירועים שונים המלווים את חיינו תורמים, לכאורה, לחיזוקה של תחושה זו. מוקדי החיכוך בין חילונים לדתיים, שהיו מוגבלים פעם למספר אזורים ברורים, התרחבו ומקיפים מקומות רבים בארץ. כרוניקה קבועה בעיתונות היומית מספרת על זריקת אבנים בכבישים בירושלים, על הפגנות בפתחתקוה ובביתשמש, על התנכלות חסידים למשפחה בטבריה, על התנגדות רבנים להשיא או לקבור עולים מארצות חבר העמים, על התנכלות חרדים לארכיאולוגים במודיעין, על הטלת קנסות על עסקים שנפתחים בשבתות, על התארגנות של חילונים כנגד בניית ישיבה בלב שכונתם ברחובות, ועוד כהנה וכהנה. מקרים אלה ואחרים זוכים בתקשורת להבלטה ולסיקור רחב, היוצר אצל חילונים רבים תחושה כי כל הארץ חזית.
האמנם? האם כה רע מצבה של החילונית הישראלית? האמנם הולכים הדתיים מחיל אל חיל בכיבושי מבצרים ונחלות, שהיו בעבר בחזקה של המחנה החילוני? האם יש תוקף לאמירות ולתחושות שהחילוניות נמצאת במגננה מתמדת וכי דרכם של החרדים צלחה?
כדי לענות על שאלות אלו ראוי לבדוק, באופן פרטני כמה חזיתות, בהן מתנהל עיקר העימות בין חילונים לדתיים בישראל. לצורך כך סימנתי שבע חזיתות, בהן ממוקדים, בעיקר, הקונפליקטים בין שני המחנות1: חינוך, שבת, ירושלים, נישואים, קבורה, ארכיאולוגיה, חזרה בתשובה. הכרת הנתונים בכל אחד מתחומים אלה ותיאור המשתנים שחלו בהם בעשרים השנים האחרונות, עשויה להאיר את עינינו ולתת לנו תמונת אמת על מצבה של החילוניות בימים אלה.
החברה הישראלית: 50% מגדירים עצמם כחילונים
סקרי דעת קהל שנערכו בשלושים השנים האחרונות מראים, כי קרוב למחצית מתושבי ישראל היהודים מגדירים עצמם כחילונים. ארבעים אחוזים מגדירים עצמם כשומרי מסורת או דתיים. ככל שיורד הגיל גדלה הזיקה לאורח חיים חילוני. שני סקרים מאפיינים שפורסמו בשנים האחרונות נותנים תמונה מאלפת על זהותה של החברה הישראלית:
[...]
מקורות: סקר מעריב, ספטמבר 1996. סקר מרכז תמי שטינמץ, אונ' תל אביב, אוקטובר 1997.
חילוניות כאורח חיים, היא סימן היכר מובהק של החברה הישראלית. היא באה לידי ביטוי בשפה, במנהגים, בלבוש, בשיח הציבורי, בספרות ובתרבות כולה. למרות שהחילוניות נתפסת כמובנת מאליה, אין היא מתחברת אצל אנשים רבים למושג "יהדות". לאנשים רבים יהדות וחילוניות הן תרתי דסתרי. לגביהם יהדות היא דת, היא תפילה, היא צום ביום כיפור, היא נישואים ברבנות, היא כיפה או שטריימל על הראש, ומכאן, שהיות יהודי משמע, אמונה בבורא עולם וקבלת עול תורה ומצוות. חילונים רבים מתקשים לגשר על הפער הקיים בין סגנון חייהם, שפתם ומנהגיהם במישור האישי, לבין ביטויים שונים של דתיות, המאפיינים את התרבות הפוליטית והחברתית, והדבר נהיה למקור מתמיד לניכור וסיבה לנתק של חילונים רבים ממה שהם רואים כ"יהדות".
הסופר חיים ברנר אמר בראשית המאה כי "כל דבר שאנחנו עושים מרצוננו החופשי, ללא אינוס זוהי יהדות". אם מקבלים הגדרה זו קצרה הדרך למסקנה, כי מאחר ורוב הישראלים בוחרים לחיות עפ"י אורח חיים חילוני, הרי שחילוניות היא הפן החדש של היהדות וכי היהדות בימינו מוצאת את ביטוייה העיקרי בנוסח החיים החילוני.
חינוך: שניים מתוך שלושה מעדיפים חינוך חילוני
החינוך הוא מדד חשוב כדי לאפיין את פני החברה הישראלית ולסמן מגמות בתחום העימות בין חילוניים לדתיים בחברה הישראלית.
יש מספר צמתים בהן מגדיר אדם את זהותו. אחת מהן מצויה בתחום החינוך. מדינת ישראל מציעה לכל הורה מספר אופציות חינוכיות. החינוך הממלכתיכללי מזוהה באופן טבעי עם גישה מודרנית, ליברלית, חילונית. החינוך הממלכתידתי מזוהה באופן ישיר עם מוסדות המפד"ל. לרשתות החינוך העצמאי זיקה ישירה למפלגות החרדיות אגודת ישראל, דגל התורה וש"ס. כל הורה ניצב בזמן כלשהו בפני דילמה, לאיזה זרם חינוכי לרשום את בנו או בתו. החלטתו מהווה מעין הצהרה על תפיסת עולמו ומערכת ערכיו. יש בה כדי להגדיר את זהותו וכמובן, את האופן בו ירצה לחנך את ילדיו.
הנתונים המפורטים בטבלב בתחתית העמוד, מצביעים, אפוא, יותר מכל מדד אחר, על זהותה הערכית של החברה הישראלית. הנתונים מלמדים כי בשלושים השנים האחרונות חל שינוי קטן בשיעור הלומדים בבתי ספר יסודיים של החינוך הממלכתי (עליה מ-65.6 ב-1970 ל-65.9 ב-1998). מאידך גיסא, ישנו כרסום מתמיד בהיקפו של החינוך הממלכתידתי והתחזקות החינוך העצמאי על חשבונו.
למעט עליה חדה בחינוך הממלכתיכללי בשנות העליה מארצות חבר העמים, ניתן להצביע על מגמה של יציבות, המאפיינת את החינוך בישראל מאז מלחמת ששת הימים. חשוב לדעת נתון זה על רקע איןספור ספקולציות הרוחשות בציבור והמאדירות ללא שום ביסוס את תופעות החזרה בתשובה והילודה החרדית, והשפעתן של תופעות אלה על מערכת החינוך. הנתונים מראים כי שניים מתוך שלושה אזרחים בישראל מעדיפים, היום כבעבר, את החינוך הממלכתי החילוני על פני כל נוסחה של חינוך דתי.
שבת: עונג שבת חילוני
בשנים האחרונות משמשת השבת, יותר מכל תחום אחר, מוקד קבוע לחיכוך בין החילונים לדתיים בישראל. זאת משום שמדובר בלב ליבה של הוויית החיים הישראלית. מי שקובע כיצד תראה השבת קובע כיצד יראו פני החברה. במובנים רבים השבת היא סמל. היא אחת התרומות הסגוליות הכבירות שהעניקה היהדות לתרבות האנושית. היהודי הדתי רואה בשמירתה צווי עליון ("שמור את יום השבת לקדשו"), סממן מובהק לייחוד היהודי, שדורות של מאמינים נתנו את נפשם כדי לקדשו. חילונים רבים יסכימו עם העיקרון אך יחלקו על דרך ביצועו. האיסורים שגוזר על עצמו המאמין הדתי משום החוק ההלכתי ומבקש גם להחילם על כל הסובבים אותו אינם מתקבלים על דעתו של היהודי החופשי. בשבילו השבת היא קודם כל יום של חופש. חופש מעבודה, חופש לנהוג כרצונו, פנאי שהוא אדון לנצלו כראות עיניו. המציאות מלמדת כי היהודי החילוני מוכן להתגמש ולהתפשר עם היהודי הדתי בתחומים רבים, אולם כאשר מנסים להכתיב לו כיצד ינהג או מה יעשה, או לא יעשה, בזמנו החופשי, הוא חושף את ציפורניו ויוצא למאבק.
דוגמא אופיינית לסחף שחל בסטטוסקוו לטובת החילונים, היא פרשת הקרנת הסרטים בסופי שבוע. בשנת 1991 ציוותה עירית נתניה על סגירת בית קולנוע בעיר בשבתות ובחגים. הבעלים עתרו לבג"צ בטענה שהצו אינו חוקי, משום שחוק עזר עירוני אוסר פתיחת "בתי עינוג" בימי מנוחה, אולם מתיר פתיחתם "לצרכי חינוך ותרבות". בית המשפט העליון קבע, בהחלטה תקדימית חשובה (בג"צ 91/5073), כי הקרנת סרטים היא "פעולת תרבות", ופתח את השער להקרנת סרטים ולפתיחת בתי קולנוע בכל הארץ.
ראוי לציין, כי כל הניסיונות מצד חוגים דתיים לכפות חוקים ונוסחי שבת על פי השקפתם, לא היו עולים יפה אלמלא החליט הרוב החילוני, מסיבותיו שלו, לאמצם בחוקים ובתקנות. לאורך שנים רבות "הסתדר" רוב זה עם המגבלות הקיימות וחי עמן בשלום, אולם בשנים האחרונות חלו תהפוכות רבות במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית, שהביאו, בין השאר, לשינוי הסטטוס קוו גם במעמדה של השבת בארץ. העליה ברמת החיים הביאה לשינויים מפליגים באורח החיים. שבוע העבודה התקצר. כמעט לכל משפחה יש היום כלי רכב. נוצרה תרבות ענפה ותוססת של נופש ושל ניצול פנאי, ואפשרויות הבילוי הם בלתי מוגבלות. השינוי בא לידי ביטוי כמעט בכל הגזרות. עשרות בתי קולנוע פועלים באורח חופשי ברחבי המדינה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גדל בעשר השנים האחרונות מספר בתי העסק הפתוחים בשבתות פי שמונה. די לראות את מגרשי החניה במרכזים בפאתי העיר ביל"ו, שפיים, גן שמואל ואחרים, כדי להבין שלפקחי משרד העבודה אין שום סיכוי לעצור את עונג השבת בנוסחו החילוני.
ירושלים: עימות נצחי
ירושלים היתה, ומן הסתם תהיה תמיד, זירה מתמדת לעימות בין ציבור דתיחרדי לציבור החילוני. הראשון מבקש להקנות לה צביון דתי, כיאות לעיר המקודשת ליהדות מזה 3,000 שנים, בה עמד בית המקדש, בה חיו ופעלו מלכים ונביאים וכהנים, עיר ששימשה משאת נפש ומוקד של ערגה וכיסופים ליהודי המאמין. היהודי החופשי, לעומת זאת, רואה בה עיר בירה המשמשת כמרכז שלטוני, ומבקש להקנות לה אופי פתוח ומודרני, כיאה לערים דומות בעולם.
כל מי שחי בירושלים לפני 30 שנה זוכר אותה כ"עיר מתה". אחרי מלחמת ששת הימים הפכה העיר העתיקה מוקד אטרקטיבי לכל מי שחיפש מפלט מ"קדושת השבת". אולם עברו 20 שנים נוספות עד שמאבק עיקש של ציבור חילוני אכפתי, שהצטלב בהפיכתה של העיר למוקד תיירות בינלאומי, הביא לפתיחתם של בתי קולנוע, בתי עינוגים, מסעדות ופאבים, בחלקים שונים של העיר.
בעשרים השנים האחרונות התחוללו בעיר מאבקים רבים ששינו את פניה ללא הכר.
הזירה הראשונה לעימות החילוניחרדי, היתה בכביש רמות. המאבק הסתיים בניצחון החילונים והכביש נותר פתוח. ההצלחה סימנה את הכיוון. אין להיכנע לאלימות החרדית ויש לעורר את הציבור החופשי לפעולה.
נקודת ציון חשובה אחרת ארעה בשנת 1987, כאשר החליטה העירייה לסגור בתי קולנוע בשבת, על פי דרישת החרדים, והעמידה את בעליהם לדין פלילי. השופטת אילה פרוקצ'יה דחתה את תביעת העירייה, בטיעון שבתי קולנוע הם בהגדרתם "פעולת תרבות", ומשום כך אין מניעה להפעילם בשבתות ובמועדים. לפסיקה זו היתה משמעות חשובה וארוכת טווח, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ.
מעמדה המיוחד, ההרכב ההטרוגני של האוכלוסיה, והחשיבות העליונה שמייחס כל צד לשליטה בעיר, הופכים את הסיכוי להתחשבות והבנה לאפסי.
ארנן יקותיאלי, הנמנה עם הבולטים מבין הלוחמים בהשפעה החרדית בירושלים, מסכם את המצב ואומר, כי הניסיון מלמד שבכל מקום בו גילו החילונים נחישות נבלמה הכפיה הדתית.
ירושלים: כרוניקה של מאבק חילוני חרדי
שנות ה-70: העירייה סוגרת למעלה ממאה רחובות בהם קיים רוב דתי. המיעוט החילוני נבעט החוצה.
שנות ה-80: העימות של כביש רמות נמשך 3 שנים ונגמר בנצחון חילוני. עימותים ברחוב ים סוף, מסעדת "מי ומי" ועוד. הקמת "מטה חופש", פתיחת עשרות בתי עסק. מאבקים על פתיחת בתי קולנוע. פסיקה תקדימית מתירה הקרנת סרטים בשבתות.
שנות ה-90: מאבק על סגירת ציר תנועה ראשי ברחוב בר אילן. הפגנות המוניות של חרדים. התארגנות מחודשת של "מטה חופש". התגייסות חילונים מכל הארץ. הקמת ועדה ציבורית. דיונים בכנסת וביה"מ העליון. החלטה על סגירת הכביש בשעות התפילה. המיעוט החרדי שולט דהפקטו בעיריה, בריחת חילונים מהעיר.
נישואים: רק לא ברבנות
בעשורים האחרונים חל שינוי דרמטי במספר הזוגות הבוחרים להינשא שלא דרך המסלול הרבני. מספר הולך וגדל של ישראלים פונים לחיפוש אלטרנטיבות לנישואים, בנוסח קפריסין, פארגואי, נישואים באמצעות רב רפורמי, רב קונסרבטיבי, נישואים בקונסוליות זרות, עריכת חוזי נישואים בפני עורך דין או עורך נישואים חילוני. אחרים מוותרים לחלוטין על עריכת התקשרות פורמלית, וחיים יחדיו כזוג ללא כל הסכם.
יש קושי גדול לקבל נתונים מדוייקים בתחום זה. משרד הפנים מסרב מזה שנים לספק מידע על רישומי נישואים אלטרנטיביים. הרבנות אף היא איננה ששה לשתף פעולה, וסיבותיה עמה.
תמר לשם, מנהלת המרכז לרישום נישואים אלטרנטיביים אומרת, כי ישנה עליה משמעותית במספר הזוגות הנישאים שלא במסגרת הרבנות. יש לכך שתי סיבות עיקריות: בעיות רבות בנושאי האישות, בעיקר של העולים מארצות חבר העמים, ומניעים עקרוניים של זוגות, שאינם רוצים להתנסות בהליך ובטקס הרבני.
עפ"י הערכות שונות מגיע מספר הזוגות הנישאים בנוסח אלטרנטיבי ליותר מרבע ממספר הנישואים בישראל (גורמים העוסקים בנושא מקרוב טוענים שהמספר קרוב יותר לשליש¡). לפי כל קנה מידה זהו נתון מדהים. משמעותו: אחד מתוך ארבעה (או שלושה) אנשים, בוחרים, ביודעין, להפנות גבם לחוק המדינה ולקיים הליך נישואים המנוגד לרצון המחוקק.
להלן טבלה המפרטת את מספר הנישואים הנערכים בשנה ביחס למספר התושבים החיים בישראל:
|
שנה
|
סך נישואים
|
סך אוכלוסיה יהודית
|
|
1950
|
16,039
|
1,203,0
|
|
1960
|
14,467
|
1,911,3
|
|
1970
|
23,983
|
2,582,0
|
|
1980
|
24,946
|
3,282,7
|
|
1990
|
24,059
|
3,946,7
|
|
1997
|
28,159
|
4,616,1
|
עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היה מספר רישומי הנישואים בשנת -1994 26,149. נציגי הרבנות מסרו לועדת הפנים של הכנסת כי בשנה זו נרשמו לנישואים במשרדי הרבנות בארץ רק 21,000 זוגות. הפער בין המספרים מוכיח כי למעלה מ-5,000 זוגות בחרו בשנה זו באופציה של נישואים אלטרנטיביים, ומאז גדל המספר¡
קבורה: בדרך למנוחה נכונה
בחודש מרס 95 קיבלה ועדת שרים, שכללה את שרי המשפטים, הקליטה והשיכון דאז, החלטה היסטורית: לאשר עקרונית את הקמתם של בתי קברות אזרחיים בישראל. המאבק במונופול הרבני בנושא הקבורה החל באמצע שנות השמונים, כשעו"ד אברהם גל מירושלים, הקים את עמותת "מנוחה נכונה", במטרה לאפשר לכל אדם בישראל להיקבר בטקס ובצורה התואמים את השקפת עולמו, אמונתו ורצונו.
במהלך השנים הוביל עו"ד גל שורה של מאבקים, משפטיים וציבוריים, שנועדו להפקיע את המונופול של חברות קדישא על הקבורה בישראל. במאי 1992 פסק בג"צ כי "אין מחלוקת על זכותה של "מנוחה נכונה" לקבל רשיון קבורה לקיום שירותי קבורה ולקבל שטח למטרה זו". משרד הדתות ומנהלי חברות קדישא עשו ועושים מאז כל שביכולתם, כדי למנוע, לחבל ולטרפד כל אפשרות של שינוי בתחום זה. מדובר כאן לא רק בהרבה מאד כסף2, כי אם גם בעקרון. הקבורה, כמו גם המונופול על עריכת ברית מילה, רישום נישואים וסמכות לאשר גירושים היא אחת מאבני החושן עליהן בנויה העוצמה הדתית. מי ששולט בצמתים אלה שולט בחיי אדם, ובמובנים רבים אף מעצב את דמותה ומאפייניה של הזהות היהודית. מאז הפסיקה של בג"צ, עושים הרבנים ועושי דברם תעלולים ומניפולציות, כולל הפרת צווים של בית המשפט ואי כיבוד החלטות ממשלה, בכדי למנוע מכל גורם חילוני¯אזרחי דריסת רגל במה שנתפס בעיניהם כחלקת אלוהים הפרטית שלהם.
בקרוב עומד להתפרסם סקר חדש, שערכה עמותת "מנוחה נכונה", המעיד כי 70% מתושבי טבעון מעדיפים קבורה חלופית. סקר דומה שנערך לפני 4 שנים העלה, כי קרוב למחצית האוכלוסיה באזור חיפה היתה בוחרת בקבורה אלטרנטיבית לו רק היתה אפשרית. נכון להיום קיימות בארץ 13 עמותות של "מנוחה נכונה" (רשומות ובהקמה). בבאר שבע פועל, מזה קרוב לשנה, בית קברות אזרחי ראשון. מרים קונדה, מנכ"ל העמותה, אומרת כי מדי חודש מתקבלות במשרדה עשרות פניות של אזרחים המבקשים פתרון לקבורה ולטכס הנלווה אליה בנוסח אזרחי.
המאבק הציבורי שמנהלים גופים חילוניים בתחום זה טרם הניב את התוצאות המקוות.
ארכיאולוגיה: בחזרה לעבר
המחקר הארכיאולוגי מצוי מזה שנים בעימות חזיתי מתמיד עם חוגים קיצוניים של העדה החרדית. יחסית לגזרות אחרות, חלה כאן נסיגה של ממש. ב-1991 פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחייה, לפיה בכל מקום שישנה חפירה ונמצאת עצם, יש להעבירה לאנשי משרד הדתות ואסור לקברה.
לפני 5 שנים נמצאו גלוסקמאות (ארונות קבורה עתיקים), בעת בניית כביש בגבעה הצרפתית בירושלים. על פי דרישת החרדים נמסרו הארונות לקבורה. הם טענו שמכיוון שהעצמות מתפוררות, יש לקבור את הגלוסקמה כולה, וכך נקברו באישון לילה, תחת שכבת בטון עבה, ממצאים עתיקים יקרי ערך. בחפירה בשכונת ממילא בירושלים נמצא קבר נוצרי ענקי, שהיה מלא בצלבים וסמלים נוצריים. הרב שמידל, העומד בראש המאבק החרדי, גידר את הקבר ודרש להביא את תכולתו לקבורה יהודית. ידועים גם מקרים בהם קודשו עצמות של חיות ובהמות.
למרות שבעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון נקבעה הלכה, כי אתר עבודות איננו מקום קדוש, וכי רשות העתיקות רשאית לבצע בו חפירות לצורך מחקר, מצויה הרשות במיגננה מתמדת, והנזקים למחקר המדעי משמעותיים ביותר. חפירות מתבצעות היום במקומות שונים בארץ תחת הטרדה בלתי פוסקת של החרדים, והעצמות שנמצאות, נמסרות על פי פסיקת בג"צ, לקבורה.
בשנה שעברה העלו המפלגות החרדיות יוזמת חקיקה בכנסת, שתבעה להפסיק לאלתר כל חפירה בה מתגלות עצמות, ולהתיר המשך חפירה רק על סמך אישור של ועדת שרים. זמירה שגב, מזכ"ל חמד"ת (חופש מדע, דת ותרבות) אומרת, כי היוזמה טורפדה הודות לפעילות נמרצת של אנשי חמד"ת, שהזעיקו את הלובי החילוני בכנסת. אמיר דרורי, העומד בראש רשות העתיקות קובע, כי קבלת החוק היתה מביאה לחורבן גמור של כל המחקר המדעי.
העימות המתמיד עם אנשי "אתרא קדישא" גורם לכך שאין היום, למעשה, חפירות יזומות, והדבר היחיד המתבצע בשטח הן חפירות הצלה.
חזרה בתשובה: אחד חוזר שלושה יוצאים
בתודעה הציבורית השתרשה אמונה חזקה האומרת, שיש בשנים האחרונות גל אדיר של שיבה לדת. לכאורה, לא קשה ללקט ראיות לכך. העליה הדרמטית בכוחה של ש"ס בבחירות האחרונות, כנסים רבי תהודה של מחזירים בתשובה, השפעתם של רבימג ודורשי קבלה על ציבורים גדולים, ולא רק של שומרי מצוות, תקשורת "שינקינאית" הששה לתת ביטוי לתוהים ותועים, המחפשים אחר שורשים בעולמות מיסטיים וקבליים, כל אלה מעידים, לכאורה, על נהיה המונית של שיבה לדת.
למעשה אין נתונים בדוקים על ממדי תופעת החזרה בתשובה. לגורמים הממסדיים, המטפחים את התופעה, יש עניין מתמיד להאדירה ולהעצימה. המחזירים בתשובה פועלים בעיקר בערי שדה ובפריפריה, מנצלים את המצוקה וקשיי הקיום כדי למשוך אנשים אל "עולם האמת", תוך שימוש ברטוריקה ארסית כלפי העולם החופשי, וליבוי שנאה כלפי המימסד החילוני.
ד"ר נרי הורוביץ, הבודק את החברה החרדית מזה שנים, מעריך את מספר החוזרים בתשובה ב-25 השנים האחרונות, ב-335,000. מספר זה, מקבל חיזוק גם ממקורות נוספים, (בין היתר על סמך תחשיבים שנעשו בעמותת על"ה הפועלת מראשית שנות השמונים לסייע למשפחות שנפגעו מהחזרה בתשובה), בנוי על דיווחים של הישיבות למשרד הדתות ועל חישובים לגבי נפח כוח האדם בישיבות אלה.
הקושי במדידה כמותית של התופעה מסייע לחוגים דתיים להציג מצגי שווא בפני החברה הישראלית. יש להם עניין מובהק להוכיח כי מדובר בתהליך חד סטרי אל הדת אך לא ממנה. אולם, אילו היה בסיס לטענות בדבר נהירת המונים לדת, מאז ראשית שנות השמונים, היינו צריכים לראות כבר מזמן שינויים דמוגרפיים כבירים, שהיו באים לידי ביטוי, בין היתר, בעליה דרמטית במספרו של הציבור הדתיחרדי, עליה במשקלו של החינוך החרדיעצמאי והתעצמות בכוחו הפוליטי.
מהצד האחר קיימת כל העת תופעה הפוכה של יציאה לשאלה. בניגוד לחזרה בתשובה, הזוכה לגיבוי מימסדי רחב, והנתמכת בכספי ציבור, מדובר בתופעה אישית ואנונימית. היוצא לשאלה עובר תהליך אישי, בדרך כלל מתוך קונפליקט קשה עם משפחתו וסביבתו, ואיננו נעזר ע"י גורמים חיצוניים. ליוצאים לשאלה אין יח"צנים, אין תקציבים, אין ממסד שמוכן לעטוף, לחבק ולבלוע. בסוף הדרך לא ממתין שום אור שמח, אלא הרבה קשיים וייסורים בתהליך ארוך של קליטה בעולם חדש, מנוכר ובלתי מוכר. ואף על פי כן ישנם רבים כמותם.
במחקר שנערך בראשית שנות התשעים ע"י פרופ' מוטי בר לב, מאוניברסיטת בראילן נמצא, שישנו זרם קבוע של צעירים, בוגרי ישיבות, שעוזב את הדת. למרות הקושי הגדול בכימות של המספרים הוא לא נרתע לקבוע, שאחד מתוך ארבעה חובשי כיפות סרוגות, מסיר את הכיפה מעל ראשו. לאחרונה חל גידול משמעותי במספר הצעירים החרדים, הפונים לעמותת "ה.ל.ל.", המסייעת לצעירים המבקשים לעזוב את הדת ולהיקלט בעולם החילוני. ראשי האגודה מדווחים על הכפלה במספר הפניות, ועל נכונותם של צעירים "מהססים" רבים, לבצע את השינוי, שנחשב עד לא מכבר לכמעט בלתי אפשרי.
ד"ר הורוביץ טוען, כי תופעת היציאה בשאלה גדולה בהרבה מן החזרה בתשובה. להערכתו עזבו את הדת במהלך עשרים השנים האחרונות 100,000 אנשים. רובם הגדול חובשי כיפות סרוגות, מיעוטם מן הגרעין החרדי הקשה.
האם יש בסיס לחרדת החילונים כי ישראל הולכת ומתחרדת? מסתבר שלא. גלי החזרה בתשובה, אחוזי הילודה במשפחות החרדיות שהם פי שלוש ויותר לעומת אחוזי הילודה המקובלים בציבור החילוני, הכספים הרבים הניתנים לעולם הישיבות, כל אלה לא הביאו לשינוי ממשי של הרכב החברה הישראלית. כוחם היחסי של המפלגות הדתיות לא השתנה מהותית למן שנות החמישים. חלקם היחסי במערכת החינוך לא גדל אף הוא. ההסבר היחיד האפשרי לעובדה שחברה זו אינה עולה ופורצת ומתעצמת, הוא בכך שישנם רבים שעוזבים אותה. הנתונים מראים, שבשלושה העשורים האחרונים, על כל אדם שנהיה דתי יש שלושה שעזבו את הדת ונהיו חילוניים.
סיכום: החילוניות כבר ניצחה
נחזור לשאלות שהצגנו בפתיחת המאמר. האמנם הורע מצבה של החילוניות בישראל? האם יש שינוי לרעה במאזן הכוחות בין חילוניות לדתיות? האם ישנה עליה בכוחם של הדתיים בישראל? התשובות לכל השאלות הללו הן לאו, באלף רבתי.
שני שליש מאזרחי ישראל מעדיפים חינוך ממלכתי. קרוב לשליש מהזוגות הנישאים אינם מוכנים לדרוך על מדרגות הרבנות. השבת פרצה כבר מזמן את המוסרות שהטילו עליה חוקי הסטטוס קוו, ותהליך היציאה לשאלה רחב ומקיף בהרבה ממה שידוע בציבור.
יש זירות בהן נסוגה העוצמה החילונית מפני תקנות והסכמים שבאו לרצות את החרדים. המאבק הציבורי לגיוס בחורי ישיבות טרם הושלם, אולם נדמה שרק למעטים יש היום ספק כי תמצא דרך להשית עליהם נוסחה זו או אחרת של שירות צבאי או לאומי. המודל של ש"ס, שקנה לו אחיזה בקרב שכבות רחבות והביא למפלגה זו הצלחות מדהימות בקלפי, נראה היום רעוע מתמיד. השאלה איננה האם יצליחו ראשי התנועה לגשר על הניגודים ולאחות את הקרעים שביניהם, אלא האם תסכים המדינה להעניק לסקטור מסויים, שהוא בבסיסו אנטי ציוני ואנטי דמוקרטי, תנאים מועדפים על פני כל השאר, והאם יסכימו רבבות הורים להעניק לילדיהם חינוך חסר ומוגבל, שאינו נותן להם כלים להתמודד עם החיים במציאות הישראלית המודרנית.
מבט מקיף על זירת העימות החברתיתרבותי, מלמד אם כן, כי אין מי שיעצור את החיוניות ואת האנרגיות המתפרצות של העולם היהודיחילוני. המטוטלת הנעה זה שנות דור בין קטבי העימות החילונידתי נוטה עתה באופן ברור לצד החילוני. הפרהסיה הציבורית נהייתה כבר מזמן חילונית במובהק, ולא לחינם מרבה ח"כ אברהם רביץ מדגל התורה, להתלונן בשנים האחרונות, כי הסטטוס קוו מופר לרעת החרדים. יש בהחלט בסיס מוצק לטענה זו.
מהלך חד כיווני
סקירה המבקשת לצייר תמונת מצב של החילוניות בישראל, תחטא אם תסתפק בתיאור המציאות העכשווית. לא יהיה זה נבון להיתלות בנקודת זמן זו או אחרת, כדי לקבוע מי הוא המרוויח בין הצדדים. למדנו בעבר כי חישוב פוליטי זמני יכול להטות את הכף לצד זה או אחר. לקוניונקטורה הפוליטית ישנה השפעה, אולם זוהי השפעה קצרת טווח, שאיננה יכולה לעמוד מול המהלך ההיסטורי הגדול. וכאן אולי טמון המפתח להבנת השינוי העצום שחל בעם היהודי.
התבוננות בביוגרפיה הלאומית שלנו מראה כי זהו מהלך חד כיווני. החיים היהודים נעים מן ההוויה הדתית, שאפיינה אותם בעבר, להוויה חופשיתחילונית המאפיינת אותם בהווה. שום גזירה או תקנה, שהסקטור הדתי מצליח להעביר או לכפות, אין בה כדי להתמודד עם עובדה זו. החברה היהודית מצויה בתהליך חד וברור של חילון. שלושה מתוך ארבעה יהודים שחיו כאן בארץ לפני שלושה דורות היו אנשים דתיים או שומרי מסורת. שלושה מתוך ארבעה יהודים החיים היום בישראל, הם על פי הגדרתם, חילונים או מסורתיים.
תוצאות הסקר בדבר אפיוני הזהות היהודית, המובאים בראשית המאמר, מצביעים על כך שלמעלה מ-50% מהציבור מגדיר עצמו כחילוני. עוד 30% מגדירים עצמם כמסורתיים. אם נלך שניים שלושה דורות לאחור נגלה, כי הסב והסבתא של אותו ציבור עצום היו אנשים שומרי מצוות. אין ביטוי מוחץ מזה כדי לאשש את הקביעה כי במאבק ההיסטורי על אופייה של היהדות ניצח המודל הציוני חילוני.
רשימת אירועים שעיצבו את המאבק החילוני דתי מראשית המדינה
-1947 מסמך הקובע את גבולות ה"סטטוס קוו" בין חילונים לדתיים לדורות נשלח ע"י דוד בןגוריון, הרב י.ל.פישמן ויצחק גרינבוים, בשם הנהלת הסוכנות לאגודת ישראל, ובו פירוט ההסכמות וההבטחות שינתנו לציבור הדתי מטעם המדינה, לכשתקום. המסמך כולל הבטחות והתחייבויות בנושאי שבת (יום מנוחה חוקי), כשרות (בכל מטבח ממלכתי תשמר הכשרות), אישות (מסירת הסמכות בכל דיני אישות לרבנות) וחינוך (אוטונומיה מלאה של החינוך הדתי).
-1948 פקודת מאכל כשר לחיילים. נקבעה ע"י מועצת המדינה הזמנית והנציחה את סמכות הרבנות כגורם על, המכתיב לציבור בענייני מזון.
-1953 חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). הבלעדיות של הרבנות ובתי הדין הרבניים בכל הקשור לדיני אישות קיבלה גושפנקא של המחוקק החילוני.
חוק חינוך ממלכתי. בשם הממלכתיות פורק זרם העובדים. בשם אותה "ממלכתיות" הוענקה הכרה לזרם החינוך העצמאי של החינוך החרדי וניתנה אוטונומיה לחינוך הממלכתידתי.
-1958 ישראל בריהודה מתמנה לשר הפנים. נקבע העיקרון ההומניסטי כי לצורך חוק השבות, יהודי הוא "אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי ואינו בן לדת אחרת".
-1962 לאחר מאבק משפטי ממושך קובע בג"צ כי על המדינה להכיר בהליך נישואין אזרחיים בחו"ל (נישואי קפריסין), ופותח צוהר קטן לכל המבקשים לעקוף את המסלול הרבני.
-1968 מהפכה בהרגלי הבילוי בישראל. בתל אביב נפתחים עשרות מוקדי בידור ותרבות בסופי שבוע. בפסיקה סנסציונית מאשר בג"צ שידורי טלויזיה בשבת.
-1970 בג"צ מכיר בילדים שנולדו לאם נוצריה, כיהודים (בג"צ דניאל שליט). החרדים פותחים במאבק לקביעת "מיהו יהודי". הכנסת הנשלטת ע"י רוב חילוני נכנעת. חוק השבות מתוקן ונקבע שיהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר ואינו בן לדת אחרת". נדחתה תביעת הדתיים להוסיף את התיקון "גיור על פי ההלכה".
-1977 מהפך 77 עם נצחון הימין בבחירות לכנסת עולה כוחם והשפעתם של הכוחות הדתיים והחרדיים. משרד החינוך נמסר למפד"ל, ועדת הכספים נופלת לידיה של אגודת ישראל. תקציבי ענק מוזרמים לעמותות חרדיות ולישיבות. ניתנת לגיטימיות חוקית לשחרור המוני של בחורי ישיבות משרות צבאי.
-1977 מתקבל בכנסת חוק הפלות בנוסח ליברלי.
-1979 הכנסת מבטלת את הסעיף הסוציאלי בחוק ההפלות, עפ"י דרישת אגודת ישראל.
-1986 בג"צ מחייב לשלב נשים במועצות דתיות.
-1988 פרס ושמיר נכנעים לדרישת החרדים לקבוע כי גיור יעשה רק עפ"י ההלכה.
התעוררות גדולה של הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב ושל הציבור החילוני בארץ מונעת את החקיקה.
-1990 שינוי דרמטי בהרגלי הצריכה בישראל. הכפיה הדתית הימנעות מפתיחת בתי עסק בערים מביאה לפתיחת גל של בתי עסק וקניונים מחוץ לערים.
-1991 עוד ניצחון חילוני. בית המשפט נותן אישור לפתיחת בתי קולנוע בשבתות ומועדים.
-1992 הכנסת מקבלת שני חוקי יסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו
-1993 פרשת מיטראל. רבין נכנע לחוגים החרדיים בעניין ייבוא בשר לאכשר, מתקבל חוק עוקף בג"צ בכנסת.
-1994 לאחר שנים של מאבק והקמת עשרות עמותות של "מנוחה נכונה", מאשרת הממשלה פתיחת בתי קברות חילוניים.
-1997 מאבקים קשים בין חילוניים לדתיים על השפעה באזורי מחייה, בטבריה, ביבניאל, ברחובות, בפרדסחנה.
-1998 עימות של הציבור החרדי עם מערכת המשפט בישראל.
-1999 תיקון חוק עזר עירוני בתל אביב והתרת פתיחת בתי עינוגים בשבת. |
|
הערות:
1 למעשה לא ניתן לדבר על "שני מחנות". הן בצד האורתודוכסי והן בצד החילוני ישנם גוונים שונים, ניגודים, הבדלי גישות ואי הסכמות רבות על עצם ראית המצב והדרכים הראויות להתמודדות.
2 בנושא זה הוגשו תביעות נגד ראשי עמותות שונות של חברות קדישא והורשעו עבריינים, אולם סיפורי השחיתות צצים ועולים מזה שנים וממשיכים להעסיק את העיתונות ובתי המשפט.
3 מספר זה אינו כולל את "החזרה בתשובה" בנוסח הש"סי, שהיא תופעה שונה שיש בה מרכיבים מובהקים של מחאה חברתית ושיבה למסורת, אך היא שונה במובנים רבים מן השיבה לדת בנוסח החרדי. |
|
|
|
|
.jpg){kind=small}
