הגורם העיקרי להיעדרה של דראמה תיאטרונית (להבדיל מדראמה ספרותית) עברית מקורית ראויה עד לאמצע המאה, מצוי בשפה. שום תיאטרון אינו יכול להתקיים ללא דיאלוג שעשוי להשמע אמין מעל קרשי הבמה. יותר מזה, שפה חיה, אמינה ואותנטית היא כלי עבודתו העיקרית של המחזאי, בלעדיה אין מחזה חי, נושם, אמין. עברית חיה, מדוברת, 'ילידית', לא היתה קיימת לפני שנות הארבעים, עת קם לראשונה דור של כותבי עברית כשפת אם, לקוראי עברית ושומעיה כשפת אם. אנו טוענים אפוא שדראמה תיאטרונית אותנטית לא היתה אפשרית לפני כן. סופרי "דור בארץ" היו אכן הראשונים שכתבו דראמה תיאטרונית ראויה, החל ב"הוא הלך בשדות" למשה שמיר, ועד ל"הם יגיעו מחר" ו"קרא לי סיומקה" של נתן שחם. דראמה זו היתה אכן דראמה תיאטרונית, גדולה מכל קודמיה, אלא שסופרי תש"ח ובני דורם לא הצליחו, או לא היו יכולים לעשות במחזותיהם שימוש בלשון המדוברת, שפת הרחוב והעיתון, אולי מחמת דלותה באותם ימים, אולי בעקבות מסורת ספרותית, והעדיפו לשון מצטעצעת ומתייפייפת, בנוסח שלונסקי ובני דורו. ועוד, בהיעדר מסורת של דראמה תיאטרונית, מקיימת הדראמה של דור זה זיקה מובהקת לסיפורת שלו, כשהיסוד האפי מקפח במידה רבה את היסוד הדרמאטי. מחזאי שנות הארבעים לא היו אנשי תיאטרון, כפי שהיו גדולי הדראמה בספרות העולם. מחזותיהם אמנם הוצגו בהצלחה רבה בשנות הארבעים והחמישים, אבל כיום אי אפשר להעלות אותם על הבמה בלא עיבוד מרחיק לכת.
דראמה עברית אמיתית הופיעה רק עם הופעתם של מחברי מחזות שהיו גם אנשי תיאטרון מובהקים, נסים אלוני וחנוך לוין. בהיותם אנשי במה, שכתבו תוך האזנה מתמדת לרחשים העולים מהשחקנים ומהקהל, הבינו את הצורך בשפת תיאטרון חיה ונושמת, שתתן תחושה של אותנטיות ואמינות.
מחזהו הראשון של ניסים אלוני היה על נושא תנכי, "אכזר מכל המלך". אלוני לא נפל בפח המזומן לסופרים הכותבים על רקע מקראי, ולא ניסה לחקות את שפת המקרא. במקום זה יצר שפה המבוססת על סיגנוַן של לשון הדיבור העכשווית, עם תיבולים מעטים מלשון המקרא. יש בלשון זו טעם ארכאי כלשהי, עם זאת היא שומרת על אמינות גבוהה:
אני רוצה לצאת אל השבילים בארץ­ישראל, לראות במו­עיני את בני עמי ולא לשמוע רק את הד קולם מפיך. לך, יונתן, הוצא את אנשיך אל העם. החזק בהם בשתי ידיים אמיצות לבל יפרוץ אחד מהם בטרם יינתן האות מחר. למד אותם לשתוק. קול הדממה בעם החריד מלכים רבים
השפה קולחת, עכשווית, אין בה זרות, ועם זאת, היא מעלה בזכרון נוסח מקראי, ארכאי כלשהו, וזאת בלא שהוא נזקק לסימני היכר אופייניים ללשון המקרא, במיוחד לו"ו ההיפוך.
במחזות אחרים, על נושאים בני זמננו, מייטיב אלוני לסגנן את השפה המדוברת, מערב בה נוסח של דיבור רווח ברחוב הישראלי, בלא ירדיה אל לשון תת תקנית. כך למשל, בשיחת טלפון במחזה "הנסיכה האמריקאית" מ1963­:
 כן, ז'אן­פול. זה אני תצא מתחת לשולחן, ז'אן פול, תרגיש יותר חופשי לא, אתה לא צריך לקרוא לי 'הוד רוממות', השחר כבר [...]